בשל נגיף הקורונה משפחה הורשתה לחזור לגור בבית ממנו פונתה בשל בנייתו באופן לא חוקי

בבית משפט העליון, בפני כבוד השופט ע' פוגלמן, רע"א 2652/20, בעניין יישוב מולדה

רקע:

המבקשת, אם חד הורית ו-2 ילדיה הנכים מתגוררים ביישוב מולדה, יישוב לא מוכר, אשר נמצא בהליך הסדרה ליישוב מוכר. בשנת 2018 הודבק צו לסילוק יד ופינוי מקרקעי ציבור על דלת בית המגורים של המשפחה, בטענה כי ייעוד המקרקעין הינו חקלאי וכי הם לא נועדו למגורים. צו זה ניתן מכוחו של חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981, המאפשר פינוי אדם אשר תפס מקרקעין שלא כדין.

 

במסגרת התביעה לביטול הצו שהגישה המבקשת, העיד רכז הסדרה ברשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב כי המדינה, בכובעה כרשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב, פעלה ופועלת על מנת להסדיר את המגרש עליו בנוי הבית מושא הצו, באופן שניתן יהיה בעתיד לאפשר למבקשת לקבל את המגרש בו היא גרה. בית המשפט דחה את התביעה בנימוק כי ההליך הקיים הינו תכנוני בלבד וככל שההליך התכנוני יסתיים, יהא על התובעת להסדיר את רכישת/הקצאת המגרש והסדרת המבנה מול הרשויות המוסמכות. לאור מצבה האישי של המבקשת, בית המשפט מצא לנכון לדחות מועד ביצוע צו הפינוי ב-8 חודשים.

 

בהמשך לפסק דין זה, ניהלה המבקשת הליכים נוספים בערכאות השונות במטרה לבטל את פינוי הבית והריסתו. במסגרת החלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור, בית המשפט העליון הורה על מתן צו ארעי האוסר על הריסת בית המגורים (אך לא על פינויו), עד לסיום הדיון בערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין בבית המשפט המחוזי. בהתאם לכך, עברו המבקשת וילדיה להתגורר בבית אימה- בית קטן הכולל שני חדרים בלבד.

 

 ביום 2.4.2020 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי לפיה היא מבקשת לאפשר לה וילדיה לחזור להתגורר בבית ממנו פונו. זאת, על מנת שלא לסכן את הסבתא, אישה מבוגרת המשתייכת לאוכלוסייה בסיכון, נוכח התפרצות נגיף הקורונה בישראל. הבקשה נדחתה בנימוק כי הקושי בהפרדה פיזית בין אוכלוסייה בסיכון מוגבר לבין יתר בני המשפחה אינו ייחודי למקרה דנן וכי אין כל מניעה כי מי שמתגורר כיום עם אנשים שנמצאים בקבוצת סיכון ימשיך להתגורר עמם, תוך שמירה על הוראות והמלצות משרד הבריאות.

 

על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט העליון בה היא משיגה על האיזון שערך בית המשפט המחוזי. המבקשת ציינה כי אין לה חלופת מגורים אחרת מלבד בית אימה, ומשכך הפתרון היחיד שיאפשר לה להימנע מסיכון אימא הינו היתר לחזור לביתה הקודם. לטענתה, פתרון זה אינו כרוך בעלויות ציבוריות ואינו פוגע באינטרס הציבור.

 

דיון והכרעה:

בית המשפט קיבל את בקשת המבקשת, על מנת למזער את הסיכון הפוטנציאלי לאמה של המבקשת. בית המשפט סבר, כי יכולת המשפחה להקפיד על הריחוק החברתי הנדרש מוגבלת, ובהינתן החלופה הקיימת – שמאפשרת הגנה טובה יותר על בריאות אמה של המבקשת, קיימת הצדקה לקבלת הבקשה.

 

סיכום:

הבקשה התקבלה. המשפחה רשאית לחזור בביתה עד להסרת מגבלות הריחוק החברי, או עד להכרעה בהליך הערעור.

 

 

ניתן ביום ד' באייר תש"פ, 28.4.20, בהיעדר הצדדים.

 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: