השרים סירבו לאשר את בקשת הרשות להפחתת תעריף הארנונה במלואה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לפני כב' השופטת ד' ברק – ארז, כב' השופטת ע' ברון, כבוד השופט ע' גרוסקופף, בג"ץ 5082/18, שוורץ הום קולקשיין בע"מ ו-60 אח' נ' שר הפנים

בעלי עסקים במתחם מסחרי בבני ברק הגישו עתירה לבג"ץ לפיה שר הפנים ושר האוצר הורו שלא כדין על העלאת תעריפי הארנונה שעליהם לשלם בגין שטחי מעבר ציבוריים במרכז קניות.

הרקע:
במתחם המסחרי דיזיין סנטר שבבני ברק פועלים בתי עסק רבים. בהתאם לצווי הארנונה של העירייה, המתחם המסווג כאיזור עסקי, כולל שטחים של בתי העסק עצמם וכן אזורי מעבר ציבוריים. בשנת 2010, לאחר שנים ארוכות בהם שטחי המעבר הציבוריים לא חויבו בארנונה, הודיעה העירייה כי בכוונתה להתחיל לחייב בארנונה את בעלי העסקים גם בגין שטחים אלו. בהתאם לכך, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה החל משנת 2011 יחויבו שטחי המעבר בתעריף של כ35 שקלים למ"ר.  

מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2016, החלה העירייה לחייב את בעלי העסקים בתשלום מלא עבור שטחי המעבר, דהיינו לפי התעריף הכללי החל על שטחים מסחריים. על רקע השגות ועררים שהגישו חלק מבעלי העסקים כתגובה לצעד זה, החליטה העירייה על הוספת סיווג ייעודי חדש לשטחי המעבר "שטח ציבורי במרכז קניות". העירייה ביקשה לקבוע לסיווג חדש זה תעריף שנע בין 70 ל-80 שקלים. בהתאם לכך, הגישה עיריית בני ברק בקשה לשר הפנים ושר האוצר להוספת הסיווג החדש לצו הארנונה של העירייה. השרים אישרו את הוספת הסיווג החדש לצו, אך העלו את התעריף ל-222 ₪ באיזור א', ו-207 ₪ באזור ב'.

כנגד החלטה זו, הגישו העותרים עתירה זו כנגד שר הפנים ושר האוצר. לטענת העותרים, החלטת השרים אינה סבירה, שכן התעריפים שנקבעו בה גבוהים במידה משמעותית מהתעריפים שהתבקשו ע"י העייריה מלכתחילה לסיווג של שטחי המעבר הציבוריים, ואף גבוהים מהתעריפים הנוהגים ברשויות סמוכות, וכן מאלה הנוהגים ברשויות מקומיות במדרג סוציו-אקונומי דומה לזה של בני ברק.  יתר על כן, העותרים טוענים כי ההחלטה התבססה על תשתית עובדתית שגויה וחסרה שכן העירייה לא ציינה בפני המשיבים שמדובר למעשה בהעלאה של תעריפי הארנונה ביחס לתעריפים עליהם הוסכם בשנת 2010.

לב המחלוקת נוגעת לתכלית הבקשה שהגישה העירייה. העותרים טוענים כי העירייה שלחה לבעלי העסקים הודעה על כוונתה להגיש לשרים בקשה לאישור חריג להעלאת התעריפים המבוקשים על ידה. מנגד, המשיבים טוענים כי הבקשה של העירייה במהותה הינה בקשה להפחתה בשיעורי הארנונה הקבועים בצו הארנונה של העירייה, שכן נקודת המוצא לבחינת הבקשה היא כי תעריף הארנונה המחייב הוא זה שקבוע בצו הארנונה של השנה הקודמת להגשת הבקשה, כלומר התעריף העסקי המלא.

כמו כן, המשיבים מציינים כי החלטתם התבססה על מודל להשוואת תעריפים, המנחה את ההתייחסות לבקשת רשויות מקומיות לאישור חריג לגביית ארנונה. המודל בוחן את התעריפים המבוקשים ביחס לרשויות סמוכות או דומות, לפי הסיווג הראשי שבו נכלל סוג הנכס אשר לגביו התבקש השינוי בתעריף, והממצאים מאשרים את סבירות החלטת המשיבים.

דיון והכרעה:

ביהמ"ש התרשם כי תהליך קביעת התעריפים על ידי המשיבים נעשה על בסיס עבודת מטה שיש בה כדי להניח את הדעת. כמו כן, ביהמ"ש לא קיבל את טענת העותרים לפיה החלטת המשיבים הובילה להעלאת תעריפי הארנונה, בהשוואה לתעריף שנגבה מהם בשנת 2010 בהתאם להסכמות שהגיעו אליהן עם העירייה. נקודת המוצא לבחינת בקשתה של העירייה היא התעריף הרלוונטי הקבוע בצו הארנונה בשנה שבה הוגשה הבקשה לאישור חריג. מדובר בתעריף עסקי מלא שבו חויבו העותרים בשנים 2017-2016, וזה הוא תעריף הגבוה מזה שאושר בסופו של דבר על ידי השרים. אשר על כן,  אין יסוד לטענת העותרים לפיה מדובר בשינוי קיצוני או דרמטי מן התעריף הנהוג, ומכל מקום מדובר בשינוי המיטיב עם העותרים, גם אם לא במידה שקיוו.

בשולי דבריו ציין בית המשפט, כי התערבות בתעריפי ארנונה שנקבעו על ידי הגורם המוסמך לכך היא ברגיל עניין שבית המשפט לא רק מתעסק בו, להוציא מקרים חריגים.

כמו כן, ביהמ"ש מצא נכון להעיר למשיבים, כי לנוכח השונות שהתגלתה בכל הנוגע לתעריפים שבהם מחויבים בארנונה שטחי מעברים במרכזי קניות ברשויות השונות, טוב יעשו המשיבים אם יתנו את הדעת לנושא זה.

סיכום:

העתירה נדחתה לאחר שבית המשפט לא מצא לנכון להתערב בהחלטת השרים אלא לאשר את בקשת הרשות המקומית להפחתת ארנונה במלואה. אין צו להוצאות.

 

ניתן ביום א' באלול התשע"ט (1.9.2019), בהיעדר הצדדים.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: