עוזרת הרשם קבעה כי על אף שהתקבלה בִמלוֹאה תביעתה של אגודת מתיישבי תלם – לא יוטלו הוצאות על המשיבים בעניינה
בעניין: מתיישבי תלם ישוב קהילתי כפרי אגודה שיתופית של משקי חרות בית"ר בע"מ
תלם, ד.נ הר חברון 9040900
טל': 08-6817922; פקס: 08-6813380
ובעניין: 1. טוני וייסבוך
2. אודט וייסבוך
בפניי השגה על פסק הבורר עו"ד אלון חן מיום 8/7/2013, שקיבל את תביעתו הכספית של המשיב (להלן גם – "האגודה") כנגד המשיבים אך נמנע מלהשית על המשיבים את הוצאות ההליך. ההשגה עוסקת אך באי חיוב המשיבים בהוצאות האגודה ובכלל זה שכר טרחת עורך-דין.
ביום 21/4/2013 מונה כבורר יחיד בסכסוך כספי שבין האגודה למשיבים עו"ד אלון חן (להלן – "הבורר"), בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה המפנה לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"). המדובר בחוב כספי לו טוענת האגודה בהסתמך על כרטסת המשיבים המתנהלת אצלה.
פסק הבורר נחתם ביום 8/7/2013 והתקבל במזכירות ביום 10/7/2013.
אעיר, כי טרם ניתן פסק הבורר, פנו המשיבים בבקשות שונות ביניהן בקשה לביטול מינוי כב' הבורר, אך בסופו של יום ניתנו החלטות בבקשות אלה, והליך הבוררות המשיך כסדרו.
ביום 28/7/2013 התקבלה במזכירות 'בקשה לאישור פסק בורר וערעור על אי חיוב הנתבעים בהוצאות' (להלן – "ההשגה").
טענתה היחידה של האגודה בהשגה זו היא כנגד החלטת כב' הבורר שלא לחייב את המשיבים בהוצאות ההליך הבוררות שנוהל בפניו על אף שהתקבלה תביעת האגודה במלואה. האגודה הציגה שתי קבלות: האחת - ע"ס 3,540 ₪ בגין ייעוץ משפטי שקיבלה, והשנייה – ע"ס 1,652 ₪ בגין שכר הבורר ששילמה, ובהתבסס עליהן תובעת היא בהשגתה את חיוב המשיגים בהוצאותיה הריאליות המסתכמות ב- 5,192 ₪.
למעשה, להוציא טענת המשיגים בעניין זה, מבקשים הם את אישור פסק הבורר כאמור בסעיף 52(4) לפקודה.
לטענה זו של האגודה משיבים המשיבים בשני סוגי טענות: טענה מקדמית וטענות לגופם של דברים.
כטענה מקדמית טוענים המשיבים כי מאחר שפסק הבורר ניתן ביום 8/7/2013, הרי שלפי הוראות סעיף 52(4)(ב) לפקודה המורה על הגשת השגה בתוך 10 ימים "מיום הפסק" (כך במילות הפקודה), היה על המשיגים להגיש השגתם עד ליום 18/7/2013, וזו הוגשה ביום 28/7/2013. בשל כך, טוענים המשיבים, יש לדחות את ההשגה.
לגופו של עניין טוענים המשיבים כי ההוצאות שהאגודה מבקשת לחייבן בהן אינן פרופורציונאליות ביחס לגובה התביעה והיעתרו להשגה תגרום לפגיעה בלתי מידתית בהם. המשיבים מפנים להלכה לפיה לא מתערבת ערכאת הערעור בשיקול דעת הערכאה הדיונית בשיעור פסיקת הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, ולסעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2008.
כמו כן טוענים המשיבים כי כב' הבורר נתן דעתו לעניין חיוב ההוצאות בקובעו שמדובר ב"מחלוקת אמיתית" (סעיף 33 לפסק הבורר) בעטיה מצא כב' הבורר שלא לקבוע צו להוצאות.
למשיבים טענות לגופם של דברים אשר מתייחסות לנושאים נוספים, אך ממילא אין בכוונתי להיכנס לעובי הקורה ולקיים דיון בטענות אלה. הטעם לכך הוא כי המשיבים נמנעו מהגשת השגה (או אף השגה שכנגד) על החלטת כב' הבורר, ולמעשה עושים הם שימוש בזכות התגובה שניתנה להם באופן שאינם מסתפקים בתשובה להשגה כפי שהוריתי להם בהחלטה מיום 18/8/2013. המשיבים הפכו את תשובתם האמורה להשגה בפני עצמה על פסק הבורר ואת זאת אין לאפשר. השגה על פסק הבורר לגופו של עניין צריכה להיעשות על דרך של תקיפה ישירה באמצעות הגשת השגה, ולא כטענות הגנה. משכך, איני רואה להידרש לטענות המשיבים אשר אינן קשורות קשר ישיר להשגה גופה, ולה בלבד.
דיון והכרעה:
לעניין טענתם המקדמית של המשיבים יפים דבריו של המלומד חיים נועם בספרו אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה, מהדורה מעודכנת לאפריל 2010 בעמ' 649 (ההדגשות במקור):
"המועד שננקב בסעיף 52(ב) "10 ימים מיום מתן פסק הבוררים" עלול ליצור את הרושם כי מדובר בעשרה ימים מיום שניתן הפסק ע"י הבורר ולא מהמועד שהפסק הגיע לידי הצד המערער. אולם ברור שפירוש כזה אינו מתקבל על הדעת, שכן מסיבות שונות פסק הבורר עלול להתעכב אצלו ואין זה הגיוני שהמועד, שממילא הינו קצר ביותר, יחל ממועד הפסק ולא מהמועד שהגיע לידו של הצד המעוניין בהגשת ערעור, ואכן זהו הפירוש שניתן ע"י כב' הרשם בפס"ד שניתן על ידו בתיק איכרי בנימינה נ' לאומי פיין.
"הערעור הוגש במועד. מנין הימים מתחיל מיום שקיבל לידו המערער את פסק דינו של הבורר. אילו הייתי מקבל טענות המשיבים הרי שבמידה ופסק הבורר היה מתעכב מיום חתימתו ועד שיגורו או קבלתו על ידי המערער 10 ימים היתה נמנעת זכות הערעור. זהו דבר שהדעת אינה סובלת אותו"."
אין לי אלא להצטרף לדברים האמורים, ומשכך – דין טענתם המקדמים של המשיבים להידחות.
אפנה כעת ללב ההשגה:
טוענת האגודה כי מאחר שהתקבלה תביעתה במלואה, הרי שמן הראוי היה לחייב את המשיבים בהוצאותיה הריאליות. לו היו המשיבים משלמים את חובם בזמן, הרי שממילא לא היה צורך בניהול ההליך על עלויותיו. למעשה, התנהלותם של המשיבים הביאה על האגודה את חסרון הכיס שנגרם לה בגין עמידה על זכויותיה.
המשיבים טענו כי הסכום שמבקשת האגודה לחייבם (5,192 ₪) אינו פרופורציונאלי נוכח סכום התביעה. בפסק הבורר חייב כב' הבורר את המשיבים בסך של 3,234.98 ₪ בלבד.
אומר מיד כי לטעמי הצדק הוא עם המשיבים.
בדרך הכלל אין מתערבת ערכאת הערעור בקביעות הבורר בעניין הוצאות, ואין מחלוקת כי ההליך שבפניי נושא אופי ערעורי. מצאתי להפנות לע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח', פד"י ס(1) 391 וכן לדבריו של כב' הנשיא בדימוס אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה עשירית) בעמ' 745:
"אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.
פרט למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות קיצונית, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות. פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט.
לעיתים נדירות בלבד תתערב ערכאת הערעור בפן זה של הכרעת בית-משפט קמא. שיקולים שונים משמשים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט. אחד משיקולים אלה הוא השיקול האנושי "לפנים משורת הדין".
במקרים חריגים, שבהם נראה כי נראה שנפלה טעות משפטית בהחלטה או שנתגלה פגם מהותי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור גם בעניינים אלה.
בעניין אחד, החליט בי המשפט לחייב את הנתבעים לשאת בשכר-טרחת עורך-דין של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות אשר נגרמו לה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהתובענה נוהלה באורח בזבזני. ערכאת הערעור קבעה כי, בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט להחליט שלא לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת (תקנה 512(ב)) ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בכך.
בעניין אחר, בית-משפט שלערעור לא התערב בהחלטת הערכאה הדיונית, שכן ניתן היה לסבור כי הצטברות שיקולים הביאה את בית המשפט קמא לפסוק את אשר פסק: נסיבות אנושיות מיוחדות, עמימות עובדתית ונזק ראייתי שנגרם למערערת"
משהערכאה הדיונית היא אשר התרשמה ממקור ראשון מהתנהלות הצדדים, היא אשר נדרשת ליתן דעתה להשתת הוצאות. אמנם, סדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט אינם חלים על הליך הבוררות, אך לטעמי הלכה זו ראויה גם בענייננו באשר הרציונל שהביא לקביעתה חל גם בהליכי בוררות.
"העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר טרחה והוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו ובין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין היא מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו בסכום מוקטן"
(ע"א 9535/04 לעיל, בעמ' 395)
פסק הבורר הנו סדור ומנומק כראוי. כב' הבורר נימק הכרעותיו כולן ובכלל זה גם את החלטתו בעניין ההוצאות, וכך קבע הוא:
"27. יובהר שאינני קובע בפסק זה שעצם אישור התקציב של התובעת שלא בהתאם לתקנון, הגם שנעשה כך כבר מס' שנים הוא בכלל בבחינת נוהג ו/או נוהג חוקי לפעול לפיו להבא. האגודה חייבת לנהוג בהתאם למכלול הוראות חוק והתקנון ולא לסטות מהם. פתוחה לה הדרך לשנות את התקנון כך שיישקף נאמנה את דרך פעולתה המצויה והרצויה. יחד עם זאת אני כן קובע לאור נימוקיי לעיל, שדרישת האגודה מהנתבעים לשלם את מסי החבר בתביעה זו היא חוקית.
33. בנסיבות העניין מאחר שהתרשמתי שמדובר במחלוקת אמיתית, הנשענת על סטייה לכתחילה אף כי חוקית בדיעבד, של התובעת מהתקנון, לא ראיתי לקבוע צו להוצאות. זכותם של הנתבעים להתדיין וגם התובעת לוקחת בחשבון את מיצוי זכותם, כשמדובר בבוררות בפני כב' הרשם ו/או מי מטעמו. הדברים אמורים בפרט שלא הוכח חוסר תו"ל ואין המדובר בהארכת ו/או בסרבול הדיון המשפטי בטענות סרק, ו/או ממוחזרות וכיוצ"ב."
כב' הבורר קבע כי יש ממש בטענות המשיבים ואכן התנהלות האגודה לא הייתה נקייה מפגמים. עם זאת, מבחינה מעשית לא קיבל טענות אלה, אך האיזון בא לידי ביטוי בהחלטתו שלא לעשות צו להוצאות.
לטעמי, אין זה מבין המקרים המצדיקים התערבות בהחלטת כב' הבורר. זאת בוודאי מקום בו האגודה לא הייתה מיוצגת אך מבקשת לחייב המשיבים בגין ייעוץ משפטי בסכום העולה על סכום התביעה. לאור זאת איני יכולה שלא לתהות בדבר נכונותה של טענת המשיבים כי האגודה מבקשת להענישם על דרך חיובם בהוצאות עונשיות. זאת ביתר שאת נוכח עמדת האגודה בדיון בפניי, אשר שבה והזכירה כי המשיבים מרבים להתלונן על דרך התנהלות האגודה, גם בפני הרשם כרגולטור, דבר הגורם לאגודה חסרון כיס תוך שמבוקש להרתיעם להבא.
דין ההשגה להידחות. פסק הבורר אשר נחתם ביום 8/7/2013 מאושר על ידי בזאת.
בנסיבות בהן כל צד טוען לעצמו, ולאור ההליך הקצר שהתקיים בפניי, לא מצאתי אף אני לעשות צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ט טבת תשע"ד דנה ביאלר, עו"ד
22 דצמבר 2013 עוזרת רשם האגודות השיתופיות
בירושלים, בהעדר הצדדים ומנהלת מחלקת הבוררויות
המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בדואר רשום.
