אחרי 40 שנים עותר מושב עין איילה לקבוע כי הפסקת חברותו בתנובה נעשתה שלא כדין
מושב עין איילה הינו מושב עובדים אשר היה חבר בתנובה מאז 1953. בשנת 1966 הודיעה תנובה למושב כי היא מוציאה אותו מחברות בתנובה עקב הפרת המחוייבות לשיווק מרוכז באמצעות תנובה. בשנת 2007 כארבעים שנים מאוחר יותר, פנתה האגודה לבית המשפט וטענה כי הוצאתה מחברות בתנובה לא הייתה כדין.
בית המשפט הפנה את המושב לבירור המחלוקת ע"י רשם האגודות, אשר מינה חוקר לבדוק את טענות האגודה. במסקנותיו, קבע החוקר, כי טענות המושב ראויות להידחות וכי חברותו הופסקה כדין וכי המושב אף פעל לפדות מניותיו מתנובה כפי שאכן נעשה בפועל. רשם האגודות השיתופיות אימץ את דו"ח החקירה וקבע כי הרחקת מושב עין איילה מחברותו בתנובה הייתה כדין.
בעקבות זאת, הגיש המושב עתירה מנהלית.
בשולי הדברים אזכיר רק כי פעילות המושב לחזור להיות חבר בתנובה נבעה ממכירת תנובה לאייפקס והאפשרות לקבל תמורה יפה בגין מכירת תנובה כפי שבסופו של יום קיבלו חברי תנובה אשר התמידו באחזקת מניות תנוכה.
טענות המערערים - לא התקיים כל הליך בהקשר להוצאתו מחברות בתנובה כמתחייב בתקנון, וכי הסמכות להוצאתו מחברות בתנובה נתונה למועצה של תנובה וכי המכתב על הוצאתו חתום ע"י פקיד של סניף חיפה ואין כל ראיה על כי הוצא כדין לאחר דיון.
כן נטען, כי ייתכן שאם היה מתקיים דיון ניתן היה לשכנע כי לא לענוש את המושב בגין כמה רפתנים שסרחו, מה גם שהתנהגות חברי המושב ניתנת להסבר לאור היותם ניצולי שואה אשר ההישרדות הייתה לחם חוקם לאחר מאורעות השואה וקבלת כספי המניות אשר הוצאו להם לא נראה להם מעשה אשר לא ייעשה ו/או אשר יפגע בהם בצורה כל שהיא.
טענות תנובה - הליך הערעור אינו על הפסקת החברות אלא על החלטת הרשם וכי לא ניתן כיום לשחזר את המהלכים אשר התנהלו לפני כמעט יובל. הפסיקה המתייחסת להפסקת חברות מפנה לאותם מקרים בהם לא ידע החבר על כי חברותו הופסקה, ואין זה המצב בענייננו.
בתחילה נזכיר את מהותה של התערבות ערעור בהחלטה קודמת, אשר תהיה רק כאשר מדובר בטעות משפטית מהותית ושורת הדין והצדק מחייבת התערבות כזו. התערבות וביקורת בממצאי הרשם תהיה אף פחותה שכן הרשם הינו גוף מקצועי והביקורת השיפוטית מצומצמת אף מהביקורת על שיקול הדעת. ככלל אין רשות הערעור מתערבת בעניין שבממצאי עובדה. ולא נמצאה טעות או פגם בהחלטת הרשם ודאי לא כזו המחייבת התערבות.
ולעניין הטענות גופן - טענת המושב כי ההליך להוצאתו מהאגודה הינה טענה פסולה וראויה להשתק שכן לא ניתן כיום לשחזר את כל ההליכים והעובדות מתקופה שלפני 35-40 שנה, מה עוד שהמושב קיבל הודעה על הוצאתו מהאגודה.
כמו כן, במשך שבע שנים קיבל המושב פדיון מניות תנובה ונהג ופעל כמי שאינו חבר אגודת תנובה, גם ע"י שיווק החלב לשטראוס בניגוד לתקנון וכי אם היה למושב מחשבה כלשהיא על כי הוצא בניגוד לרצונו או בניגוד לדין יכול היה להגיש ערעור במשל שבע שנים מיום הוצאתו מתנובה ולא עשה דבר במשך 40 שנים. בנסיבות אלו יש לראות את המושב כמי שהסכים להוצאתו מחברות באגודת תנובה.
טענת המושב כי חבריו ניצולי שואה אשר לא ידעו להבחין ולאמוד את אשר עשו מוטב ולא הייתה נטענת. החברים ידעו להקים מושב ולנהלו וכן לקחת החלטות עיסקיות שנראו כטובות לאותה תקופה ומשראו כעת כי מניית תנובה עלתה להון וכי מכירתה לאייפקס עשויה להכניס כספים רבים לבעלי מניותיה נמלכו בדעתם על מהלך עיסקי מלפני 40 שנה, מהלך אשר הוא בלתי אפשרי.
מהעולה בדיון לעיל לא נותר אלא לדחות התביעה שכן ברור שהמושב ידע והבין כי הוא הוצא מאגודת תנובה. התביעה נדחית בכללותה והמושב מחויב בהוצאות תנובה בסך של 25,000 ₪
