ביהמ"ש אסר על גביית תשלומי הורים למימון חינוך קיבוצי.
מדובר בשתי תביעות שאוחדו לדיון אחד, המעלות סוגיה בעלת השלכות רחבות היקף, בדבר מערכת החינוך בתנועה הקיבוצית.
התביעה הראשונה הוגשה ע"י בני הזוג שואף (להלן: 'הזוג שואף') אשר ממשיכים להתגורר בקיבוץ ברור– חיל (להלן: 'הקיבוץ'). הזוג שואף טענו כי למרות שהלימודים בגן החובה בקיבוץ בו למדה בתם, ממומנים ע"י משרד החינוך מכוח חוק חינוך חובה, דרש מהם הקיבוץ לשלם סכום נוסף עבור הלימוד בגן, ומשסירבו לעשות כן, הקיבוץ פתח במסע הכפשה, ביזוי ונידוי הזוג שואף מחיי החברה בקיבוץ.
התביעה השנייה הוגשה ע"י מס' משפחות נוספות (להלן: 'המשפחות') אשר אינן מתגוררות עוד בקיבוץ, ולטענתן הקיבוץ סילק אותן מאחר ומחו כנגד התשלומים העודפים אשר נדרשו לשלם עבור מערכת החינוך בקיבוץ.
הזוג שואף והמשפחות הגישו תביעה כנגד הקיבוץ בגין שלוש עילות: ראשית טענו כי הקיבוץ הפר חובה חקוקה בדרישותיו הכספיות בעניין מערכת החינוך בניגוד לדין, שנית כי התנהגות הקיבוץ כלפי המשפחות בהוצאתן מהקיבוץ הייתה פסולה, ושלישית כי פרסומיו השונים של הקיבוץ אודות סירוב המשפחות והזוג שואף לשלם את התשלומים שדרש בגין חינוך ילדיהם, הוציאו עליהם לשון הרע ופגעו בפרטיותם.
הקיבוץ טען כי מדובר בתביעה מופרכת ללא יסוד. תחילה טען הקיבוץ כי בעצם הצטרפות המשפחות לאגודה הקהילתית הם מקבלים על עצמם מרצון לפעול לפי התקנון והחלטות האסיפה ולקיים את אורחות המקום, בפרט כאשר מערכת החינוך בקיבוץ מהווה סיבה עיקרית לרבים לבקש להתגורר במקום, וכי מערכת זו מבוססת בעיקרה על שירותי יתר נוספים. לנוכח שירותי היתר האמורים מתבקשים ההורים באופן וולונטרי לשאת בהפרשי העלות, שאינם אלא השווי הריאלי של אחזקת ילדיהם בגן. בנוסף טען הקיבוץ, כי מדובר בעשיית עושר ולא במשפט כאשר המשפחות והזוג שואף נהנו מכל שירותי היתר אולם לא שילמו עליהם ואף מבקשים השבת הכספים.
כמו- כן, באשר לטענה לגבי לשון הרע, טען הקיבוץ כי מדובר בפרסומים רשמיים של הקיבוץ וקיים צידוק חוקי לפרסם אותם. באשר למשפחות, מכיוון והיו בני רשות בקיבוץ ותמה תקופת ההרשאה הקבועה בהסכמי הרשאת המגורים שנחתמה עמם, השתמש הקיבוץ בזכותו שלא לחדשם.
דיון והכרעה
ביהמ"ש עמד על ייחודיותו וחשיבותו של המבנה הקיבוצי והקהילתי אשר הינו מבנה מורכב ורגיש של יחסי אנוש, אך קבע כי גדרות הקיבוץ אינן אטומות לדין המדינה. חובות שבדין שנקבעו באשר לחינוך הציבורי- שומה ליישם גם בתוככי הקיבוץ והקהילה, על- כן קיבל ביהמ"ש את התביעה.
לעניין העילה הראשונה קבע ביהמ"ש כי מרגע שהקיבוץ העביר את ניהול מערכת החינוך למערכת ציבורית, אין הוא יכול להתנער מן החובות הקבועות בדין. אמנם המסגרת הקהילתית הייחודית אכן מצמצמת את התערבות המערכת המדינתית, אך כאשר מדובר בדין של המדינה, המחייב לאפשר לקבל חינוך חינם שהינו בגדר זכות בסיסית, ללא שירותי יתר, לא ניתן להתנות על כך במסגרת הסכמית. ביהמ"ש ציין כי גם עמדת משרד החינוך מאפשרת מתן שירותי יתר תמורת תשלום נוסף- אך קבעה הוראות שמטרתן להבטיח שקיפות והגינות בניהול הכספים כגון החובה להפקיד הכספים בחשבון בנק נפרד ולהגיש דיווח שנתי. כמו- כן קבעה עמדת משרד החינוך כי בכדי לאפשר להורים להעניק לילדיהם חינוך משלים יש לעשות זאת באופן המאפשר הפרדה בין מסגרת הלימודים והשירותים הבסיסית שמממנת המדינה, לבין המסגרת שההורים מבקשים לממן בעצמם. כלומר, עמדת משרד החינוך מחייבת לאפשר בחירה שלא לשלם עבור שירותי היתר ולקבל את החינוך הציבורי האמור להינתן חינם. דהיינו, לא ניתן למנוע מילד שהוריו לא שלמו את תשלומי היתר, מלקחת חלק בכל פעילות בשעות העבודה הרגילות, כגון: תגבור אנשי צוות נוספים, שדרוג בחומרים ובארוחות. תפיסה זו באשר לחבותו של הקיבוץ להוראות הדין, למרות הסכמות חוזיות, התחזקה בצורה משמעותית בכך שעקבות פניית משרד החינוך עם הגשת התביעה, מתאפשר כיום בקיבוץ מסלול נפרד של חינוך ציבורי ללא גביית תשלומי יתר, ובכך מוענקת בחירה להורים בין חינוך ציבורי בלבד לבין תשלום עבור שירותי יתר. מכיוון ובמועדים הרלוונטיים לא התאפשרה בחירה זו להורים, חיובם בתשלומי יתר שלא כדין מבסס חובת השבה, אולם נפסק כי ההשבה תהיה חלקית. ביהמ"ש מנה את הסיבות המחייבות צמצום משמעותי של הפיצוי: תחילה, עמד ביהמ"ש על העובדה כי התנהלות הקיבוץ הייתה קיימת שנים רבות ואין מדובר בהפרת החוק בריש גלי ובכוונה תחילה אלא בתום לב. שנית, בהתחשב בכך שהמשפחות והזוג שואף נהנו בפועל משירותי יתר בלתי מבוטלים הפיצוי בעיקרו הינו בגין נזק שבפגיעה ביכולת לבחור ולקבל חינוך ציבורי בלבד, אשר הינו בגדר פגיעה באוטונומיה שלהם, שהינה זכות חוקתית אשר הוכרה פעמים רבות בפסיקה. ולבסוף, המערכת החוזית ואורחות החיים המקובלות בקיבוץ להן היו מודעות המשפחות והזוג שואף בעת שבחרו להתגורר בקיבוץ.
לעניין העילה השנייה קבע ביהמ"ש כי הקיבוץ רשאי שלא להשכיר למי שהקיבוץ סבור כי אינו מתאים לאורחות החיים בקיבוץ, ואין חולקין על זכותו הפורמאלית לא לחדש הסכמי הרשאה שנתיים, הבעיה היא העילה לאי החידוש במקרה דנן. מנהל הקהילה בקיבוץ העיד כי המליץ לקיבוץ שלא לחדש את ההסכמים עם המשפחות עקב טענותיהם לפעולותיו הלא החוקיות של הקיבוץ בעת שגבה תשלומי יתר בגין חינוך ילדיהם, אך נמצא כי ממילא במוקדם או במאוחר היה על המשפחות לעזוב את הקיבוץ מכיוון והקיבוץ פועל לצמצום התושבים הזמניים בכדי לאפשר צמיחה של חזרתם של בני הקיבוץ. ביהמ"ש עמד על כך כי יישוב קהילתי מכיל בתוכו מערכת יחסים מורכבת בין חבריו, המחייבת אמון וכבוד הדדי. החלת מערכת הדינים הכללים על קהילה ועל אגודה שיתופית איננה דבר פשוט, על כן החלטה זו של הקיבוץ, שלא להאריך את תוקפם של הסכמי ההרשאה עם המשפחות הייתה צריכה להיעשות בשקיפות, משיקולים עניינים ולאחר מתן זכות טיעון. לאחר האיזון בין השיקולים הללו קבע ביהמ"ש כי הפיצוי אמור להיות מינורי באופן יחסי.
לעניין העילה השלישית קבע ביהמ"ש כי כל הפרסומים הרשמיים של הקיבוץ אינם באים בגדר לשון הרע, הן מכיוון שקיים עניין בפרסום, והן כי נעשו בתום לב על יסוד אמונה של הקיבוץ באותה עת, כי גביית תשלומי היתר היא כשרה. כמו- כן, ביהמ"ש ציין כי מדובר בקיבוץ קטן שהכל ממילא ידעו והכירו את המחלוקת והמעורבים בה, בנסיבות אלו פרסום הדברים אינו בגדר לשון הרע.
ביהמ"ש עמד בפס"ד על בחירת האנשים לחיות בסביבה שבה אין בני האדם מנוכרים זה לזה, אלא מנהלים יחסי גומלין ענפים במסגרות שונות, תוך פיתוח תחושת שייכות וסולידאריות חברתית. ביהמ"ש סיכם כי המורכבות בחיי הקהילה, אשר חדירה של מערכת הדינים הכללית אליהם היא הכרחית, אך איננה נקיה מספקות, חייבת להיעשות בזהירות בכדי לא לפגוע במקרם העדין של חיי היחד.
על- כן חייב ביהמ"ש את הקיבוץ לשלם למשפחות ולזוג שואף סכום של 15,000 ₪ בגין העוולה של הפרת חובה חקוקה.
השבת סכומי היתר למשפחות בסך של: 5,754 ₪, 4,091 ₪, 9,535 ₪ בהתאמה לכל משפחה.
תשלום בגין העילה לאי חידוש הסכמי ההרשאה למשפחות בסך 3,750 ₪, 7,500 ₪, 7,500 ₪ בהתאמה לכל משפחה.
חיוב הקיבוץ בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות למשפחות ולזוג שואף בסכום של 35,400 ₪.
ניתן ביום כ"ט תשרי תשע"ה, 23 באוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
