ביהמ"ש דחה בקשה לביטול פסק בוררות אשר חייב את קיבוץ יסעור בנזקים שנגרמו לדירה המשויכת לחבר.

הרקע

המשיבים הם חברי קיבוץ יסעור, וכחלק מהליך שיוך דירות בקיבוץ, הועברו להם הזכויות הקנייניות בבית שבו התגוררו. במועד כלשהו התגלו סדקים בביתם של המשיבים, והם טענו כי האחריות לנזק מוטלת על הקיבוץ. משלא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה בנושא האחריות לסדקים, לפיצוי בגינם ולנקיטת האמצעים לתיקונם, הם פנו למוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית. בפסק הבוררות קבעו הבוררים שעל הקיבוץ לשאת בעיקר האחריות לנזקים, והוא יישא ב-90% מהעלות והמשיבים יישאו ב-10%. הבוררים הורו גם שהתיקונים יתבצעו תוך שנה וחצי מיום מתן פסק הבוררות.

על- כן, הקיבוץ עותר לביטול פסק הבוררות, או לחלופין להחזרתו לשם תיקון של פסק בוררות, בנימוק שבהליך הבוררות נפלו פגמים המקימים לו עילות ביטול. בתחילה טען הקיבוץ כי הבוררים התעלמו מהוראות תקנון השיוך והסכם השיוך בכל הנוגע לאחריות המשיבים ולהעדר אחריות של הקיבוץ לנזקיהם, המהווים הסכם מחייב בין הקיבוץ לבין חבריו. עוד הוסיף הקיבוץ כי פסק הבוררות מהווה עיוות דין והוא מנוגד לתקנת הציבור שכן הוא מטיל על הקיבוץ חיובים כספיים כבדים. עוד נטען כי נגרמה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי המושתתת על העובדה שביקור המומחה מטעם הבוררים בבית המשיבים התקיים בלא שהשתתף בו נציג מטעם הקיבוץ, ולא ניתנה לו הזדמנות להביא את דבריו בפני יו"ר הבוררות והמומחה במהלך הביקור, וכי חוות הדעת שעליה סמכו הבוררים את פסק הבוררות, אינה מהימנה.

מנגד טוענים המשיבים, כי הקיבוץ מנוע מלעורר את טענת חוסר הסמכות בשלב הזה, והיה עליו להעלותה בעת קרות אותם ליקויים שלדעתו עולים כדי חוסר סמכות. משלא עשה כן, יש לראותו כמי שהשלים עם התנהלות הבוררים, ואין לאפשר לו לטעון לביטול פסק הבוררות אחרי שזה ניתן. כמו כן, טוענים המשיבים כי לא נפל כל פגם בהליך הבוררות וממילא אין כל עילה לביטולו.

דיון והכרעה

טענת הקיבוץ לחוסר סמכות:

ביהמ"ש הבהיר כי במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, יש לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות. ומאחר ובהסכם הבוררות הגדירו הצדדים את המחלוקת שבה יכריעו בהגדרה מרחיבה, אין בסיס לטענת הקיבוץ בעניין הסמכות. כמו כן, סעיף 7 של הסכם הבוררות נותן בידי הבוררים את הסמכות "לפרש את תקנון הקיבוץ ואת הוראות הסכם זה, לרבות היקף סמכותו של הבורר", ובנסיבות אלה נשמט הבסיס לטענת הקיבוץ בעניין הסמכות.

טענת הקיבוץ המבססת את טענת חוסר הסמכות על הוראות תקנון הקיבוץ והסכם השיוך, נדחתה. נקבע כי אם, כטענת הקיבוץ, תקנון הקיבוץ והסכם השיוך פוטרים את הקיבוץ מכל אחריות לנזקים בבתי המגורים ששויכו, אזי אין תועלת בקיום הליך בוררות לקביעת האחריות לנזקים כאלה, שכן אליבא דקיבוץ סמכות הבוררים מוגבלת למסקנה שהקיבוץ פטור מאחריות כזו. זו כמובן תוצאה שהדעת אינה סובלת, ומשהסכימו הצדדים להביא את המחלוקת, כפי שהוגדרה בהסכם הבוררות, להכרעת הבוררים, לא ניתן לטעון כי הבוררים פעלו בחוסר סמכות כשפסקו כפי שפסקו.

טענת הקיבוץ לביטול פסק הבוררות לאור עילת פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, מבטאת למעשה את אחד מכללי הצדק הטבעי, שהוא שמיעת הצד השני: יש לתת לכל אחד מהצדדים את האפשרות להעלות את טענותיו ולהוכיחן. אכן, קיום דיונים או פגישות של בורר עם אחד הצדדים ביחידות או ביקור במקום ביחידות הם פגמים היכולים לעלות כדי עילת הביטול הנ"ל. דא עקא, בהיות הליך הבוררות מיוסד על הסכמת הצדדים, ייתכנו מקרים, והמקרה הנדון הוא אחד מהם, בהם הסכמת אחד מבעלי הדין, במעשה או במחדל, יכולה לרפא את הפגם שנפל בהליך, ככל שאכן נפל.

. ברם, מסתבר כי בתחילה אמנם מחה הקיבוץ על העובדה שהביקור התקיים ללא השתתפות נציג מטעמו, אולם לאחר מכן הוא ביקש, ונענה, להגיש חוו"ד מטעמו, וזו הוגשה. מעבר לכך, כשהבוררים ביקשו את התייחסות הצדדים לשאלות מסוימות, השיב הקיבוץ לגופו של עניין וללא מחאה על אופן ניהול ההליך. מכאן שקמה מניעות בעטיה אין לאפשר לקיבוץ לטעון עתה לפגמים בניהול ההליך שעליהם יכול היה למחות סמוך למועד התרחשותם או לשמור על זכותו לעשות כן, ולא להעמיד את הבוררים והמשיבים במצב שבו הם יכולים להניח שהוא מחל על הפגם הנטען.

הטענה שפסק הבוררות מטיל על הקיבוץ חיוב כספי ניכר וכי תוצאה כזו מנוגדת לתפישתו את הוראות הסכם השיוך ותקנון הקיבוץ, איננה יכולה לשמש נימוק לביטול פסק הבוררות מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור. שאם אכן תתקבל טענה כזו, נמצא שכל אימת שפסק הבוררות לא יניח את דעתו של בעל הדין שנגדו הוא ניתן ושייכללו בו קביעות העומדות בניגוד לטענותיו, יוכל הוא לטעון שיש לבטלו מחמת היותו מנוגד את תקנת הציבור, ומובן שמצב עניינים כזה הוא בלתי מתקבל על הדעת.

סיכום

בקשת הקיבוץ לביטול פסק הבוררות נדחתה. נקבע כי הקיבוץ יישא בהוצאות שכ"ט עורכי דין של המשיבים בסכום של 10,000 ₪.

ניתן ביום כ"ה בתשרי תשע"ד,  29 בספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.