ביהמ"ש הכריע כי חדר האוכל והמכבסה ביישוב השיתופי לא ייחשבו כחלק מבית המגורים לענייני ארנונה
הרקע
שלושה יישובים שיתופיים, המצויים בתחום שיפוטה של המועצה האזורית גלבוע, עררו על שומות ארנונה שהוציאה המועצה לנכסים שונים ביישובים. ועדת הערר דחתה את מרבית טענותיהם, והותירה את פריטי הסיווג שנקבעו בידי המועצה. בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערר.
לגופם של סיווגי הארנונה, טענו היישובים, כי לאור הייחודיות של אורח החיים השיתופי, יש לסווג את נכסי השירותים הניתנים לכלל החברים כחלק ממבנה המגורים, או לחילופין לסווגם בסיווג זול יותר מאלו שמסווגת המועצה.
טענת היישובים, שביישוב השיתופי משפחה מקבלת שירותים שונים מחוץ לביתה, כגון המכבסה וחדר האוכל, וכתוצאה מכך מבנה מגוריהם קטן יותר, היות שאין צורך להקצות מקום למכונת כביסה, או למטבח גדול. בשל כך, לשיטתם, יש לסווג את מבני השירות כמבני מגורים, כפי שמשפחה בעיר עושה שימושים שונים במבנה המגורים שלה, כגון כביסה ובישול, אך עדיין כלל המבנה ייחשב, לצרכי ארנונה, כ"מבנה למגורים".
כן, טענו היישובים, כי בעת סיווג הנכסים, יש להביא בחשבון את העובדה שהשימוש לא נעשה בתמורה כספית או למטרות רווח, וכל תכליתם היא מתן שירות.
דיון והכרעה
ביהמ"ש דן במסגרת הנורמטיבית לקביעת סיווג נכסים לשם הטלת ארנונה, וקבע שמטרת חוק ההסדרים היא לקבוע קריטריונים ברורים ואחידים בהטלת ארנונה, למען וודאות ושוויון. ע"פ חוק זה, יש להביא בחישוב הארנונה את שטחו של הנכס, סוג הנכס, השימוש שנעשה בו ומיקומו.
בקביעת סוג הנכס, על הרשות לבחון את המאפיינים השונים של השימוש שנעשה בו, והאם הם הולמים את הסוג אליו היא מכוונת בתוך צו הארנונה.
ביהמ"ש החליט שאין לסווג את הנכסים השיתופיים כחלק ממבנה המגורים. ראשית, משום שהמחוקק הורה לבדוק מה הוא השימוש בפועל, ושנית מאחר ומצא שלא ניתן לראות עיגון לשוני ו/או תכליתי, לפרשנות לפיה מבני השירותים עונים על הגדרת "מבנה למגורים". כך גם נדחתה הגדרתם כ"מבנה ציבור", שכן בבסיסה של הגדרה זו עומד הרצון לעודד פעילות בעלת ממד ערכי או תרבותי, הבא לידי ביטוי בפטור ממס, ולא ניתן להגיד שמבנים אלו נועדים לשימוש בעל ממד ציבורי ערכי.
ביהמ"ש בחן את עמדת הצדדים שבמחלוקת: מחד, ביישוב השיתופי המשפחה מקבלת שירותים שונים מחוץ לביתה, וכתוצאה מכך מבנה מגוריה קטן יותר. מצד שני ביישוב שאינו שיתופי, כאשר תושב מבקש, לדוגמא, לכבס בגדיו שלא בביתו, הוא פונה למכבסה השכונתית, שאותה ממסה הרשות כבית עסק, וכך גם מסעדה וכן הלאה. את אלו יכול היה לעשות בביתו או באופן שיתופי בשכונתו, והנה בכל זאת ממוסים נכסים אלה שלא כבית מגורים או מבנה ציבור.
אף הטענה שיש להביא בחשבון כי השימוש בשירותים לא נעשה בתמורה כספית או למטרות רווח נדחתה, בנימוק שמדובר באבחנה מלאכותית, שהרי חבר הקיבוץ "משלם" באמצעות עבודתו בקיבוץ.
מאידך, ביהמ"ש מצא טעם בסיווג החליפי שהוצע ע"י היישובים, כך שיראו את המכבסה כבית מלאכה ולא כחנות או עסק כפי שקבעה ועדת הערר. הבסיס לקביעה זו היא שמרכיב "השירות" במכבסה הינו שולי למאפיינים העיקריים בה, שמתאימים להגדרתה כמבנה מלאכה.
סיכום
ביהמ"ש הכריע כי מבני שירות בקיבוצים לא יסווגו כמבנה מגורים או כמבנה ציבורי. מעבר לכך הערעורים התקבלו באופן חלקי, חלק מהסיווגים שונו וחלקם לא, ובנסיבות אלו, לא ניתן צו להוצאות.
ניתן ביום: כ"ד כסלו תשע"ו, 06 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
