ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של ביהמ"ש השלום, וקבע כי קיבוץ סער לא ניצל לרעה הליכי משפט בתביעתו נגד מר עודד בירן
הרקע
קיבוץ סער יזם פרוייקט לגידול אלמוגים מבוייתים ולשם כך פנה לקבלת ייעוץ אל מר עודד בירן, כשעודד מתחייב לשמור על סודיות ולא להעביר לאחר כל ידע או מסמך הקשור לפרוייקט. בשלב כלשהו, טען הקיבוץ, כי נודע לו שעודד עובד גם עבור כפר הס וחברת אלמוגי הים האדם, ומגיש עבורם בקשה למדען הראשי למתן מענק לצורך קבלת תמיכה בפרוייקט אלמוגים.
על רקע זה התחיל הליך משפטי כפול, כשמצד אחד הקיבוץ טוען, כי עודד הפר את התחייבותו לסודיות וגרם לו לנזקים, ומצד שני טוען עודד, כי הקיבוץ מפיץ עליו לשון הרע ומשתמש לרעה בהליך המשפטי.
תביעותיו וטענותיו של הקיבוץ נדחו מכל וכל, תוך שנמתחה ביקורת חריפה על התנהלותו. גם מרבית טענותיו של עודד נדחו, שכן בית המשפט מצא שהתנהלות הקיבוץ, ובכלל זאת, פנייה למשרד התמ"ס בטענה שעודד גזל סודות מסחריים והעביר אותם לכפר הס, חוסה תחת ההגנות המופיעות בחוק לשון הרע. אך עם זאת, בית המשפט קבע, כי הגשת התביעה על ידי הקיבוץ והמשך ניהולה, לא נעשו בתום לב והיה בהם משום ניצול לרעה של ההליך המשפט, תוך רשלנות כלפי עודד.
לאור זאת, בית המשפט קמא פסק לעודד 40,000 שקלים חדשים פיצויים בגין הפגיעה במוניטין שלו, ו-20,000 שקלים חדשים פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב ההלכיים שננקטו נגדו.
שני הצדדים מיאנו להשלים עם שנקבע וערערו על פסק הדין. מחד, טוען הקיבוץ, כי שגויה היא הקביעה לפיה הוא נהג ברשלנות, ולחילופין, שהקביעה כי קיים קשר סיבתי בין שאלת הרשלנות לבין הפגיעה במוניטין ועגמת הנפש שגויה. מאידך, עודד טוען, כי שגה בית המשפט בקובעו כי לקיבוץ עומדות ההגנות בחוק איסור לשון הרע, ומוסיף, כי הסכומים שנפסקו היו נמוכים מדי, וראוי היה לפסוק לזכותו את מלוא סכום התביעה בסך 340,000 שקלים חדשים.
דיון והכרעה
דעת הרוב – השופטת יעל וילנר והשופט עודד גרשון
בפתח דבריהם, הדגישו שופטי הרוב את חשיבותיה של זכות הגישה החופשית לערכאות, שהוכרה כזכות יסוד ואף למעלה ממנה, ועל כן נקבע כי אין לנעול את שערי בית המשפט בפני תובע המבקש סעד אלא מטעמים כבדי משקל. אך מנגד, קיים חשש כי ניתן להשתמש לרעה בזכות הגישה לערכאות, ועל כן נקבע כי שימוש שלא בתום לב בזכות זו מקים חובת זהירות של בעל הדין כלפי בעל הדין האחר, שיכולה להקים לצד הנפגע עילה לתביעת פיצויים.
באיזון העקרוני הראוי בין השיקולים, הבהירו שופטי הרוב, כי רק הכרעה חד משמעית שבעל הדין התנהג במזיד באופן פסול תוך רשלנות בולטת, תוביל לחסימת הגישה שלו לערכאות או לחיובו בתשלום פיצויים.
ומן הכלל אל הפרט – בענייננו, סברו שופטי הרוב, כי אין זה נכון לומר שהגשת התביעה כנגד עודד הייתה לא ראויה, מאחר וההכרעה בעניין לא הייתה ברורה ומבוססת על התנהגות בעלת עוצמה פסולה, תוך רשלנות בולטת או התנהגות זדונית. על כן, ממילא לא היה מקום לקבוע, כי הקיבוץ הפר את חובת הזהירות כלפי עודד.
דעת המיעוט – השופט יגאל גריל
באשר לטענת הקיבוץ, כי אין זה נכון להטיל עליו אחריות בגין ניהול ההליך המשפטי כנגד עודד, הבהיר השופט גריל, כי אמנם הטלת אחריות שכזו תיעשה רק במקרים מיוחדים בהם מוכח חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, אך המקרה דנן בהחלט נכנס לקטגוריה של המקרים המיוחדים. כך למשל הייתה החלטת הקיבוץ להמשיך בהליך המשפטי כנגד עודד אף לאחר שמצא לנכון למחוק את התביעה כנגד חברת אלמוגי הים האדום, לאחר שהשתכנע כי לא עשתה כל שימוש בסוד מסחרי.
גם באשר לשאלת הפיצויים, סבר השופט גריל, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא. שנימק כדבעי את קביעותיו העובדתיות ואת מסקנותיו.
סיכום
דעת הרוב קבעה, כי לא התקיימו אותם נימוקים כבדי משקל בגינם ראוי היה לשלול מהקיבוץ את זכות הגישה לערכאות, שכן לא הוכחה ברמה ובעוצמה הנדרשת, כי הגשת התובענה או המשכתה נעשו תוך שימוש לרעה בהליכי המשפט. לאור זאת, קיבל בית המשפט את ערעור הקיבוץ, וביטל את פסק הדין בכל הנוגע לחיוב הקיבוץ בתשלום פיצויים על הנזקים שנגרמו לעודד. כמו כן, חייב בית המשפט את עודד בהוצאות בסך 6,000 שקלים חדשים.
ניתן ב- כ"א טבת התשע"א, 28 בדצמבר 2010, בהעדר הצדדים.
