ביהמ"ש קבע כי המחלוקת בין חברי המושב קדש נפתלי בדבר שייכותו של שטח מריבה למי מנחלות החברים תוכרע בבוררות

בסיפור התביעה טוען עודד, כי ציון ביצע השתלטות על "שטח מריבה" המצוי במושב קדש נפתלי, אשר לטענת עודד הפך לחלק מנחלתו שלו על פי תכנית בנין עיר שאושרה בשנת 2008. לטענת עודד, לאחר אישור התכנית, הפעיל ציון לחצים ואיומים על האגודה, עד אשר היא הגישה תכנית לאיחוד ולחלוקה של שטחים, אשר כללה בקשה להעביר את "שטח המריבה" אל חלקה בה נמצאת נחלתו של ציון. בעקבות זאת, תובע עודד סעד הצהרתי, סעד של פינוי, סעד כספי של דמי שימוש, ולחילופין - סעד כספי של פיצוי, כלפי ציון. בנוסף, תובע עודד סעד הצהרתי לפיו הוא בר רשות ב"שטח המריבה", או לחלופין, פיצוי כספי בגובה תשלומי איזון אשר נקבעו ע"י שמאי מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה, עבור שטח המריבה.

כעת, דן ביהמ"ש בבקשה אשר הגישה האגודה לדחייה על הסף של התביעה האמורה לעיל, עקב היעדר סמכות עניינית של ביהמ"ש השלום ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש, ולחילופין, מבקשת האגודה עיכוב הליכים והעברתם לבורר אשר ימונה ע"י רשם האגודות השיתופיות.

לטענת האגודה, לבית משפט השלום אין סמכות עניינית לשנות את החלטת האסיפה הכללית של חברי האגודה, בדבר צירוף "שטח המריבה" לנחלה של לוי, על ידי מתן הסעד ההצהרתי המבוקש, אלא עניין זה מצוי בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי.

כמו כן, טוענת האגודה, כי לפנינו סכסוך פרטי בין שני חברי אגודה, כאשר ברקע נמצאים ענייני האגודה, ולכן חל על סכסוך זה סעיף הבוררות המצוי בתקנון, המחייב את חברי האגודה לפנות במקרים כגון דא לבוררות, ולכן יש להפנות את הצדדים לבוררות טרם הגעתם לבימ"ש.

מנגד, טוען עודד, כי לבימ"ש השלום סמכות עניינית לדון בעניין זה שהרי לא מדובר בביטול החלטת אסיפה אלא בהצהרה על זכותו של אדם כבר רשות בשטח המריבה ובכך יש סמכות לבימ"ש השלום. כמו כן, טוען עודד, כי הסכסוך אינו קשור לענייני האגודה אלא למחלוקת שבינו לבין ציון, ולכן יש להחיל במקרה דנן את המבחן הדו-שלבי אשר נקבע בפסיקה, לפיו על בית משפט לעשות שימוש בטרם יכריע אם יש מקום לעכב הליכים או להימנע מכך כאשר לתובענה צורף מי שאינו צד להסכם הבוררות.

 ראשית, דן ביהמ"ש בסמכות העניינית של העניין דנן, ומבהיר, כי בפקודת האגודות השיתופיות לא נקבע באיזה הליך יש לנקוט על מנת להשיג על החלטת האסיפה הכללית של אגודה שיתופית. כמו כן, ציין ביהמ"ש, כי ביהמ"ש העליון קבע כי ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת אסיפה כללית שהיא אורגן של אגודה שיתופית, אלא היות הביקורת על החלטה כזו דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המנהלי עליה להיעשות בביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש מוסיף ואומר, כי כתב התביעה מלמד כי עודד לא מבקש סעד הצהרתי לבטלות החלטת האסיפה הכללית אלא הצהרה כי הינו בעל שטח המריבה. סעד זה, מדגיש ביהמ"ש, נמצא בסמכות של בימ"ש השלום, ולכן טענת האגודה להיעדר סמכות עניינית – נדחית.

בהמשך, דן ביהמ"ש בבקשה לעיכוב הליכים, ומציין כי לפי האמור בתקנון האגודה דין בקשה לעיכוב הליכים לידון בבוררות, ולכן נדרש להכריע מה תוקף התקנון במקרה דנן, והאם סעיף הבוררות מחייב את הצדדים במקרה דנן.

בעניין תוקף התקנון, קובע ביהמ"ש, כי תקנון האגודה מחייב את כל חברי האגודה מכוח חברותם בה, ללא שנדרשה הסכמתו הנפרדת של כל חבר. כמו כן, דן ביהמ"ש במטרת סעיף הבוררות בתקנון, ומציין כי מטרתו להימנע, ככל האפשר, מהפניית סכסוכים בין חברי האגודה לאגודה, בנוגע לעסקי האגודה, להתדיינות לפני בית משפט.

ביהמ"ש מוסיף ואומר, כי המבחן הדו-שלבי יחול כאשר קיים הסכם בוררות בין חלק מהצדדים לתביעה, אך במקרה דנן כל הצדדים בתביעה, עודד, ציון והאגודה, הינם צדדים לסעיף הבוררות אשר בתקנון האגודה, ומכך משמע כי עיכוב ההליכים חל על כל הצדדים בתביעה.

לבסוף, קובע ביהמ"ש, כי ישנה מגמת פרשנות מרחיבה למושג "עסקי אגודה" המצריכים הסדרת בוררות בעת מחלוקת, ופוסק, כי טיב הזכויות של עודד ב"שטח המריבה", נסיבות ההשתלטות הנטענת של ציון על שטח והנסיבות אשר הובילו את האגודה להעביר שטח זה לציון, הינן עניינים פנימיים של האגודה, אשר עבורם נקבע בתקנון מנגנון הבוררות.

לפיכך, קובע ביהמ"ש, כי יש לעכב את ההליכים בתביעה ולהעבירה לדיון אצל הבורר.

ביהמ"ש מקבל את בקשת האגודה וקובע כי יש לעכב הליכים בתביעה ולהעבירה לבוררות.

בנוסף, פוסק ביהמ"ש, כי עודד ישלם הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.