ביהמ"ש קבע כי מושב מעונה לא יצטרך לפצות בני זוג, חברי המושב, ב- 275,000 ₪

בראשית שנות ה- 2000 נתגלע סכסוך בין מושב מעונה לבין חברי המושב, שמעון ומרים דוידה, בנוגע לשימוש האחרונים בשטחי המרעה של המושב. ליבת הסכסוך הינה בדרישת המושב לפנות את הזוג מאותם שטחים לצורך הרחבת המושב, ובגין פיצוי המושב לזוג בגין המחוברים השייכים להם על הקרקע. הצדדים הסכימו כי המחלוקת ביניהם תוכרע בבוררות ואכן ניתן פסק בוררות בו נקבע כי המושב יפצה את שמעון בגין המחוברים שעל הקרקע לפי הסכם שיסכמו ביניהם, ובנוסף ישולם לזוג 20,000 ₪, וכן נקבע כי כל קרקע אשר לא מוחזקת ו/או לא מעובדת תועמד לרשותו של הזוג.

כעת, מבקש הזוג, כי ביהמ"ש יאשר את פסק הבורר, וישלים את סעיף הפיצוי המוסכם בין הצדדים עבור המחוברים, בגינו לא הגיעו הצדדים להסכמה, ולדעת הזוג שיעור הפיצוי ההולם נאמד ב- 275,000 ₪. הזוג טוען כי אין מקום לעלות טענת התיישנות במקרה דא, שהרי הפסק כבר נפסק, ודין פסק הבורר שניתן "כדין מעשה בית דין וכפסק דין לכל דבר ועניין", ולכן נותר רק לאשרו ולהשלימו ע"י ביהמ"ש.

לחלופין, טוען הזוג, אף אם חלה התיישנות לדעת ביהמ"ש על פסק הבורר, הרי שפסק הבורר ייסד להם עילת תביעה נפרדת אשר טרם חלפה התקופה להתיישנותה שכן יש למנותה מן המועד שבה הופרה "ההתחייבות שבמשתמע לקיים את הפסק", ומתקופה זו לא חלפו 7 שנים.

מנגד, טוען המושב, כי הבקשה לאישור ולהשלמת פסק הבורר ולהשלמתו הוגשה 11 שנים לאחר מתן הפסק ע"י הבורר, ואם כן היא התיישנה ובטלה.

דיון והכרעה

 ראשית, דן ביהמ"ש בטענת ההתיישנות אשר העלה המושב, ודוחה את טענת הזוג לפיה פסק הבורר הינו פסק-דין לכל דבר ועניין. ביהמ"ש מבהיר, כי פסק הבורר הופך לפס"ד רק לאחר אישורו ע"י ביהמ"ש. לא רק זו, מוסיף ביהמ"ש ומדגיש, כי לא יעלה על הדעת כי פסק בורר, אשר מעמדו אינו חזק יותר מפסק דין, לא יתיישן כלל מקום בו לגבי פסק דין חלוט, אשר מעמדו חזק יותר מפסק בוררות נקבעה בחוק תקופת התיישנות.

בנוסף, דוחה ביהמ"ש את טענת הזוג לפיה פסק הבורר "יוצר מעשה בית דין", ומציין כי אין לטענה זו הקשר לעניין ההתיישנות אלא לעניין אחר בו פסק הבורר יוצר השתק פלוגתא, היות והינו מעשה בית דין, אך לא מונע התיישנות.

כעת, דן ביהמ"ש בטענתם החלופית של בני הזוג, לפיה על ההתיישנות להימנות מיום הפרת ההתחייבות, ומציין כי בעיונו במסמכים אשר הגישו הצדדים לא נמצא תאריך בו הופרה ההתחייבות, ועל כן נראה כי יש לקבוע כי הפרת קיום החיוב התקיימה ביום בו הובהר לצדדים בבירור כי לא עלה בידם להסכים על גובה הפיצוי.

בהתאם לאמור לעיל, קובע ביהמ"ש, כי המועד בו הופרה ההתחייבות הינו 25.6.2001, 11 ימים לאחר מתן פסק הבורר. ביום זה, מסביר ביהמ"ש, שלח המושב מכתב לשמעון והבהיר כי על אף פסיקת הבורר – אין המושב חייב פיצוי כספי לעניין המחוברים אשר בקרקע. ביהמ"ש פוסק כי מרוץ ההתיישנות חל מיום זה, ומציין, כי אף שמעון שלח למושב מכתב בשנת 2003 ובו טרוניה מפורשת על אי תשלום הפיצויים. בהתאם לכך, מבהיר ביהמ"ש, כי לכל הפחות בדעות החלוקות, חלפו 9 שנים מעת הפרת ההתחייבות, ולכן חלה התיישנות במקרה דנן ובקשת השלמת פסק הבורר נדחית.

ביהמ"ש דוחה את בקשת בני הזוג דוידה להשלמת פסק הבורר וקובע כי אין על המושב לפצות את בני הזוג בגין המחוברים לקרקע המחלוקת.

בנוסף, קובע ביהמ"ש, כי בני הזוג ישלמו למושב 5,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

ניתן ב- י"ב אב תשע"ג, 19 יולי 2013.

לאתר מושב מעונה