ביהמ"ש העליון דן בשאלה האם נקיטה בהליכי גבייה מנהליים על ידי רשות מקומית עוצרת את מירוץ ההתיישנות

תביעה של עריית ירושלים כנגד תושב העיר בגין אי תשלומי ארנונה, במסגרתה דן ביהמ"ש העליון בשאלה האם נקיטת הליכי גבייה מנהליים ע"י העירייה עוצרת את מרוץ ההתיישנות להגשת תביעה אזרחית בגין החוב.

הרקע

רשות מקומית, שהינה רשות מנהלית, רשאית ללכת בשני סוגי מסלולים בכדי לגבות חובות מסוימים. ההליך האחד, הוא הליך גבייה מנהלי, במסגרתו רשאית הרשות המקומית לשלוח התראות ואף לבצע פעולות גבייה כגון הטלת עיקולים מכוח פקודת המיסים (גביה). המסלול השני הינו הגשת תביעת חוב אזרחית בביהמ"ש לצורך מתן פסק דין שיורה לחייב לשלם את חובו.

בפסק דין שניתן לאחרונה דן ביהמ"ש העליון בשאלה האם כאשר רשות מקומית נוקטת בהליכי גבייה מנהליים, הדבר משהה את ההתיישנות על הגשת תביעה אזרחית.

במקרה שהובא לפתחו של ביהמ"ש העליון תבעה עיריית ירושלים את תושב העיר בגין חוב שנבע מתשלומי ארנונה אשר לטענתה לא שילם התושב. מנגד, טען התושב כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות שכן עברו למעלה מ-7 שנים ממועד החוב הנטען, ועל כן בהתאם לחוק ההתיישנות לא ניתן עוד לתבוע בגין חוב זה.

בימה"ש השלום וביהמ"ש המחוזי קיבלו את טענת התושב ופסקו כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות ההליך. בהתאם לכך, הגישה העירייה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, בו חזרה וטענה שאומנם חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד החוב, ואולם, בשנים אלו נקטה העירייה בהליכי גבייה מנהליים כנגד התושב, ועל כן הדבר משהה את מרוץ ההתיישנות באופן שבו ספירת הזמן לצורך התיישנות תחל מהיום בו נסתיימו הליכי הגבייה.

דיון והכרעה

ביהמ"ש העליון שמע את טענות הצדדים, ואף ביקש את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר הגיש עמדה בה צידד בהחלטת ביהמ"ש קמא, וטען כי לשיטתו הליכי גביה מנהליים אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע ביהמ"ש כי יש לדחות את הטענה לפיה הליכי גביה מנהלים עוצרים את מרוץ ההתיישנות. את קביעתו נימק ביהמ"ש העליון בכך שפרשנות זו אינה הולמת את לשונו ותכליתו של הסעיף בחוק ההתיישנות.

הסעיף הרלוונטי לענייננו אשר הוא ס' 15 לחוק ההתיישנות הקובע כך:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה"

בהתאם ללשון החוק, קבע ביהמ"ש העליון, כי סעיף זה מדבר על "תובענה", שאז אם הוגשה תביעה בעילה מסוימת ואותה תביעה נדחתה בנסיבות בהן יכול התובע להגיש על פי הדין את תביעתו בשנית, אזי המחוקק לא רצה לפגוע בזכותו של אותו תובע לעמוד על תביעתו ולמצות את זכויותיו, בייחוד כאשר הליכים בביהמ"ש יכולים להימשך זמן רב עד מאד שלא באשמתו של התובע.

יחד עם זאת, כאשר עסקינן בהליכי גבייה מנהליים, הרי שלא מדובר ב"תובענה" בהתאם לסעיף, אלא בהליכים מנהליים השונים מהליך בביהמ"ש אותם מקיימת הרשות. כמו כן, מדובר במצב שונה בו הרשות המקומית יכולה לבחור בכל שלב לחדול מהליכי הגבייה המנהליים ולהעביר את התיק לדיון בפני ביהמ"ש בתביעה אזרחית, ועל כן אין היא תלויה בהימשכות ההליכים בביהמ"ש.

בנוסף ציין ביהמ"ש, כי ניתן לחשב בצורה פשוטה את הזמן שעבר מהרגע שהוגשה תובענה לביהמ"ש ועד שנדחתה, זאת בניגוד להליכי גבייה מנהליים אשר אינם תחומים בפרק זמן מוגדר ויכולים להתפרש על פני זמן רב מבלי שיהיה ברור מתי התחילו ומתי נסתיימו.

עוד הוסיף ביהמ"ש, כי באם נאמר שהליכי הגבייה עוצרים את מרוץ ההתיישנות, אזי נעניק לרשות המקומית יתרון על פני שאר בעלי הדין בהליך האזרחי ובכך נפר את עיקרון השוויון בפני ביהמ"ש. מה גם, שלרשות המקומית מראש ישנו יתרון ייחודי אשר העניק לה המחוקק בכך שיש באפשרותה לפנות ישירות להליכי גבייה מנהליים מבלי להזדקק לביהמ"ש על מנת לגבות את חובותיה, ועל כן אין זה מן הראוי להעניק לה יתרון נוסף בדמות השהיית מרוץ ההתיישנות.

סיכום

לאור האמור, דחה ביהמ"ש העליון את הערעור, וקבע כי הליכי גבייה מנהליים בהם נוקטת רשות מקומית אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות לעניין הגשת תביעה אזרחית. ביהמ"ש העליון הוסיף לקבוע כי הלכה זו תחול רטרואקטיבית על כלל ההליכים ולא רק מעתה ואילך.

יחד עם זאת, הדגיש ביהמ"ש העליון, כי ההלכה הקובעת כי נקיטת הליכים מנהליים מאפסת את מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע להמשך נקיטה בהליכי גבייה מנהליים (בניגוד להגשת תביעה אזרחית בפני ביהמ"ש), נותרת על כנה.
 

בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהתושב לא היה מיוצג ע"י עו"ד בהליך זה, חייב ביהמ"ש העליון את העיריה לשלם לתושב הוצאות בסך 4,000 ₪.

ניתן ביום: א' באייר תשע"ט, 16 באפריל 2018.