ביהמ"ש חייב בני משפחה לפנות דירת שירות במושב בצת

בני משפחת רובין חויבו ע"י ביהמ"ש השלום לפנות את דירת השירות בה התגוררו, אשר הנה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, ובחכירת מושב בצת. כמו כן, חויבו משפחת רובין לשלם דמי השכירות בגין הדירה עבור השנים 1998 ועד ליום מתן פסק הדין. בני המשפחה ערערו על פסק הדין. לצד הערעור הגישו משפחת רובין בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה הנוכחית.

בטרם הגישו משפחת רובין בקשתם הנוכחית, הגישו משפחת רובין בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית משפט השלום[1]; בית המשפט השלום דחה את הבקשה, על כן הגישו בני משפחת רובין את הבקשה הנוכחית.

טענת משפחת רובין: סיכויי הזכייה בערעור טובים, והדירה שעליהם לפנות, על פי צו בית המשפט, היא דירתם היחידה, ואם יפנו אותה יוותרו ללא קורת גג. לטענת משפחת רובין, פינוי הדירה יצור מצב שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו אם ערעורם יתקבל, שכן תיווצרנה עובדות חדשות על ידי המושב.

המושב מתנגד לבקשה, וסבור כי אין מקום לעכב ביצוע פסק הדין. המושב טוען כי אין לקבל טענת משפחת רובין כי הדירה היא דירת מגוריהם היחידה, שכן בפסק הדין קיים ממצא עובדתי, הנסמך על כך שבית המשפט קמא קיבל עדויות העדים מטעם המושב, כי ההורים לבני משפחת רובין הם אלה שלמעשה קיבלו את ההחזקה בדירה בשנות ה- 70, אינם מתגוררים עוד בדירה ורק ילדיהם נותרו להתגורר בה.

ביהמ"ש קבע: הכלל הוא, שאין מעכבים ביצוע פסק דין אלא בשני תנאים מצטברים. 1. שהמבקש יראה כי סיכויי הערעור טובים 2. שהמבקש יראה, שאם לא יינתן צו לעיכוב ביצוע פסק הדין, עלול להיווצר מצב בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו אם יזכה בערעור. בנוסף לשני תנאים אלה, מוטל על בית המשפט לבחון את מאזן הנוחות.

כיוון שבמקרה זה ניתן צו לפינוי הדירה וכן חיוב כספי, יש לדון בנפרד בכל אחד מאלה:

לעניין עיכוב ביצוע הסעד הכספי החיוב הכספי נובע מאי תשלום דמי השכירות מצד משפחת רובין משנת 98, כשעד שנת 98 דרו בני המשפחה בדירה כדירת שירות משום שאבי המשפחה לימד כמורה בביה"ס במושב. בני משפחת רובין לא חולקים על נכונות חשבון חוב דמי השכירות, וסיכויי הערעור בנושא קלושים. מה גם, שאם בכל זאת יזכו בני המשפחה בערעור- לא קיים חשש שלא ניתן להשיב להם את כספם. על כן, אין מקום לעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לביצוע החיוב הכספי.

לעניין הפינוי מהדירה לא יותיר את בני המשפחה ללא קורת גג, שכן הוכיח המושב במשפט הקודם כי ההורים דרים במקום אחר, והשאירו בדירה את הילדים בלבד; מה גם, אם הערעור של משפחת רובין יצליח (מה שנראה על פניו כסיכוי קלוש) – לא תהייה בעיה מהותית להחזיר המצב לקדמותו.

הדירה היא דירה בשכירות ולא בבעלות ואין לבני המשפחה די כסף להפקיד לצורך בטחון תשלום דמי השכירות עבור הדירה ולהפקיד פיקדון כספי בסכום משמעותי בכדי להבטיח את הפינוי במידה וכך יוחלט. מאזן הנוחות עובד כנגד משפחת רובין, על כן, הבקשה לעיכוב נדחית, ועל בני משפחת רובין לפנות את בית השירות אשר במושב בצת.

[1] החוק מחייב להגיש בקשה לעיכוב פסק דין קודם כל לבימ"ש השלום ורק לאחר מכן ניתן להגיש בקשה כזו לבימ"ש מחוזי