בית המשפט אישר למחוקק ארכה נוספת לצורך הסדרת מיקור חוץ של גביית תשלומי החובה ברשויות מקומיות

בקשה שהוגשה על ידי שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה להאריך את מועד כניסתו לתוקף של פסק דין שאסר על רשויות מקומיות להשתמש במיקור חוץ לצורך גביית חובות בגין תשלומי חובה כגון ארנונה.

הרקע:
מזה שנים ארוכות שרשויות מקומיות גובות חובות בגין ארנונה ותשלומי חובה נוספים באמצעות חברות פרטיות במתכונת של "מיקור חוץ", וזאת בשעה שהפרקטיקה מעולם לא הוסדרה בהליך חקיקה. בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ בנושא, במסגרתה נדונה השאלה האם נדרשת לשם כך חקיקה מסמיכה מפורשת.

בעקבות עתירה זו, ועתירות נוספות שהוגשו במרוצת השנים, נרתם משרד הפנים לצורך הסדרת הנושא, ופרסם תזכיר הצעת חוק להסדרתו. חרף כך חלפו שנים רבות מבלי שהעניין הוסדר בחקיקה, במהלכן הרשויות המשיכו לגבות חובות באמצעות חברות פרטיות. 

על כן, בשנת 2013 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שהינה ארגון הגג של ארגוני המעבידים בישראל, עתרה לבג"ץ כנגד הנוהג של גביית תשלומי חובה של רשויות מקומיות באמצעות חברות פרטיות במתכונת של "מיקור חוץ", מבלי שהעניין מוסדר בחקיקה.

לאחר הליך ממושך, ניתן בשנת 2018 פסק דין בעתירה, במסגרתו חזר בית המשפט העליון וקבע כי אין לאפשר לרשויות מקומיות לאצול את סמכויותיהן בתחום הגביה לחברות פרטיות מבלי שהדבר יוסדר בחקיקה מסמיכה מפורטת. בית המשפט העליון נימק דבריו בכך שאחד מעקרונות היסוד החלים על פעולתן של רשויות המנהל הוא האיסור על אצילת סמכויות הנתונות לרשות לגורם אחר מבלי שניתנה מפורשת לכך בדין. עיקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר על אצילת סמכות לגורמים פרטיים, אשר אינם כפופים לדינים ולמערכת השיקולים אליהם כפופה הרשות.

בית המשפט העליון הוסיף והדגיש שבמקרים רבים הפעלת סמכות מנהלית כרוכה בהפעלת שיקול דעת, אשר צריכה להיעשות על בסיס כללי המשפט המנהלי החלים על רשויות שלטוניות ועובדיהן, זאת להבדיל מגורמים פרטיים. כמו כן, ציין בית המשפט כי בפסיקה אף הוכרה חזקה פרשנית כנגד הכרה באצילת סמכויות לגורם פרטי.

בשלהי פסק הדין קבע בית המשפט העליון, כי פסק הדין יכנס לתקפו לאחר שנה, וזאת על מנת לאפשר שהות לרשויות לצורך ביצוע השינויים הנדרשים והפסקת עבודתן עם חברות גביה פרטיות, וכן על מנת לאפשר שהות נוספת לקידום הליכי חקיקה בנושא.

כעת, כאשר התקופה מגיעה לקיצה, שר הפנים והיועץ המשפטי לממשלה מבקשים מבג"ץ הארכה נוספת לצורך הסדרת הפרקטיקה בהליך חקיקה. לטענתם, נוכח פיזורה של הכנסת לקראת הבחירות הארציות שיתקיימו באפריל 2019, אין אפשרות להוסיף ולקדם הליכי חקיקה בנושא. עוד טוען שר הפנים, כי הפסקת פעילותן של חברות הגביה תפגע ברשויות המקומיות המסתייעות בה, ועל כן נדרשת ארכה נוספת לביצועו של פסק הדין.

מנגד, לשכת התיאום מתנגדת למתן אורכה נוספת. טענתה העיקרית הינה שבמהלך תקופת ההשעיה וחרף הדגש שנתן לכך בית המשפט העליון, חלה התקדמות מינימלית ביותר בהליכי החקיקה, וכן לא נעשה מאמץ מיוחד לקדם את הנושא במסגרת סד הזמנים שנקבע בפסק הדין. על כן, לנוכח התנהלות זו של הרשויות, אין לאפשר מתן ארכה נוספת.

דיון והכרעה:

בית המשפט העליון בחן את הבקשה וקבע כי במסגרת הזמן שניתן לביצוע פסק הדין נלקחו בחשבון הזמנים הנדרשים לצורך קידום חקיקה בנושא, ועל כן הטענה לפיה טרם הושלמו הליכי חקיקה אינה מצדיקה ארכה נוספת.

יחד עם זאת, בשים לב לנסיבות המיוחדות שנוצרו עקב התפזרות הכנסת ולפנים משורת הדין, הסכים בית המשפט להיעתר חלקית לבקשה והורה על דחיית מועד קיום פסק הדין בארבעה חודשים בלבד, כך שייכנס לתקפו ביום 26.7.2019 .

סיכום:

הבקשה התקבלה באופן חלקי. מועד קיום פסק הדין ידחה בארבעה חודשים נוספים, קרי עד ליום 26.7.2019.

ניתן ביום כו' באדר ב' התשע"ט,  3 במרץ 2019 .