בן קיבוץ שלוחות תובע את הקיבוץ בטענה כי לא סייע לו במימון לימודיו

בפני ביהמ"ש תביעה כספית על סך 27,183 ₪ בגין אי תשלום מענק לימודים אותו תובע עוז מקיבוץ שלוחות.

לטענת עוז, עוד בטרם החל את לימודיו האקדמאיים פנה למרכזת ועדת צעירים של הקיבוץ וחתם מולה על הסכם המסדיר את כניסתו למסלול לימודים, הסכם זה כולל תשלום מלא של שכר הלימוד, הוצאות שכר דירה במהלך הלימודים וכן תשלום הוצאות הנסיעה לאורך כל תקופת הלימודים, וזאת כנגד מספר ימי עבודה שעליו לעבוד בקיבוץ.

לטענתו, לאחר תחילת שנת הלימודים פנו אליו נציגים מהקיבוץ והודיעו לו כי החליטו לחזור בהם מההסכם מפאת הדרישה כי עוז יעבוד בקיבוץ- דרישה בה לא עמד. עוד טוען עוז, כי הסכים לדרישה והתחייב להשלים את העבודה בסוף שנת הלימודים או בכל הזדמנות אחרת, אך הקיבוץ הודיע כי עליו לבצע את העבודה באופן מידי, והכל במטרה להתחמק ממימוש ההסכם, תוך הפלייתו לרעה מול חברי קיבוץ אחרים אשר בפניהם לא הוצבה דרישה דומה, לצורך מימון הלימודים.

מנגד ביקש הקיבוץ להורות על דחיית התביעה, תחילה בשל התיישנות התביעה שכן ההסכם הנטען הינו משנת 2006 ואילו התביעה הוגשה בחלוף למעלה מ-7 שנים, בשנת 2014, ולאחר מכן בשל העובדה, כי בתקופה הרלוונטית היה קיים בקיבוץ תקנון ספציפי המתייחס למימון שכר לימוד לבני הקיבוץ, המחייב עמידה במספר תנאים.

לפי הקיבוץ, על מבקש המימון לעבוד טרם תחילת הלימודים שנה רצופה בקיבוץ, ובנוסף לעבוד במשך 30 ימים נוספים במהלך שנה אחרת. בנוסף, הקיבוץ יממן את ההפרש בין עלות הלימודים לבין סכום המענק הצבאי שקיבל מי ששירת שירות חובה, כאשר הפיקדון שיינתן לאחר השירות הצבאי יעמוד כולו לטובת מימון הלימודים, כתנאי להצטרפות לתוכנית.

לטענת הקיבוץ, מכיוון ועוז לא החל כלל את שנת העבודה לצורך מימון לימודיו, המקרה דנן לא דומה למקרים החריגים בהם אושר המימון לבני קיבוץ אשר עבדו חלק נכבד מהשנה, וכי מאז תחילת לימודיו ועד לשנת 2013 לא פנה עוז אל הקיבוץ בדרישה כלשהי לממן את לימודיו.

דיון והכרעה

ביהמ"ש הגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות בשל מספר סיבות:

ראשית, מאחר ועוז לא הסביר בחקירתו הנגדית את השיהוי הניכר בהגשת התביעה, על אף שהחל את לימודיו בשנת 2006.

שנית, מאחר וההסכם עליו מתבסס עוז בתביעתו לא הוצג בפני ביהמ"ש כלל, ואם אכן חתם על הסכם כזה הרי שהיה עליו לשמור העתק בחזקתו, ואין לטענה כי סמך על הקיבוץ בכדי לסייע לו.

בנוסף, לא העלה עוז טענות כנגד התקנון ותנאיו, אותו הציג הקיבוץ בפניו ובפני ביהמ"ש.

זאת ועוד, מעיון בתקנון עולה כי לצורך מימון הלימודים, על מבקש המימון לעמוד בדרישות הסף המפורטות בו, אך עוז לא הוכיח כי עמד בדרישות דנן, לרבות ביצוע שנת עבודה בקיבוץ, או הפקדת סכום הפיקדון שהתקבל מהצבא.

לבסוף הבהיר ביהמ"ש, שטענתו של עוז כי הופלה לרעה אל מול חברי קיבוץ אחרים אשר לא ביצעו עבודה וזכו למימון הלימודים על אף שלא עמדו בהוראות התקנון, נטענה בעלמא.

ביהמ"ש קבע, כי משלא סתר עוז את טענות הקיבוץ לפיהן לא עמד בדרישות התקנון לצורך מימון הלימודים, ומאידך לא הציג כל הסכם שנערך עם הקיבוץ או מי מטעמו, הרי שהוא לא עמד  בנטל המוטל עליו להוכחת התביעה, ומכאן שדין התביעה להידחות.

לפנים משורת הדין החליט ביהמ"ש שלא לחייב את עוז בתשלום הוצאות הקיבוץ.

ניתן ביום ח' בשבט תשע"ה, 28 בינואר 2015, בהעדר הצדדים.