בנותיו של בן קיבוץ שנפטר תובעות את הקיבוץ בטענה כי הקיבוץ לא מילא התחייבות חוזית בת 40 שנים כלפי אביהם המנוח

תביעה שהגישו, בנותיו של בן קיבוץ שובל לשעבר כנגד הקיבוץ בטענה כי הקיבוץ לא מילא את התחייבותו בהסכם שנחתם לפני 40 שנים בין אפוטרופסיו של האב כאשר היה קטין לבין הקיבוץ.

הרקע

התובעות הן בנותיו של בן קיבוץ שובל שנפטר. כשהמנוח היה קטן נפצע אביו, שהיה חבר קיבוץ, כתוצאה מתאונת עבודה ונפטר מפצעיו. בתביעה שהגישה אלמנתו נפסק, כי כתוצאה ממותו יש לפצות את אב התובעות, שהינו יורשו בסכום כסף שיוחזק בנאמנות עד הגיעו לגיל 18. לאחר קבלת הכסף נחתם הסכם בין אפטורופוסיו של האב לבין קיבוץ שובל, בו הוסכם כי האב ילווה את הכסף לקיבוץ וכי ההלוואה על ריביותיה תוחזר לאב בגיל 18 או ברגע שיעזוב את הקיבוץ, הראשון מבניהם.

לאחר כארבעים שנים מצא האב בבית אמו את הסכם ההלוואה ופנה לקיבוץ בבקשה להשיב לו אותה, אך הבקשה לא נענתה. בסוף אותה שנה נפטר האב ובנותיו (התובעות) פנו לקיבוץ בבקשה להחזיר את ההלוואה שלטענתן עומדת על סכום של 9.5 מיליון ₪ לאחר חישוב הריביות. הקיבוץ לא נענה לבקשתן ולכן פנו לקבלת סעד מביהמ"ש.

במסגרת ההליך המשפטי, טען הקיבוץ כי מדובר בתביעה שהתיישנה לפני שנים רבות ועל כן יש לדחותה על הסף. מנגד טענו התובעות כי למרות הזמן הרב שחלף מהמועד בו היה על הקיבוץ להחזיר את ההלוואה בהתאם לחוזה (40 שנים) אין לדחות את התביעה מחמת התיישנות, בשל מספר טענות חלופיות העומדות להן מכוח חוק ההתיישנות.

ראשית טענו התובעות לתחולתו של ס' 8 לחוק, הקובע כי לא תחול התיישנות כאשר נעלמו מעין התובע העובדות המהוות את עילת התביעה. כמו כן טענו, כי בהתאם לס' 7 לחוק, התיישנות לא תחול כל עוד הצד הנתבע הטעה את הצד התובע, כאשר הטעיה יכולה להיות בדרך של אי-גילוי עובדה. ובמקרה דנן, הקיבוץ ידע על ההלוואה ובחר שלא לגלות אודותיה לאב. עוד טענו כי ס' 9 לחוק, קובע שהתיישנות תתחדש במקרה שהודה הנתבע שעילת התביעה נכונה, זאת כאשר לטענת התובעות הקיבוץ הודה על קיומה של ההלוואה. לבסוף, טענו התובעות כי מדובר בעילה מתחדשת שחוק ההתיישנות אינו חל עליה, זאת מכיוון והחוזה לא נקב במועד ביצוע מסוים, ומשכך, כל עוד הכספים לא הוחזרו לאב הם צוברים ריבית, ולמעשה ככל שעובר הזמן התביעה מתעדכנת ומתחדשת.

דיון והכרעה

בפתח דבריו, דוחה  ביהמ"ש את טענת הקיבוץ לעילת ההתיישנות כטענת סף אך מאפשר לקיבוץ לטעון אותה לאחר שלב הראיות.

ברם בהתייחסו לטענה במסגרת ההליך, קבע ביהמ"ש, כי התובעות הציגו תשתית ראייתית דלה במיוחד לכך שלא חלה על התביעה התיישנות, ולמעשה הזכות לתביעה פקעה עוד בימי חייו של האב, שכן עילת התביעה החלה כאשר האב הגיע לגיל 18 והתיישנה לאחר שבע שנים.

ביהמ"ש הוסיף לציין, כי התובעות לא זימנו עדים שהיה בהם לשפוך אור על גרסתם. הראשונה מבניהם היא אמו של האב (סבתן של התובעות) שלא זומנה להעיד במשפט. השני הוא אחיו של האב (דודן של התובעות), שגם בין אפוטרופוסיו לבין הקיבוץ נערכה הלוואה זהה.

לעניין טענת התובעות בדבר החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, ביקר ביהמ"ש את התובעות על כך שלא הביאו ראיות ותימוכין לטענותיהם, אלא פשוט ציינו את החריגים בעלמא בתקווה כי ביהמ"ש יעניק להן את הסעד המבוקש.

לגופו של עניין, ביהמ"ש דחה את תחולתם של החריגים בענייננו. כך, ס' 8 לחוק ההתיישנות, המדבר על מצב של "התיישנות שלא מדעת", קרי מקרים בהם נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא תלויות בו ואשר לא יכל היה למונעם. במקרה דנן, הטענה לפיה האב לא היה מודע לקיומו של החוזה נשענה על עדות שמועה מפיה של אחת התובעות, ועל כן לא ניתן לקבלה בביהמ"ש ולהסתמך עליה לתחולתו של החריג הנ"ל. ביהמ"ש הוסיף לציין, כי גם הגיונם של הדברים מחייב את המסקנה לפיה היה על האב לדעת על דבר הפיצוי שניתן לאביו המנוח בגין מותו כתוצאה מהתאונה, ובדרך זו הייתה מתגלית לו ההלוואה. יתרה מכך, קבע ביהמ"ש כי תפקיד הגילוי על ההלוואה היה מוטל על האפוטרופוסים ולא על הקיבוץ.

ס' 9 לחוק ההתיישנות, קובע  כי כאשר הנתבע הודה בכתב כי התביעה קיימת, מירוץ ההתיישנות מתחדש מרגע ההודאה, למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. התובעות טענו כי הקיבוץ הודה שהוא חייב כספים לאב מבלי שטען להתיישנות. ביהמ"ש לא התרשם שהראיות שהציגו התובעות הכוללות פרוטוקולים מישיבת הקיבוץ, ניסיון להסכם פשרה ותמליל ישיבה בין התובעות למזכירת הקיבוץ, מהוות הודאה של הקיבוץ, על כן דחה תחולת חריג זה.

ס' 7 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מושהית במצב בו הסיבה לאי הגשת תביעה על ידו נעוצה בהטעיה ביודעין מצד הנתבע. לעניין זה, קיבל ביהמ"ש את טענת הקיבוץ, וקבע כי לא הוכחה הטעיה. ביהמ"ש ביסס דבריו על כך שאומנם אכן לא ידוע האם האב בהגיעו לגיל 18 קיבל הודעה מהקיבוץ על קיומה של ההלוואה. יחד עם זאת, אין חולק כי אמו ידעה על קיומה של ההלוואה ויכלה לספר לו על כך. מה גם, שהאב מעולם לא טען לפני מותו כי הקיבוץ הטעה אותו. על כן, קבע ביהמ"ש כי דינה של טענה זו להידחות.

ביהמ"ש הוסיף לדחות גם את טענת התובעות לעניין העילה המתחדשת, וקבע, כי בענייננו להלוואה היה תאריך פירעון מדויק, ועל כן לא ניתן לטעון כי מדובר ב"עילה מתחדשת".

סיכום

ביהמ"ש קבע כי מדובר בתביעה שהתיישנה לפני כ-40 שנה, ועל כן דינה להידחות.  התובעות חויבו בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד הקיבוץ בסך 40,000 ₪.

ניתן ביום: כ"ז אדר ב' תשע"ט, 03 אפריל 2019.