בעל קרקע חקלאית תובע את מי ששכר אותה ממנו לשפות אותו בגין תשלום שנפסק כנגדו בשל הפרות של חוק ההתיישבות

בעל נחלה במושב כפר יעבץ תובע את הנתבע, אשר השכיר ממנו קרקע בהסכם שנערך בניהם בע"פ, לשפות אותו בסך של 50,000 ₪ בעקבות פסק דין שניתן כנגדו לפי חוק ההתיישבות בגין שימוש חורג בקרקע אותה השכיר לנתבע בניגוד לחוק.
 

הרקע

התובע הוא בעל הזכויות בנחלה במושב כפר יעבץ, אשר משנת 2001, השכיר את נחלתו לנתבע שעיבד את הקרקע והתפרנס ממנה. השכירות נעשתה בהסכם בע"פ בין הצדדים ולא הוסדרה במסמך כתוב.

בשנת 2012, הוגשה כנגד התובע תביעה לפי חוק ההתיישבות, אשר אוסר את השכרת הקרקע לאחר ומגדיר פעולה כזאת כשימוש חורג בקרקע. במסגרת תביעה זו חויב התובע בתשלום 50,000 ש"ח, וכן לפנות את הגידולים החקלאיים מן הקרקע. את הוצאות התובע בגין הייצוג בתביעה זו מימן הנתבע מכיסו, ואולם, סירב לאחר מכן לשפות את התובע בסכום שנפסק כנגדו.

בהתאם לכך, הגיש התובע את התביעה דנן בה הוא מבקש מביהמ"ש לחייב את הנתבע לשפות אותו בסכום שנפסק כנגדו. התובע טוען, כי למרות שבין הצדדים לא הוסדר הסכם כתוב, כאשר קיבל את כתב התביעה בגין השימוש החורג הוא פנה לנתבע וביקש ממנו שיפנה את הקרקע, ואולם הנתבע סירב להתפנות תוך שהתחייב בפניו בע"פ שישפה אותו בגין כל סכום שיפסק כנגדו בתביעה.

כמו כן, טען התובע, כי בדיעבד לאחר שהוגשה כנגדו התביעה התברר שהנתבע קיבל מכתבי התראה רבים ממשרד החקלאות אשר נמסרו לו באופן אישי ע"י פקחים אשר דרשו ממנו לפנות את הקרקע, תוך שהנתבע לא הביא את המכתבים לידיעת התובע ולא התפנה בידיעה כי התובע הוא זה שישלם לבסוף את הקנס.

מנגד טוען הנתבע, כי הוא השקיע כספים וזמן רב בהשבחת הקרקע החקלאית, וכי השימוש בקרקע היה בהתאם להסכמה בין הצדדים אף על פי שהתובע ידע כי אסור לו להשכיר את הקרקע, וכי הוא עצמו לא ידע על דבר האיסור אלא בדיעבד.

כמו כן טען הנתבע, כי במשך השנים הגיעו פקחים אשר ערכו רישומים של הפעילות החקלאית בשטח ושלחו מכתבי התראה גם לתובע, וכי התובע מעולם לא הפציר בו לפנות את הקרקע למרות שידע על מכתבי ההתראה, וזאת כי חשש להיתבע על ידו בגין הכספים הרבים שהשקיע בקרקע מכיסו. לעניין תשלום עבור ייצוג התובע, הסביר הנתבע כי לא התחייב לשפות את התובע, וכי מימן את ייצוג התובע רק בשל הסכנה לעתיד הגידולים החקלאיים בקרקע, זאת על מנת להרוויח זמן להסדרת היתר לעיבוד הקרקע ובכדי למנוע את הנזקים לגידולים ששווים הוערך על ידו בלמעלה מ-700,000 ₪.

דיון והכרעה

בבואו של ביהמ"ש לבחון האם אכן התקיים הסכם בין הצדדים בו התחייב הנתבע לשפות את התובע, קבע הוא כי ההתחייבות לשיפוי כמוה כערבות לעניין התוצאה של ביצוע תשלום עבור חוב של אדם אחר, ועל כן יש לבחון את קיומו של ההסכם עפ"י המבחנים לקיומה של ערבות.

בעניין זה, לצורך השתכללות של ערבות החוק אינו דורש שהדבר יעשה בכתב, ואולם, בפסיקה נקבע כי למרות שאכן ניתן שתיווצר ערבות גם בהסכם שבע"פ, עדיין נדרש לתמוך זאת בראיות כבדות משקל וב- "ראשית ראיה" בכתב המעידה על התחלת ההתקשרות בין הצדדים או לפחות רומזת לכך.

מעבר לכך, על הסכם ערבות חלים דיני החוזים ועל כן על התובע מוטלת האחריות להוכיח קיומם של גמירות דעת ומסוימות בכריתת ההסכם, דהיינו להוכיח את כוונתם של הצדדים לכרות הסכם מחייב מבחינה משפטית.

לגופו של עניין, קבע ביהמ"ש כי הסיבה שבגינה טען הנתבע כי שילם בגין הייצוג של התובע עומדת במבחן ההיגיון העסקי, שכן פעולותיו נעשו בכדי למנוע את הנזק הרב שייגרם לו באם התביעה תתקבל, ועל כן אין להסיק מפעולתו זו על כוונתו לשפות את התובע בסכום שיפסק כנגדו.

כמו כן, קבע ביהמ"ש כי התובע לא הציג כל ראיה המוכיחה כי דרש מהנתבע לפנות את הקרקע עם קבלת מכתב ההתראה ולאחר שהבין כי השכרת הקרקע לנתבע אסורה עפ"י חוק ההתיישבות, אלא אדרבא, המשיך לקבל מן הנתבע את דמי השכירות כרגיל, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם טענתו.

יתר על כן ציין ביהמ"ש, כי מכתב ההתראה נשלח לתובע כבר בשנת 2008, כאשר התביעה הוגשה אך 4 שנים מאוחר יותר, על כן בתקופה זו היה לתובע די זמן לפנות את הנתבע מהקרקע, ומשלא עשה כן, ובהתחשב בכך שהמשיך לקבל ממנו דמי שכירות בכל אותו הזמן ניתן ללמוד כי השלים עם הדבר ובכך שיתף עמו פעולה באופן אקטיבי.

סיכום

לאור האמור, ביהמ"ש דחה את התביעה וקבע כי הנתבע לא חייב בשיפוי התובע בגין הסכום שנפסק כנגדו.

כמו כן חויב התובע בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבע בסך 6,500₪.

ניתן ביום: כ"ו באדר תשע"ח, 13 במרץ 2018, בהיעדר הצדדים