בעלי משק במושב אביבים, הקימו במשקם מערך אריזה, מיון וקירור שלא כדין, ויפצו את שכניהם, בעלי המשק הסמוך, בעשרות אלפי שקלים חדשים
הרקע
בני משפחת פרץ המחזיקים במשקים במושב אביבים הגישו תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים כנגד בני משפחת בטיטו המחזיקים אף הם במשק במושב, בטענה כי הם פלשו למשק שבבעלותם והציבו בו לול וסככה ושני עמודי חשמל.
בני משפחת בטיטו כפרו בכלל הטענות, וטענו כי הם מחזיקים בשטח מזה עשרות שנים בהסכמת מינהל מקרקעי ישראל, האגודה והסוכנות היהודית אשר הקצו להם את שטח הנחלה. כמו כן הם טענו, כי סוכם בעבר מהו קו הגבול בין המשקים ואף הוצבה בהסכמה גדר תייל שתחמה את גבולות המשקים, אך גדר זו נהרסה על ידי בני משפחת פרץ לפני מספר שנים, ובמקומה הם בנו גדר בטון שלא כדין.
מעבר לכל זה, הגישו בני משפחת בטיטו תביעה כנגד בני משפחת פרץ, בה הם טענו, כי הם הקימו בתחום המשקים שלהם מתחם תעשייתי ללא היתר ותוך חריגות בנייה, דבר הפוגע פגיעה של ממש באיכות חייהם בשל הרעש העז שנוצר מפעילות המתחם ובשל המפגעים הסביבתיים הנגרמים ממנו. על כך השיבו בני משפחת פרץ, כי מדובר במערך אריזה, מיון וקירור אשר משרת את המשקים שלהם בלבד, מה גם שהם קיבלו, או אמורים לקבל תוך זמן קצר, את כל ההיתרים הדרושים לצורך הפעלתו.
דיון והכרעה
ראשית דן בית המשפט בתביעה שהגישו בני משפחת פרץ ומצא כי טענותיהם חסרות בסיס, שכן הן אינן מתארות את מערכת היחסים בין הצדדים תיאור נכון.
בית המשפט מצא כי בתוכנית שחלה על מושב אביבים בעבר שטח המריבה נכלל במשק של בטיטו, אך תוכנית שאושרה בשנת 1994 גרמה לכך שמבחינה תכנונית מהווה שטח המריבה חלק ממשק משפחת פרץ. האם יש בכך כדי להשפיע על בעלות הצדדים בשטח? בית המשפט קיבל את טענת בטיטו, וקבע כי התשובה לכך שלילית, שכן השינוי שנעשה היה תכנוני בלבד, ולא הייתה כוונה מטעם הסוכנות, המינהל, האגודה והועדה התכנונית לשנות מצב החזקה בפועל ובזכויות הצדדים במקרקעין.
לאור זאת, ומאחר ובני משפחת פרץ לא הוכיחו כי הם בעלי זכויות כלשהן בשטח המריבה, ולא הוכיחו כי בטיטו פלשו או הסיגו את גבולם, דין התביעה העיקרית שהגישו להידחות.
מכאן עבר בית המשפט לבחון את התביעה שכנגד שהגישו בטיטו, אך מכיוון שהצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לתביעה שכנגד, נראה לבית המשפט כי טענותיהם נזנחו, ודי בכך כדי להביא לידי דחיית התביעה שכנגד.
לבסוף, דן בית המשפט בתביעה הנוספת שהגישו בטיטו כנגד בני משפחת פרץ לגבי בית הקירור בעילות של מטרד והפרת חובה חקוקה.
באופן עקרוני, על מנת שתקום עילת תביעה על סמך עוולת המטרד ליחיד, על התובע להוכיח, בין היתר, כי השימוש שעושה הנתבע במקרקעין שבחזקתו גורם לו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין שלו. במקרה דנן, קבע בית המשפט, כי בני הזוג בטיטו אמנם לא הוכיחו שמפלס הרעש שנגרם ביום אינו סביר, אך הם כן הצליחו להוכיח שני עניינים אחרים - ראשית, שמפלס הרעש שנגרם להם בלילה איננו סביר, ושנית, שבית האריזה גרם לבעיות ניקוז ולמפגעים סביבתיים, ועל כן המשך הפעלתו ללא פיתרון הולם גורמת למטרד ולהפרעה של ממש לשימוש שהם עושים במקרקעין שלהם.
לגבי הטענה להפרת חובה חקוקה, הבהיר בית המשפט, כי בהתאם למצב המשפטי, הפרת חוקי התכנון והבניה, בין אם על ידי בניה ושימוש בנכס ללא היתר או על פי היתר בניה שניתן שלא כדין, מקימה לתובע זכות תביעה בעילת של הפרת חובה חקוקה, ובלבד שמתקיימים כל היסודות של העוולה, לרבות גרימת נזק לניזוק מאותו סוג של נזקים שההוראה החוקית התכוונה למנוע.
ומקרה דנן הוכח באופן ברור, כי בני משפחת פרץ הקימו מתחם בניגוד להוראות חוקי התכנון והבנייה, ובניגוד לתוכניות המפורטות החלות על המקום, וכן הוכח באופן ברור שהפעלת בית האריזה גורם לבני הזוג בטיטו לנזקים. כמו כן קיבל בית המשפט את טענתם של בני הזוג בטיטו, שמשפחת פרץ חסמה את שביל הגישה, והעמידה לרשותם שביל חלופי שאינו מהווה תחליף ראוי.
סיכום
בית המשפט דחה את תביעתם העיקרית של בני משפחת פרץ וכן את התביעה שכנגד, אך מנגד קיבל את תביעתם של סימי ודניאל בטיטו והצהיר, כי השימוש שעושים בני משפחת פרץ במבנים המשמשים כבית אריזה, מיון וקירור הינו שימוש שלא כדין הנוגד את התב"ע החלה במקום ואת היתר הבנייה שניתן בשנת 2004.
לאור זאת, נתן בית המשפט צו מניעה קבוע המורה לבני משפחת פרץ להימנע מלעשות כל שימוש במבנים אלו, וכן צו המורה להם לסלק ידם ואת כל אשר נבנה או הונח על ידם בשביל הגישה המקורי ששימש את משפחת בטיטו. בנוסף, הורה בית המשפט לבני משפחת פרץ להרוס את מבנה בית האריזה שנבנה ללא היתר בנייה.
לבסוף, הורה בית המשפט לבני משפחת פרץ לשלם לבני הזוג בטיטו 30,000 שקלים חדשים בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם, וכן 45,000 שקלים חדשים נוספים בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
ניתן ב- י"א תשרי תשע"ב, 09 באוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.
