האם הקיבוץ פעל כדין בשעה שהוציא חבר מרשימת הזכאים לשיוך דירות מבלי לערוך בירור מסודר בנושא?

תביעה שהגישו אחים שאביהם מופיע כיורש בצוואתו של חבר קיבוץ מעיין צבי שנפטר, במסגרתה הם מבקשים מביהמ"ש להצהיר על זכויותיהם בדירתו של חבר הקיבוץ במסגרת הליך שיוך הדירות בקיבוץ מכוח צוואת אביהם.

הרקע

התובעים הינם אחים שאביהם מופיע כיורש בצוואתו של חבר קיבוץ מעיין צבי שנפטר בשנת 2015. לאחר פטירתו נפתחה צוואתו בה נאמר כי זכויותיו בדירה יינתנו לאביהם של התובעים, אשר היה אף הוא חבר בקיבוץ. האב, אשר נפטר כשנתיים לפני כן, הותיר אחריו גם הוא צוואה בה הוא מוריש את כל רכושו לילדיו. אשר על כן, רכושו של חבר הקיבוץ המנוח עובר לעיזבון האב ומשם אמור להינתן לכלל האחים בהתאם לצוואת האב.

קיבוץ מעיין צבי הינו קיבוץ מתחדש אשר קיבל בשנת 2003 החלטה על שיוך דירות המגורים לחבריו. בהתאם לכך, ועל פי הוראות האגף החקלאי ברשות מקרקעי ישראל, זכות השיוך ניתנת להורשה במצב בו החבר נפטר בזמן שבין מועד ההחלטה על השיוך למועד ביצועו. בהתאם לכך, טוענים האחים, כי הדירה צריכה להירשם על שמם וכי מגיעות להם זכויות השיוך של החבר המנוח מכיוון והיה זכאי לשיוך בהתאם להחלטת הקיבוץ.

מנגד, טוען הקיבוץ, כי בשנת 2012, ולאחר מועד הצוואה הנמצאת בידי התובעים, שלח הקיבוץ לחבר המנוח מכתב בו נתבקש למסור למזכירות הקיבוץ צילום ת.ז. לצורך הטיפול בהליך שיוך הדירות. בתגובה, החבר המנוח כתב על גבי המכתב כי הוא מוותר על זכויותיו בשיוך ומשאיר את הדירה ברשות הקיבוץ והעבירו בחזרה לקיבוץ. בהתאם לכך, הוציא הקיבוץ את החבר המנוח מרשימת הזכאים לשיוך דירה.

אשר על כן, לטענת הקיבוץ, במועד פטירתו לא היה לחבר המנוח כל זכות בדירה, ומשכך לא היה יכול מלכתחילה להורישה לאביהם של התובעים. לפיכך, אין התובעים זכאים לשיוך דירתו של החבר המנוח והדירה שייכת לקיבוץ.

דיון והכרעה

ביהמ"ש פתח דברי בציינו, כי הזכות לשיוך דירה, הינה זכות אובליגטורית מעיין קניינית ומשכך הינה זכות בעלת משקל רב וההחלטות הניתנות לגביה נתונות לביקורת שיפוטית. בהתאם לכך, החלטת הקיבוץ להוציא את החבר המנוח מרשימת הזכאים הינה החלטה מהותית אשר צריכה להיעשות בכובד ראש, ועל ביהמ"ש לבחון האם במקרה דנן היא נעשתה בצורה תקינה ובתום לב.

בעניין זה, קבע ביהמ"ש, כי הוצאת החבר המנוח מרשימת הזכאים נעשתה מבלי שנערך לפניה דיון מסודר ומתועד בהנהלת הקיבוץ. כמו כן, לא נערך עם החבר המנוח כל שיחה או בירור במסגרתם הוסבר לו משמעות זכויותיו ומשמעות הוויתור עליהם. לפיכך, כשל הקיבוץ בחובתו להביא בפני החבר את כל הנתונים הרלוונטיים להחלטה המשמעותית ולוודא כי החבר מבין את משמעות הוויתור על זכויותיו בדירה.

עוד קבע ביהמ"ש, כי הודעת הוויתור שמסר החבר המנוח ניתנה שלא מתוך גמירות דעת מלאה ועל כן בטלה. ביהמ"ש נימק את קביעתו בכך שלא הוסבר למנוח מעולם על משמעות הוויתור ועל כן לא ניתן לקבוע כי הדברים אותם כתב לקיבוץ נכתבו מתוך גמירות דעת מלאה. מה גם, שההלכה הפסוקה קבעה כי יש הבדל בין רף הוכחת גמירות הדעת במצב בו מתקבלת תמורה ובמצב בו מדובר במתנה ללא תמורה, כאשר במתנה רף ההוכחה גבוה יותר ודורש הוכחות משמעותיות יותר לקיום גמירות דעת שהקיבוץ לא עמד בו.

אשר על כן, קבע ביהמ"ש, כי הזכויות בדירה היו שייכות לחבר המנוח בזמן פטירתו, ועל כן בהתאם לצוואתו זכותו לשיוך מועברת לאביהם של התובעים, ובהתאם לתובעים מכוח צוואת אביהם. יחד עם זאת, ציין ביהמ"ש, כי הקיבוץ אינו מחויב להעביר לתובעים דווקא את הזכויות בדירה בה התגורר החבר המנוח, אלא ניתן להכליל אותם בהליך שיוך הדירות ולשייך להם גם נכס אחר.

סיכום

לאור האמור, קיבל ביהמ"ש את התביעה בחלקה וקבע כי התובעים זכאים להצטרף להליך שיוך הדירות בקיבוץ בנעליו של החבר המנוח.

בנוסף, חויב הקיבוץ בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד התובעים בסך של 15,210 ₪.

ניתן ביום: כ"ט בשבט תשע"ח, 14 בפברואר 2018, בהיעדר הצדדים.