בפני רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 822/27/09 קיבוץ בית ג'וברין נ' כוכב בנפיס לחמן

 

בעניין:          קיבוץ בית ג'וברין

 ע"י ב"כ עו"ד חגי שבתאי ואח'

משד' בן ציון 25 תל אביב 64286

טל:  02-5259050  פקס:  02-5259051

 המשיג;

- נ ג ד -

 כוכב בנפיס לחמן

 ע"י ב"כ בויאר, רויזן, אור, שפרנט ושות'

משרד עורכי- דין ונוטריון

מרח' קרליבך 1 תל אביב 67132

טלפון: 03-6910022 ; פקס: 03-6910044  

המשיבה;  

החלטה

בפני השגה על המלצת החוקר שמונה על פי סעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: "הפקודה") אשר המליץ לקבל את דרישת כוכב בונפיס לחמן (להלן: "המשיבה") לתיקון פנקס החברים בקיבוץ בית גוברין (להלן "המשיג" או "הקיבוץ" לפי העניין) ולרשום אותה כחברה אצל המשיג. על פי תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן "תקנות האגודות")

רקע עובדתי

המשיבה, בת של חברי הקיבוץ, נולדה בעיר יהוד.

בתחילת שנות ה-80 התקבלו הורי המשיבה כחברים בקיבוץ ועברו להתגורר בו יחד עם המשיבה.

על פי נתוני מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, מקום מגוריה של המשיבה החל מיום 01.03.1983 ועד היום הוא קיבוץ בית גוברין.

בשנת 1995 התגייסה המשיבה לצ.ה.ל.

בשנת 1996 התקבלה החלטה באסיפה הכללית לאמץ "תקנון בנים" (להלן:"תקנון בנים ראשון") להסדרת מעמדם של בני המשק החוזרים לקיבוץ לאחר שרותם הצבאי.

 במסגרת התקנון נקבעו, בין היתר, הכללים הבאים:

מסלול קליטת בנים לחברות בקיבוץ כולל 3 תקופות: תקופת בית, תקופת לימודים ותקופת חופשה.

תקופת בית תימשך שנה רצופה במהלכה יעבוד בן המשק בקיבוץ.

בן משק יוכל להתקבל כחבר בקיבוץ רק לאחר סיום תקופת הבית, שתחשב כתקופת מועמדות.

אורך המסלול הינו שש שנים אלא אם השנה השביעית היא שנת הלימודים האחרונה.

בן משק שנישא או נעשה הורה מסיים את מסלול הבנים ועליו לבחור בין שתי אפשרויות: קבלה לחברות / עזיבת הקיבוץ.

בשנת 1977 השתחררה המשיבה מצ.ה.ל ושבה לקיבוץ ל"תקופת בית" על פי תקנון בנים ראשון.

בשנת 1998 התקבלה המשיבה כחברה אצל המשיג.

בשנת 1999 החלה המשיבה את לימודיה האקדמיים במכללת ספיר במימון הקיבוץ בהתאם לקבוע בסעיף 2.8 לתקנון בנים ראשון.

עד חודש יולי 2001 קיבלה המשיבה תקציב מהקיבוץ בהיותה סטודנטית במסלול בנים. בשל המצב הכספי הקשה של הקיבוץ ה ובהתאם להחלטתו לראות בסטודנטים כמי שיצאו לחופשה מיוחדת בעצמאות כלכלית, הפסיק הקיבוץ להעביר תקציב לסטודנטים החל מחודש אוגוסט 2001 .

המבקשת התגוררה ועבדה אצל המשיג דרך קבע בין השנים 2001-2002 ואילו בין השנים 2002-2003 התגוררה בקיבוץ בארי כאשר אצל המשיב עמדה לרשותה דירה לסופי שבוע וחגים.

בחודש פברואר 2002 האסיפה הכללית אישרה תקנון בנים חדש (להלן: "תקנון בנים שני") ובו נקבעו הכללים:

התקנון חל על בן/בת הקיבוץ אשר סיים מסלול חינוכי בקיבוץ ושלפחות אחד מהוריו הוא חבר הקיבוץ בזמן לימודיו.

מסלול בנים מסתיים בהתקיים אחד מהתנאים הבאים:

בן הקיבוץ הודיע על עזיבת הקיבוץ.

מלאו לבן הקיבוץ 30 שנה.

הבן התקבל למועמדות לחברות בקיבוץ.

על בנים הנמצאים במסגרת מסלול בנים לפי תקנון בנים ראשון, יחולו הכללים הבאים:

בן שסיים תקופת בית יוכל להמשיך ולהתגורר בקיבוץ ללא תשלום למשך תקופה של 24 חודשים או עד סיום לימודיו, לפי המוקדם, אף אם הוא עובד כשכיר בקיבוץ.

לגבי בנים שהתקבלו לחברות בקיבוץ במסגרת המסלול הקודם ונמצאים בגיל המתאים ליהנות מהזכויות לפי מסלול זה, יתקיים דיון בין המזכיר לבין ועדת בנים לעניין זכויותיהם שלאחריו יובא הנושא לדיון והחלטה של המזכירות.

בשנת 2003 סיימה המבקשת את לימודיה והשיבה את הדירה אשר הועמדה לרשותה.

בחודש אוגוסט 2004 נישאה המבקשת. עוד באותו חודש התקבלה החלטה באסיפה הכללית לאשר מודל "רשת בטחון" וזאת כחלק מתכנית שינוי והתחדשות בהתאם להחלטת הקיבוץ.

בסעיף 1 פרק 11 במודל "רשת בטחון" אשר דן בחופשה מיוחדת נקבע:

 "כל חבר חייב על פי תקנון הקיבוץ, לקבוע את מקום מגוריו ומרכז חייו בקיבוץ, אלא אם אושר לו אחרת במפורש על ידי הנהלת הקהילה לתקופה מוגדרת שלא תעלה על 36 חודשים..."

מודל זה כמו גם תקנוני בנים ראשון ושני לא עוגנו בתקנון האגודה.

בחודש ינואר 2005 נסעה המשיבה יחד עם בעלה לפרו. זמן קצר לאחר מכן, קיבלה המשיבה מס' מכתבים מאת המשיג באמצעות אביה מהם נודע לה כי תקופת החופשה המיוחדת הסתיימה בחודש אוגוסט 2004, בחלוף 36 חודשים מחודש אוגוסט 2001, אז יצאה לחופשה המיוחדת. על כן מתבקשת המשיבה להודיע למשיג האם היא מתכוונת לשוב לקיבוץ ומתי.

בתשובה למכתבים אלה, הועבר למשיג באמצעות אביה של המשיבה כי המשיבה נמצאת בחופשה מיוחדת כדין וזאת בהתאם לתקנון בנים שני וכי נותרה לה עוד שנה לסיום החופשה, בהגיעה לגיל 30 שנה.

המשיבה הגיעה לביקור קצר בחודש אוגוסט 2005 במהלכו נפגשה עם מנהלת הקהילה ועם יו"ר הועד הממונה מר ברק ניר. בפגישה זו היו חילופי דברים בעניין סיום החופשה או לחילופין עזיבת הקיבוץ, הכל לפי החלטת המשיבה.

ביום 4.12.2005 שבה המשיבה לארץ.

ביום 15.12.2005 החליט הוועד הממונה לאשר את פקיעת חברות המשיבה אצלו.

ביום 25.12.2005 הודיע המשיג למשיבה על ההחלטה בדבר פקיעת חברותה אצלו.

על רקע החלטה זו התנהלה בין המשיבה למשיג מסכת התכתבויות אשר לא הובילו לכלל הסכמה.

טענות המשיג

המשיג יטען כי בחוברת השינוי ישנה הוראה בפרק 11 "חופשה מיוחדת" סעיף 1 כדלקמן:

"כל חבר חייב, עפ"י תקנון הקיבוץ, לקבוע את מגוריו ומרכז חייו בקיבוץ, אלא אם אושר לו אחרת במפורש על ידי הנהלת הקהילה לתקופה מוגדרת שלא תעלה על 36 חודשים..."

הוראה זו הינה הוראה סבירה ומתאימה לנסיבות העניין שכן חופשה מיוחדת של חבר צריכה להיות מוגבלת בזמן סביר.

בנוסף לכך, תואמת להוראת סעיף 76 לתקנון הקיבוץ בו נקבע בין היתר:

"נתן הקיבוץ לחבר חופשה מיוחדת מחוץ לתחום היישוב הקיבוצי, חייב החבר לקיים את התנאים שנקבעו בהחלטה שלפיה ניתנה לו חופשה זו.."

המשיג יטען כי עמדת המשיבה בעניין החופשה המיוחדת של 5 שנים, הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין.

 לאור הוראת חוברת השינוי, החופשה המיוחדת של המשיבה הייתה יכולה להסתיים, לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2004. יחד עם זאת, המשיג נהג עם בני המשק בגמישות רבה ולא מיהר ליישם את הוראות חוברת השינוי באופן שהוענקה להם שהות נוספת, לרבות המשיבה, על מנת שיוכלו להחליט האם לחזור לקיבוץ.

המשיג יטען כי רק החל מחודש מרץ 2005 החל בפניות אל המשיבה בדרישה כי עליה לשוב לקיבוץ לאור סיום תקופת החופשה המיוחדת, שאם לא כן תפקע חברותה בקיבוץ.

המשיג טוען כי מעולם לא קיבל את עמדת המשיבה כאילו חופשתה המיוחדת תסתיים עם הגיעה לגיל 30 במהלך שנת 2006. לאורך כל הדרך עמד המשיג על עמדתו כי החופשה המיוחדת הסתיימה לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2004. 

המשיג טוען כי טעה החוקר כאשר התעלם מכך שלמרות שמועד סיום החופשה לפי עמדת הקיבוץ, היה בחודש אוגוסט 2004, המשיבה התעלמה מפניות המשיג ולא חזרה לקיבוץ. למעלה מכך, המשיבה אף עזבה את הארץ בתחילת שנת 2005 על מנת לנסות להקים עסק בפרו.

לטענת המשיב יש בהתנהגות המשיבה כדי להצביע על הכוונה לעזוב את הקיבוץ ועל הניתוק ממנו.

עוד טוען המשיג כי טעה החוקר גם כאשר התעלם מזכותו הלגיטימית לקבל החלטה, בהתאם לסעיף 35 לתקנון הקיבוץ בדבר פקיעת חברות של חבר אשר אינו חוזר לקיבוץ עם סיום "חופשה מיוחדת" שניתנה לו.

המסלול של בני המשק הסדר בנים 1996 כלל שלושה מרכיבים: תקופת בית, לימודים וחופש.

בסעיף 4.1 להסדר בנים 1996, נקבע:

"..המסלול נמשך 6 שנים בלבד, אלא אם השנה השביעית היא שנת הלימודים האחרונה.."

בסעיף 4.4 להסדר בנים 1996, נקבע:

"..במידה והבן נישא ו/או נעשה הורה עליו לסיים את מסלול הבנים..

עם הנישואים ו/או לידת ילדים עליו להחליט בין שתי אפשרויות:

4.4.1 ..קבלה לחברות ושותפות מלאה בחיי הקיבוץ..

4.4.2 ..עזיבה.." 

המשיג יטען כי אלו היו "כללי המשחק" של "מסלול בנים" אותם ידעה ועליהם הסתמכה המשיבה כאשר החלה את החופשה המיוחדת בחודש אוגוסט 2001. מאחר והמשיבה נישאה בחודש אוגוסט 2004 הרי שגם לפי הסדר בנים 1996 הסתיים "מסלול בנים" עבורה, לכל המאוחר במועד זה. 

לאחר מועד יציאת המשיבה לחופשה מיוחדת, התקבל אצל המשיג הסדר בנים 2002 העוסק בעיקר בעניינים כספיים הנוגעים לבני המשק.

בסעיף 3 להסדר בנים 2002 ,סיום מסלול, נקבע:

 3.1 "סיום המסלול לפי אחד מהתנאים הבאים:

3.1.1 .. הודעת הבן/בת על רצונו לעזוב את הקיבוץ.

3.1.2 .. הגעה לגיל שלושים.

3.1.3 ..קבלה למועמדות".

עולה מהאמור כי כל בן משק אשר התקבל לחברות בקיבוץ לפני מועד קבלת הסדר בנים 2002, סיים באופן מעשי את "מסלול בנים".

בסעיף 4.2 להסדר בנים 2002 נקבע:

"..ייערך דיון בין המזכיר לבין ועדת בנים על הזכויות של בנים/בנות שהתקבלו לחברות במסלול קודם ונמצאים בגיל מתאים להיות זכאים במסלול זה, כל אחד לפי מצבו, ולאחר מכן יובא למידע ואישור במזכירות.."

המשיג יטען כי לא נעשה כל הסדר פרטני עם המשיבה כפי שלא נעשה הסדר פרטני עם בני משק אחרים. כמו כן מדגיש המשיג כי בעקבות קבלתה לקיבוץ המשיבה סיימה את "מסלול בנים" לפי הוראת 3.1.3 להסדר בנים 2002 שם נקבע עניין קבלה למועמדות.

בעניין הודעה על עזיבת הקיבוץ, לאור הוראות חוברת השינוי, פנה המשיג למשיבה בעניין סיום תקופת חופשתה המיוחדת. המשיג מדגיש כי לא מיהר לפנות אל המשיבה ולדרוש ממנה לקבל החלטה בעניין מעמדה.

פניותיו החוזרות של המשיג אל המשיבה נעשו בכתב ותכליתן הייתה כאמור להסדיר את מעמדה של המשיבה לאור סיום חופשתה המיוחדת.

לבקשת המשיבה לקבלת שהות נוספת, הסכים המשיג להמתין זמן נוסף עד לקבלת עמדת המשיבה בעניין מעמדה בקיבוץ.

במהלך אוגוסט 2005 הגיעה המשיבה לקיבוץ ובמסגרת הישיבות אשר התקיימו עם יו"ר הועד הממונה ועם מנהלת הקהילה, הודיעה המשיבה על עזיבתה את הקיבוץ. וכן כי היא מסמיכה את אביה, מר דוד בונפיס, לנהל במקומה ועבורה את המגעים עם הקיבוץ בעניין דמי העזיבה המגיעים לה עקב סיום חברותה בקיבוץ.

 המשיג יטען כי הליך הפקעת החברות של המשיבה נעשה בזהירות רבה. והראייה לכך כי החופשה המיוחדת של המשיבה הסתיימה בחודש אוגוסט 2004 ואילו הליך פקיעת החברות נעשה רק בחודש דצמבר 2005 כך שחלפו כ- 16 חודשים. לא נעשו "קיצורי דרך" ולא בוצע "מחטף" כפי שנטען. המשיג טוען כי פעל בצורה מסודרת והוגנת תוך שהוא מעניק למשיבה הזדמנויות לשוב לקיבוץ בתום החופשה המיוחדת, ותוך שהוא מתרה במשיבה שאם לא תשוב לקיבוץ היא צפויה לעמוד בפני קבלת החלטה בדבר פקיעת חברותה בקיבוץ.

בסעיף 35 לתקנון המשיג נקבע הליך הפקעת חברות:

"חברותו של חבר פוקעת בקרות אחד מאלה:...

ב. בעוקרו את  מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ.."

לטענת המשיג כי במקרה דנן התקיימו במלואן הוראות הסעיף.

בנוסף לכך, הוראת סעיף 76 לתקנון הקיבוץ בו נקבע:

"נתן הקיבוץ לחבר חופשה מיוחדת מחוץ לתחום היישוב הקיבוצי, חייב החבר לקיים את התנאים שנקבעו בהחלטה שלפיה ניתנה לו חופשה זו.."

המשיג יטען כי סוגיית חברות המשיבה עלתה לראשונה רק לאחר שהתקבלה בקיבוץ החלטה על מועד "היום הקובע" בעניין רישום בתים על שם החברים. בדרך זו מנסה המשיבה לקבל זכויות שאינן מגיעות לה והראייה כי פניית המשיבה לראשונה נעשתה זמן קצר לאחר קבלת ההחלטה באסיפה הכללית, וכי עד למועד  "היום הקובע" לא הועלתה כל טענה בסוגיית חברות המשיבה בקיבוץ.

מכל האמור לעיל מבקש לדחות את המלצות החוקר ולקבוע כי המשיבה אינה חברה בקיבוץ.

טענות המשיבה

המשיבה מעולם לא עקרה מהקיבוץ ולכן אין ולא הייתה עילה להפקעת חברותה.

הקיבוץ החליט להפקיע את חברותה של המשיבה, מהטעם שעקרה את חייה מהקיבוץ כשלמעשה, המשיבה מעולם לא עזבה את הקיבוץ.

לאחר שמילאה את התחייבותה לשנת בית על פי הסדר בנים והתקבלה לחברות בקיבוץ, יצאה המשיבה ללימודים אותם סיימה בשנת 2002. משך כל תקופה זו, עבדה בקיבוץ והתגוררה בו בדירה שהועמדה לרשותה מזה זמן.

כאשר סיימה את לימודיה, הייתה בחופשה מיוחדת. לכן השיבה את דירתה לקיבוץ וזאת בהתאם להסדרים הקיימים, תוך ידיעה ברורה כי בסיום החופשה המיוחדת, תשוב לקיבוץ להתגורר בו.

המשיבה מעולם לא הביעה את רצונה ההחלטי לעזוב את הקיבוץ.

המשיבה טענה כי כתובת המגורים שלה במרשם האוכלוסין הינה כתובת הקיבוץ.

המשיבה טענה כי אין בנסיעה לתקופה של 11 חודשים לחו"ל כדי להצביע על כוונה לעזוב את הקיבוץ לצמיתות.

הוראות תקנון הבנים 2002 חלו על מערכת היחסים בין המשיבה לבין הקיבוץ, על כן המשיבה הייתה בחופשה מיוחדת עד הגיעה לגיל 30 שנה וממילא לא נדרשה לגור או לבקר בקיבוץ עד תום החופשה המיוחדת.

המשיבה טענה כי בנסיבות אלה היא מילאה את כל התחייבויותיה על פי תקנון הבנים 2002, ועל כן נרכשה לה זכות מוקנית לחופשה מיוחדת שתסתיים עם הגיעה לגיל 30 שנה, זכות זו אינה ניתנת לשינוי לרעתה באופן חד צדדי.

חובת הקיבוץ לעמוד בהתחייבותו ולהעניק למשיבה חופשה מיוחדת עד גיל 30 שנה אף נובעת מחובת תום הלב החלה על מערכת היחסים החוזיים בין הקיבוץ לבין חבריו.

מכל האמור לעיל עולה מסקנה ברורה והיא: לקיבוץ לא הייתה עילה להוצאת המשיבה מרשימת החברים של הקיבוץ.

הליך הפקעת חברותה של המשיבה לא היה תקין, ועל כן בטל.

טענת המשיבה כי המשיג הפר את זכותה להיות נוכחת בישיבה הדנה בהפקעת חברותה. למעשה, המשיבה כלל לא ידעה על קיום הישיבה. על ההחלטה נודע למשיבה בדיעבד, בכך הפר המשיג את זכות הטיעון של המשיבה ואת כללי הצדק הטבעי כאשר לא נתן למשיבה הזדמנות להוכיח את צדקתה ולהציג את עמדתה בפני החברים באסיפה.

טוענת המשיבה כי שימוש המשיג בסנקציה של הוצאה מחברות נגדה הינה בלתי מידתית, קיצונית ובלתי סבירה.

מכל האמור טוענת המשיבה כי יש לדחות את ההשגה ולאמץ את מסקנות דוח החוקר.

דיון והחלטה:

מועד סיום החופשה

בין המשיג לבין חבריו הונהגו לאורך השנים כללים הנוגעים לאורחות החיים ולמערכת היחסים ביניהם. כללים אלה עוגנו במסגרת "תקנון פנימי" או  "חוברת שינוי".

אצל המשיג הונהגו שלושה הסדרים: "הסדר בנים ראשון", "הסדר בנים שני" ורשת בטחון, כאשר המשיג והמשיבה פעלו על פיהם וראו בהם כהסדרים מחייבים. הסדרים אלה לא עוגנו בתקנון המשיג וחלקם אף נוגדים את תקנון המשיג.

בהסדר בנים ראשון נקבע:

" 4.סיום המסלול

4.1 המסלול נמשך 6 שנים בלבד, אלא אם השנה השביעית היא שנת הלימודים האחרונה."

בהסדר בנים שני נקבע:              

"3. סיום המסלול 

3.1.2  הגעה לגיל שלושים "  

כאמור, הסדרים אלה הם בניגוד לתקנון המשיג אשר בו נקבע כי תקופת המועמדות לא תעלה על שנה אחת אלא באישור האסיפה הכללית ולתקופה של עד שנה אחת נוספת ובסך הכל תקופה של עד שנתיים.

זאת ועוד, בתקנון בנים 2002 נקבע בסעיף 4.2:

"ייערך דיון בין המזכיר לבין ועדת בנים על הזכויות של בנים/בנות שהתקבלו לחברות במסלול קודם ונמצאים בגיל מתאים להיות זכאים במסלול זה, כל אחד לפי מצבו, ולאחר מכן יובא למידע ואישור במזכירות"  

דיון מעין זה לא התקיים ולא נתקבלה כל החלטה בעניין. כפי שציין המשיג בעיקרי הטיעון מטעמו:

"בהקשר זה... לא נעשה הסדר פרטני כלשהוא עם כוכב ..." 

בין הצדדים נוצר מצב של חוסר בהירות סביב הפרשנות הניתנת לתקנוני הבנים הראשון, השני ומודל רשת הביטחון. המשיבה סבורה כי מסלול הבנים מסתיים עבורה עם הגיעה לגיל 30 ואילו המשיג סבור כי מסלול הבנים מסתיים לגבי המשיבה מיד עם נישואיה.

אין למשיג להלין אלא על עצמו שכן העמימות ואי הבהירות שנוצרה סביב מועד סיום החופשה נובע בין היתר מהתנהגותו כפי שציין בטיעוניו: 

 "...הקיבוץ נהג עם בני המשק בגמישות רבה ולא מיהר ליישם את הוראות חוברת השינוי באופן שהקיבוץ העניק שהות נוספת לאותם בני משק, לרבות כוכב, על מנת שיוכלו להחליט האם לחזור לקיבוץ." 

בניגוד למצופה, ולמרות שהמחלוקת לא נפתרה, מיהר המשיג לכנס את האסיפה ולקבל ההחלטה על פקיעת חברות המשיבה אצלו.

בין היתר טוען המשיג בסיכומים מטעמו בסעיף 20: 

".. לחובת כוכב יעמוד העניין כי חלפו למעלה מ-4 חודשים בין מועד ישיבת ועד ההנהלה ...לבין מועד פנייתה הראשונה לקיבוץ בעניין חברותה..."  

ביום 26.03.2006 התקבל במשרדי מכתב בעניין זה בו ציינה המשיבה בין היתר:

"..הרקע לפנייה היא הפקעת חברותי על ידי הקיבוץ.."

"..בפברואר 2006 הגעתי לקיבוץ... במטרה לחזור לגור בקיבוץ..." 

גם לפני מכתב זה היו חילופי דברים בין הצדדים, מה גם שהקיבוץ לא הוכיח כי חלפו למעלה מ- 4 חודשים. 

פקיעת החברות

בהתאם לסעיף 35 לתקנון הקיבוץ החברות פוקעת, בין היתר, אם החבר עקר את מקום מגוריו הקבוע אל מחוץ לתחום הקיבוץ שלא בהסכמתו. הליך הפקעת החברות של המשיבה התבסס על סעיף 35 לתקנון הקיבוץ בו נקבע:

"חברותו של חבר פוקעת בקרות אחד מאלה: ...

ב. בעוקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ;.." 

בהתאם לסעיף 35 בתקנון המשיג, החברות פוקעת בין היתר, אם החבר עקר את מקום מגוריו הקבוע אל מחוץ לתחום הקיבוץ שלא בהסכמת הקיבוץ.

אמות המידה לעניין "עקירה ממקום מגורים" נקבעו בבג"צ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות. שם נפסק כי "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק קשר", וכי לצורך ההכרעה בעניין זה יש לשלב מבחן אובייקטיבי  - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים:

"..עקירה ממקום מגורים בונים אותה גם יסוד אובייקטיבי גם יסוד סובייקטיבי; גם דבר הגלוי לעין – העובדה שפלוני פסק מהתגורר במקום שממנו עקר – גם דבר הסמוי מן העין – כוונה להתנתק ממקום מגורים.."

גם בע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית, אימץ בית המשפט אמות מידה אלה:

"..משך הזמן כשלעצמו אינו יכול לשמש מודד בלעדי ומספיק, ומתבקשת בחינה נוספת - מהותית - של טיב ההיעדרות. כך למשל, היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להתמשך זמן רב מבלי לאבד בכך מאפיה הארעי..".

"..אין ההיעדרות מאבדת מארעיותה, ואין היא בהכרח מנתקת את נושא התפקיד מזיקת המגורים לביתו.." 

בסיכומי טענות המשיג מיום 13.05.2009 לעניין כוונת המשיבה להתנתק מהקיבוץ, טען המשיג:

"..כי טעה החוקר כאשר התעלם מכך שניתוק הקשר בין הקיבוץ למשיבה עומד בשני המבחנים אשר נקבעו בפרשת אלה שק.."

ממצאי החקירה עולה כי המשיבה לא ניתקה את הקשר עם המשיג ולא הייתה לה כל כוונה לעשות זאת:

המשיבה לא שינתה את כתובת מגוריה.

המשיבה ביקרה לעיתים קרובות אצל המשיג.

המשיבה עמדה בקשר רצוף עם אנשי הנהלת המשיג, הן באמצעות אביה והן בעצמה.

המשיבה עמדה על זכותה לסיים את חופשתה כפי שהוסכם עם המשיג מלכתחילה, דהיינו בגיל 30 שנה.

עם סיום חופשתה ביקשה המשיבה לחזור להתגורר בקיבוץ ונענתה בשלילה.

המשיבה מעולם לא ויתרה על חברותה אצל המשיג.

לאחר שמילאה את התחייבותה לשנת בית על פי הסדר בנים והתקבלה לחברות בקיבוץ, יצאה המשיבה ללימודים אותם סיימה בשנת 2002. משך כל תקופה זו, עבדה בקיבוץ והתגוררה בו בדירה שהועמדה לרשותה. כאשר סיימה את לימודיה, הייתה בחופשה מיוחדת. לכן השיבה את דירתה לקיבוץ וזאת בהתאם להסדרים הקיימים, תוך ידיעה ברורה כי בסיום החופשה המיוחדת, תשוב לקיבוץ להתגורר בו. התנהגותה מצביעה בהכרח על ארעיות וזמניות שאין בה כדי להצביע על כוונת עזיבה. כדברי כב' השופטת ד' בייניש בע"א 4127/95 י' זלקינד ואח' נ' בית זית מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ:

"..דומה, כי הכול יסכימו, כי היעדרות ממקום מגורים קבוע שהיא בעלת אופי ארעי מובהק, אינה מנתקת את הזיקה אליו.." 

וכדברי כב' השופט מ' חשין קבע בבג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות :

"עקירה ממקום מגורים היא אפוא העתקת מקום המגורים באורח מלא ולא אך באורח חלקי או זמני. הפסקת מגורים זמנית אינה עקירה ממקום המגורים.."

המשיבה יצאה לחופשה לצורך לימודים, בידיעה כי תקנון הבנים 2002 חל על מערכת היחסים בינה לבין המשיג, ועל כן נרכשה לה זכות מוקנית לחופשה מיוחדת שתסתיים עם הגיעה לגיל 30.

המשיג לא הוכיח את הטענה כי המשיבה עקרה מהקיבוץ ברמה הטוטאלית הנדרשת משני ההיבטים- האובייקטיבי והסובייקטיבי. היעדרות המשיבה נבעה מסיבה מוגדרת ומוסכמת על שני הצדדים. יתרה מכך יציאת המשיבה ללימודים נעשתה באישורו ובמימונו.

ההחלטה להוציא את המשיבה מרשימת החברים אצל המשיג נעשתה שלא על פי הדין וללא מתן זכות הטיעון. גם אם נניח כי התנהגות המשיבה מהווה הפרה של מוסכמות הקיבוץ, אין הדבר מהווה עילה מספקת כדי להפקיע את חברותה. מאחר והסנקציה של הוצאת חבר מהקיבוץ כמו גם הפקעתה הינה סנקציה חמורה ביותר, יש לנהוג בצמצום ומתוך השקפה כי לא כל התנהגות פסולה מצדיקה צעד חמור זה כדברי כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 11533/05 קיבוץ קלי"ה נ' זבולון הרטי:

"..החלטה על הוצאת חבר מהקיבוץ, הינה הסנקציה החמורה ביותר שיכול הקיבוץ להפעיל כלפי חבר בו ופוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו של החבר.." 

על המשמעויות הרבות הכרוכות בפקיעת החברות עמדה כב' השופטת א חיות בע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר אגודה שיתופית חקלאית נ' אלה שק:

"... נוכח המשמעויות הנכבדות הכרוכות בפקיעת החברות.... המדיניות המשפטית הראויה מחייבת, ככלל, חתירה לקיומו של הליך מסודר והוגן בכל מקום שבו עשויות להיות פרשנויות שונות לעובדות המקימות עילה לפקיעת חברות." 

כב' השופטת ט' שטרסברג כהן עמדה על תחולתם של כללי הצדק הטבעי בהחלטות המתקבלות על ידי מוסדות הקיבוץ בע"א 8398/00 יונה כץ נ' קיבוץ עין צורים וקבעה כי:

"בין יתר הקריטריונים שבעזרתם יבחן בית המשפט את תקינות וחוקיות החלטת האסיפה הכללית יבדוק הוא אם הולמת ההחלטה את החוק ואת התקנון; אם ההליך שהוביל להחלטה היה תקין; אם האסיפה הכללית לא חרגה מסמכותה; אם ההחלטה התקבלה בתום-לב; אם ההחלטה אינה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי; אם ההחלטה סבירה ואם ההחלטה אינה פוגעת בזכויות האדם של החבר פגיעה בלתי מידתית ובלתי ראויה." 

באותו עניין קבע כב' השופט מ' חשין בבג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השתופיות :

"...החלטתו של הוועד על פקיעת חברות, החלטה קונסטיטוטיבית היא. אין חברותו של חבר פוקעת מאליה שעה ש"עוקר" הוא מן המושב. חברותו של חבר תפקע רק משעה שיחליט הוועד – לאחר עריכת בירור – כי אכן עקר מן המושב..." 

לא הוכח כי המשיבה עקרה מהקיבוץ או לחלופין חדלו להתקיים בה הסגולות הדרושות לחברות. ככלל הפסקת החברות, צריך שתעשה בהתאם להסדרים הקבועים בדין ובתקנון. 

זכות הטיעון

זכות הטיעון היא זכות מדרגה ראשונה אשר לה תרומה משמעותית להליך עשיית הצדק. בתי המשפט חזרו וקבעו כי כאשר רשות ציבורית הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם תעניק לו את ההזדמנות להשמיע את דברו בפניה. עמד על כך כב' השופט י' נועם בעמ"נ (י-ם) 501/08 קטיף מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ נ' סילביה דהרי:

"...זכות הטיעון של הפרט לשטוח טענותיו ולהשמיע דברו בטרם קבלת החלטה בעניינו, נקבעה בהלכה הפסוקה מקדמת דנא כאחד מכללי הצדק הטבעי..." 

במיוחד בהליכים משמעותיים הנוגעים להוצאת חבר מהאגודה. בבג"ץ נוימן הוכרה זכות הטיעון באורח ספציפי בהליכים של הרחקת חבר מאגודה שיתופית.

עמדה על כך כב' השופטת י' צור בע"מנ (י-ם) 312/05 חצב מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ:

"נדמה שאין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותה של זכות הטיעון. זכות זו היא מכללי הצדק הטבעי, במיוחד בהליכים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו של אדם. זכות הטיעון היא מהדרגה הראשונה במשפט המינהלי ויש לה תרומה משמעותית להליך עשיית הצדק וליצירת אמון בגוף המחליט. בתי המשפט חזרו וקבעו כי זכות יסוד היא כי רשות ציבורית הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם תעניק לו את ההזדמנות להשמיע את דברו בפניה. מדובר בזכות יסודית של כללי הצדק הטבעי ואין תימה כי מזה שנים הורחבה הזכות מעבר למשפט המינהלי והוחלה גם על אגודות שיתופיות, במיוחד בהליכים משמעתיים הנוגעים להוצאת חבר מהאגודה." 

וכב' השופט מ' חשין קבע בבג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השתופיות :

"... חברותו של חבר תפקע רק משעה שיחליט הוועד – לאחר עריכת בירור – כי אכן עקר מן המושב..."

"...למותר לומר, כי בירור זה כורך את זכותו של החבר להשמיע את שיש בפיו להשמיע..." 

זכות הטיעון נועדה בעיקר להביא לכך שהגורם המוסמך יחליט החלטה מושכלת נכונה ומאוזנת שתתקבל תוך מתן תשומת לב לכל הנתונים ולכל הטענות המועלות בפניו. בע"א 197/89 הסתדרות אגודת ישראל בארץ ישראל נ' שלום משה, קבע בית המשפט:

"..הכלל הבסיסי לעניין זכות הטיעון במישור המינהלי הינו, כי כל אימת שאדם עלול להיפגע פגיעת גוף, רכוש, מקצוע או מעמד על-ידי החלטת רשות מינהלית, חייבת זו לאפשר לו להשמיע את טענותיו (ראה לעניין זה דברי השופט זילברג בבג"צ 3/58 [2], בעמ' 1508), נוכח חשיבותה של זכות הטיעון כמכשיר לשפר את עשיית הצדק, דרך קבלת ההחלטות, ביסוס החלטה שמתקבלת על מירב המידע והטיעון האפשרי ויצירת אמון הציבור בגוף המחליט, יש נטייה להרחיב זכות זו אף מעבר למשפט המינהלי. בכל הקשור להוצאת חבר מאגודה שיתופית נאמר על-ידי בית-משפט זה: "יתר על כן, אי הזמנת המשיב לאסיפה הכללית היוותה לא סתם פגיעה בזכותו של חבר להשתתף בה, כתוצאה מאי הזמנתו נשללה ממנו האפשרות להגן על עצמו, דבר המהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי הדורשים שמיעת הצד הנוגע בדבר לפני קבלת החלטה בעניינו" (ע"א 47/73 [3], בעמ' 125)" (פ"ד מה(3) 320).."   

וכדברי השופט מ' חשין בבג"צ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות: 

"..למותר לומר, כי בירור זה כורך את זכותו של החבר להשמיע את שיש בפיו להשמיע.."

"..ועד האגודה היה אמור אפוא לברר עם כל חבר וחבר שעניינו נדון, אם עקר את מושבו מן המושב או אם "אין במחשבתו להתיישב בו". לברר את הצורך בירור; לקבוע מימצאי-עובדה – ולהחליט.."

בהחלטת האסיפה מיום 15.12.2005 בה הוחלט על פקיעת חברותה בקיבוץ, נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורש העניין, בכך שכתוצאה מאי הזמנתה לאסיפה הכללית נשללה מהמשיבה האפשרות להגן על עצמה ולהביע את עמדתה בעניין. אמנם לאורך השנים התנהל דיאלוג בין המשיבה למשיג אך אין בכך כדי להחליף את זכות הטיעון באסיפה הכללית.

עמדת המשיבה לא נשמעה והליך הפקעת חברותה התקיים בלעדיה. למעשה, המשיבה כלל לא ידעה על קיום האסיפה אשר בה דנו בחברותה אצל המשיג. על ההחלטה להוציאה מרשימת החברים נודע למשיבה בדיעבד. בכך הפר המשיג את זכות הטיעון של המשיבה ואת כללי הצדק הטבעי כאשר לא נתן למשיבה הזדמנות להוכיח את צדקתה ולהציג את עמדתה בפני החברים באסיפה.

להדגיש כי את זכות הטיעון היה על המשיג לתת למשיבה לפני האסיפה הכללית בה הוחלט על הפקעת חברותה אצלו, מכיוון שמדובר בזכות ממדרגה ראשונה, מן הראוי לאפשר למשיבה להשמיע את טענותיה בטרם תתקבל ההחלטה בעניין כה חשוב עבורה.

אינדיקציה לכך שחברותה של המשיבה מעולם לא הופסקה ניתן לראות בסעיף 31 בטיעוני המשיג:

"... ולאור העובדה שכוכב לא מסרה לקיבוץ הודעה בכתב על עזיבת הקיבוץ, נעשה למען הזהירות הליך של הפקעת חברותה בקיבוץ."  

אינדיקציה נוספת היא העובדה שלא שולמו למשיבה דמי עזיבה.

לאור כל האמור לעיל ולאור חומר הראיות שהוצג בפני הנני דוחה את ההשגה וקובע כי יש לבטל את החלטת המשיג בדבר הפקעת חברות המשיבה. לא ניתנה למשיבה האפשרות לטעון כנגד ההחלטה בטרם זו התקבלה על-ידי המוסדות המוסמכים של המשיג.

הנני קובע כי המשיבה נשארה חברה לכל דבר ועניין אצל המשיג, וחברותה לא פסקה מעולם.

אין החלטה זו מונעת מהמשיג לבצע כל הליך אחר על פי דין.

אין צו להוצאות.