האם כאשר חבר קיבוץ עובר מקיבוץ אחד למשנהו בצורה ישירה, על הקיבוץ הקולט להשתתף בתשלום דמי העזיבה של החבר עם הקיבוץ הקודם?

בין קיבוץ נירים לקיבוץ העוגן קיים סכסוך, בנוגע לזכותו של נירים לשיפוי מאת העוגן בגין תשלומים ששילם לחבר נירים בעת הפסקת חברותו, המתחייבים מכוח כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, המכונים "כללי עזיבה", בסך כולל של 114,000 ₪.

לטענת נירים, הוא זכאי לשיפוי בהתאם להוראות כללי העזיבה שהותקנו בשנת 2009. וכן על פי הכללים, כאשר חבר קיבוץ עובר בצורה ישירה לקיבוץ אחר, הוא אינו זכאי לקבל דמי עזיבה מן הקיבוץ הקודם בו התגורר אלא מן הקיבוץ הקולט, רק במקרה שיעזוב אותו, ואז יחזיר הקיבוץ הקודם לקיבוץ הקולט חלק יחסי של מלוא סכום דמי העזיבה, בהתאם ליחס שבין תקופת חברותו לבין וויתקו הכולל. כיוון וחבר הקיבוץ המדובר עבר בצורה ישירה לנירים, ללא שהיית ביניים מחוץ לקיבוץ העוגן, על העוגן לשפות את נירים.

מנגד, טוען העוגן, כי נירים אינו זכאי לכל שיפוי ממנו, מאחר ותביעתו נסמכת על כללי העזיבה שהותקנו לראשונה בשנת 1973, בעוד שהחבר המדובר עזב את נירים בשנת 1965, קרי- לפני התקנת התקנות.

יתרה מכך, לטענת העוגן, הכללים אליהם מפנה נירים בוטלו עם התקנת כללים חדשים, החלים על מעבר חבר מקיבוץ לקיבוץ רק מיום כניסתם לתוקף, אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים הנוגעים בדבר, ומכיוון והעוגן מעולם לא הסכים להשתתף בעלות העזיבה של החבר, הרי שאין כל בסיס לתביעת נירים.

מכאן, שהמחלוקת בין הצדדים מעלה שתי שאלות: הראשונה, האם כללי העזיבה שהותקנו בשנת 2009 חלים בצורה רטרואקטיבית על חבר שעזב קיבוץ אחד ועבר לקיבוץ אחר לפי התקנות. והשנייה, האם הקיבוץ הראשון חייב לשפות את הקיבוץ השני בגין תשלום דמי העזיבה לחבר.

דיון והכרעה

לדעת ביהמ"ש, אין לקבל את טענת נירים, ואין להחיל על המקרה הנדון רטרואקטיבית את הכללים החדשים משנת 2009, המחילים את ההסדר עליהם נסמך נירים. יתרה מכך, מאחר ועזיבת החבר את העוגן הייתה קודם לכן, הכללים הראשונים בשנת 1973, אין להם תחולה על המקרה שלפנינו.

ביהמ"ש עמד על ההבדלים בין חיקוק שהינו רטרואקטיבי לבין חיקוק שהינו רטרוספקטיבי וקבע, כי במקרה דנן, עסקינן בחיקוק שהינו רטרוספקטיבי ואין להחילו על העוגן שעה שהדבר יביא לשינוי מצב משפטי שהיה קיים בעת עזיבתו של החבר את נירים, והוא העדר זכותו לקבלת דמי עזיבה.

בנוסף קבע ביהמ"ש, כי משעה שהכללים אליהם מפנה נירים בוטלו עם התקנת כללים חדשים החלים רק מיום כניסתם לתוקף, ומכיוון והעוגן מעולם לא הסכים להשתתף בעלות דמי העזיבה של החבר, הרי שאין מקום לחייב את העוגן לשפות את נירים.

לאור כל האמור לעיל, קבע ביהמ"ש כי אין לחייב את העוגן בהשתתפות בדמי העזיבה אשר שולמו ע"י נירים לחבר, ולכן דין התביעה להידחות.

על נירים לשאת בהוצאות העוגן ושכ"ט עוה"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

ניתן ביום ט"ו שבט תשע"ה, ה4 לפברואר2015, בהעדר הצדדים.