האם מועצה מקומית לקיה תחויב להשיב 6,500,000 ₪ לחברת מקורות?

בשנת 2002 חתמו המועצה המקומית לקיה וחברת מקורות על הסכם לאספקת מים, במסגרתו התחייבה מקורות לספק מים למועצה ולתושביה. בתביעה העיקרית, תובעת חברת מקורות לחייב את המועצה בתשלום יתרת חובה בסך 4,671,542 ₪ בגין חיובי תשלום, ובתשלום 1,919,849 ₪ בגין אי הפקדה ל"קרן השיקום", אשר נועדה להעברת הכספים לתאגיד המים שיוקם בקרבת הצרכן, ויופקד על אספקת המים, כמתחייב בכללי המים. נציין, כי אי ההפקדה לקרן התשלום החלה ממרץ 2010.

במרץ 2012 הגישה המועצה בקשת רשות להתגונן, בגדרה ביקשה כי יתאפשר לה להגיש תביעה שכנגד נגד רשויות המדינה וכן לשלוח הודעות צד ג' במסגרת הליך זה.

המועצה סבורה כי חיובי צריכת המים נשוא תביעה זו, כוללים גם את צריכת המים של 5,00 איש תושבי פזורת לקיה, המתגוררים באזור לא מוסדר ואספקת המים אליהם נעשית מהצנרת היוצאת מהבריכה המרכזית של המועצה.

לטענת המועצה, היא פנתה אל הרשויות הרלוונטיות בבקשה להניח צנרת נפרדת לתושבי הפזורה ולחייבם בגין צריכת המים בנפרד, אולם פניותיה נדחו. לטענתה, המדינה מתנערת מדאגה לתושבי הפזורה ובכך "אונסת" את המועצה לשאת בתשלומי צריכת המים של תושבי הפזורה, אשר גביית התשלומים מהם קשה מאוד. המועצה תומכת את בקשתה בטענה כי יש לייחס לכל הגורמים הממשלתיים את האחריות לחובות שנוצרו ונזקפו לחובת המועצה כתוצאה מהטלת החובה לשאת בצריכת המים של תושבי הפזורה.

בנוסף, טוענת המועצה, כי חשבונות המים הדרושים גבוהים מהרגיל לאור העובדה שהצנרת הינה ישנה ובלויה וגורמת לפחת בשיעור של 50% מצריכת המים בפועל. לפיכך, מבקשת המועצה, כי גם אם תתקבל התביעה לחייבה בתשלום למקורות, הרי שאין לחייבה במלוא הסכום הנקוב בחשבונות, אלא במחציתו.

 מנגד, סבורה מקורות, כי טענות הנוגעות להפליית תושבי הפזורה ולחובת המדינה לספק להם מים אין מקומן להתברר בהליך זה, שהרי אין זה בסמכותה של מקורות למצוא פתרון לבעיה המופנית כנגד רשויות המדינה.

דיון והכרעה

ראשית, מציין ביהמ"ש, כי עיקר טענות ההגנה של המועצה מפנות "אצבע מאשימה" כלפי רשויות המדינה בכל הנוגע לאי הנחת צנרת מים נפרדת לתושבי פזורת לקיה, ולכן מדגיש ביהמ"ש כי מקורות אמנם פועלת כידה הארוכה של רשות המים, אולם אין בסמכותה לקבוע היכן וכיצד להניח צנרת מים או להתקשר עם צרכנים שונים בהסכמים לאספקת מים מבלי שניתנה לכך הנחיית הרשות המוסמכת, ולכן אין הליך זה ראוי שיעסוק בבעיה המופנית נגד רשויות המדינה. כמו כן, קובע ביהמ"ש, כי עיון בהחלטת ביניים שניתנה בבג"ץ שהגישה המועצה נגד רשויות המדינה מעלה, כי סוגיית החיובים ואופן עריכת החשבונות של המועצה הופרדו מהשאלה על מי מוטלת החובה לדאוג לאספקת מים לתושבי פזורת לקיה,

בהתאם לאמור לעיל, אומר ביהמ"ש, כי לאחר שעיין בתכתובות בין הצדדים מתברר כי המועצה לא חולקת על כך שקיימות יתרות חוב בגין צריכת המים של הרשות בין השנים 2007-2010, ואף לא הועלתה כל טענה נגד תקינותם של מדי המים עליהם התבססה מקורות בעריכת החשבונות.

ביהמ"ש פוסק, כי בהסכם שנחתם בין המועצה למקורות התחייבה המועצה להשתמש במים אך ורק לצרכיה ולא לספק מים לאחרים, ומשכך, במידה וידעה המועצה כי הצנרת המצויה בתחומה מובילה מים גם לפזורה - היה עליה להעלות נושא זה עוד במעמד החתימה על ההסכם, וככל שלא עשתה כן - יש לראות בחתימתה על הסכם ההתקשרות, כהסכמה בהתנהגות לשאת גם בצריכת המים של תושבי הפזורה, ומשכך, עליה לשאת בתשלום עבור אספקת המים לפזורה. לא רק זו, מדגיש ביהמ"ש , אלא שממועד התקשרות הצדדים בשנת 2002 ועד שנת 2010 לא חלקה המועצה על חיובה בתשלום צריכת המים גם של תושבי הפזורה, ומעצם העובדה ששילמה כל אותן שנים נלמד כי המועצה הסכימה שעליה לשלם עבורם.

ביהמ"ש מוסיף וקובע, כי התנהגות המועצה עד שנת 2010 סותרת אף את טענתה לפחת של 50% בצריכת המים של הצנרת הבלויה, ומציין, כי לא רק שהמועצה לא הוכיחה מדוע ואיך נוצר פחת בשיעור של 50% אלא שהמועצה לא שילמה אף את מחצית התשלום אשר אינו שנוי במחלוקת.

בהמשך, קובע ביהמ"ש כי אף את טענתה של המועצה לטעות בחישובי התשלום יש לדחות, שהרי המועצה לא הוכיחה כי היו טעויות בחישוב ולא צוינה אסמכתא כלשהי בדבר אי תקינותם של מדי המים. ביהמ"ש מבהיר, כי המועצה לא התייחסה באופן פרטני לחשבונות המים שהוצגו על ידי מקורות, לא ציינה היכן ומתי דרישת התשלום היתה שגויה, ודי היה בזה כדי לדחות את בקשת המועצה.

לבסוף, מתייחס ביהמ"ש לענין אי ההפקדה של מקורות בקרן השיקום וקובע, כי מדובר בסכומים המחויבים על פי דין ומועברים לידי תאגיד המים הרלוונטי, בלי קשר להתעשרותה של מקורות. לפיכך, ההסכמים השונים אליהם הגיעה המועצה עם תאגיד המים אינם מעניינה של מקורות, ובייחוד כאשר מדובר בחיוב המעוגן בהסכם ההתקשרות בין הצדדים. משכך, פוסק ביהמ"ש, כי המועצה לא הציגה ולו ראשית ראיה לביסוס הגנתה בסוגיה זו, ולכן אין היא יכולה להתגונן בסוגיה זו.

ביהמ"ש דוחה את בקשתה של המועצה להתגונן, ומחייב את המועצה בתשלום הוצאות משפט בסך 30,000 ₪. 

ניתן ב- כ"ו אייר תשע"ג, 06 מאי 2013.