האם מועצה מקומית עמנואל תחויב לשלם דמי שימוש בגין השימוש שעושים תושבי היישוב בבתי הכנסת ובמקווה?

בשנת 1983, כחלק מהקמת יישוב חרדי ביהודה ושומרון, התקשרו החברות כוכב השומרון וכוכב השומרון (עמנואל) 1982 מניות עם המדינה בחוזה, על פיו הן תבצענה עבודות פיתוח ותשתית, יקימו מוסדות ציבור ויבנו בתי כנסת ומקווה, כשהתמורה תשולם על ידי המדינה. בהתאם לכך, ביצעו החברות את העבודות ובנו את המוסדות, ווהיישוב עמנואל הוקם, שבתחילה נוהל היישוב על ידי ועד מקומי ובהמשך הוחלף הועד על ידי המועצה המקומית עמנואל.

בשנת 1985 קרסו החברות כלכלית, ובית המשפט מינה להן מפרק זמני, ורק בשנת 2003 אושר הסדר לפיו בוטל צו הפירוק נגד החברות, ונקבע, בין היתר, כי הן תהיינה אחראיות לפעילותן.

בין לבין, הגישו החברות תובענה בבית המשפט נגד מדינת ישראל, בו דרשו לקבל את יתרת התשלום בגין בניית הישוב ומבני הדת, אך תביעה זו נדחתה לאחר שטענת ההתיישנות שטענה המדינה נתקבלה.

שנים חלפו, הליכים התחילו והושהו, עד שלבסוף, בשנת 2009, הגישו החברות כתב תביעה מתוקן כנגד המועצה המקומית. בתביעה זו, ביקשו החברות לחייב את המועצה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהיא ותושבים המתגוררים בתחומה עושים במבני הדת, וזאת, מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט. התובענה הוגבלה לתקופה של 7 שנים ממועד הגשת התובענה המקורית, לשנים 1994-2001.

מנגד, טענה המועצה כי המקרקעין אינם בבעלות החברה, וכפי שמוכיח ההסכם בו נכתב, כי החברות תפעלנה כמבצעות העבודות עבור המדינה, ללא כל זכויות במקרקעין. בנוסף, טענה המועצה, כי אין יריבות משפטית בינה לבין החברות, מכיוון שהחזקה במבנים היא על ידי הקהילות השונות של היישוב, שקיבלו את המבנים לרשותן על פי חלוקה שהוסכמה עם נציגי החברות. לבסוף, טוענת המועצה, כי בניית מבני הדת הייתה בחירתן של החברות וחלק מערוץ השיווק שלהן למכירת דירות המגורים ביישוב.

בפתח דבריו, הבהיר בית המשפט, כי עילת התביעה מבוססת על בעלותן של החברות במקרקעין עליהם נבנו מבני הדת, ועל מנת לבחון את שאלת החברות יש לבחון שתי סוגיות עיקריות העולות מטענות הצדדים: ראשית, זיהוי המקרקעין וזהות הבעלים על המקרקעין. ושנית, מי עשה שימוש במבני הדת בתקופה הרלוונטית לתובענה.

באשר לסוגייה הראשונה, של זיהוי המקרקעין וזהות הבעלים, מצא בית המשפט, כי רק המקווה ושני בניינים של בתי כנסת ממוקמים בקרקע פרטית שנרשמה על שם אחת החברות, ושני בתי כנסת נוספים נבנו בחלקם על אדמה פרטית, אשר טרם נרשמה על שם החברות, ובחלקם האחר הם נבנו על אדמת מדינה, אשר אף היא לא נרשמה על שם החברות.

האם בעלותן של החברות בחלק מהקרקעות משמעותו שהמועצה מחוייבת לשלם דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעושים תושבי היישוב במבני הדת? בית המשפט סבר, כי התשובה לכך שלילית, והבהיר, כי מנקודת המוצא שהחברות בנו את המבנים על קרקע פרטית שלהן, וכי המדינה לא שילמה להן על פי התחיבותה בהסכם, ועד להטילת חבות על המועצה לשלם דמי שימוש בגין המבנים קיים מרחק רב, עליו החברות לא הצליחו לגשר מבחינה משפטית.

גם אם העושים שימוש במבני הדת הללו הם תושבים ביישוב, ועל המועצה חלה חובה לספק להם שירותי דת, לא ניתן על יסוד קונסטורקציה זו לחייב את המועצה לשלם דמי שימוש, שכן אין ולא הייתה לה חזקה בהם, שכן הוכח שהם לא למועצה בשום שלב, והיא, כגוף משפטי, אינה עושה שימוש במבנים אלה ואף אינה מחזיקה בהם למתן שירות לציבור. בעניין זה, קיבל ביהמ"ש את טענת המועצה, כי מבני הדת נבנו על ידי החברות לטובת התושבים שיבואו להתגורר ביישוב, ובנייתם שימשה כאמצעי שיווק של הדירות.

בנסיבות אלה, גם לא קמה לחברות עילה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, שכן נדרשות שלוש יסודות לגיבוש עילה על פי חוק זה: א. התעשרות; ב. על חשבון המזכה; ג. שלא על פי דין; אך במקרה דנן, כך על פי בית המשפט, לא הוכח שהמועצה התעשרה על חשבון החברות, שכן התושבים שילמו לחברות את העלות של בניית מבני הדת במסגרת רכישת הדירות, מה גם שהשימוש נעשה בהסכמת החברות לאורך שנים רבות בלי שהן מחו על כך.

לגבי המקווה, דחה בית המשפט את טענת החברות, כי ההפעלה נעשתה על ידי המועצה הדתית, ומכיוון שהמועצה המקומית מינתה חלק מהחברים במועצה הדתית ואף משתתפת במימונה, קיימת זיקה הדוקה בין הגופים, ואין מניעה מלתבוע את המועצה המקומית בדמי שימוש עבור המקווה, וזאת, מאחר ומדובר בשני גופים, שכל אחד מהם מהווה אישיות משפטית נפרדת ועצמאית.

בית המשפט מצא, כי חלקם של מבני הדת כלל לא נבנה על קרקע פרטית, וגם לגבי בתי הכנסת שנמצא כי נבנו על קרקע פרטית שבבעלות החברות, הם לא נמסרו למועצה המקומית, אלא הועברו ישירות לידי הקהילות השונות ביישוב. לפיכך, לא אין מקום לחייב את המועצה בתשלום דמי שימוש.

התובענה נדחתה, והחברות חויבו לשלם שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.