האם מותר לרשות מקומית לגבות כספים עבור דמי הטיפול בגביית ארנונה?

תושבי עיריית אשקלון ורעננה מבקשים להגיש תובענה ייצוגית כנגד העיריות, בטענה כי הן גובות ללא הסמכה ובסכום לא סביר, דמי טיפול בעבור שליחת מכתבי התראה למפגרים בתשלום הארנונה.

הרקע

הליך גביית חוב בארנונה יכול להתנהל בשני דרכים עיקריות לבחירתה של הרשות. הראשון – הליך מנהלי בו העירייה גובה את הכספים מכוח הסמכתה ועל כך הותר לה בחוק לגבות בנוסף דמי טיפול. השני הליך אזרחי בו העירייה מגישה תביעה לביהמ"ש אזרחי או פניה להליך הוצאה לפעול, במטרה לקבל סעד בזהה לאזרחי ישראל הנושים חוב.

לעניינו מכתבי ההתראה שבעבורם נגבו דמי הטיפול נעשו במסלול גביה אזרחי באמצעות משרדי עו"ד חיצוניים. הציבור אותו מייצגים התובעים הם מי שפיגרו בתשלומי הארנונה ונשלחו להם מכתבי התראה ומשקבלו אותם שילמו את הארנונה ודמי הטיפול בטרם הוגשה תביעה כנגדם.

המבקשים טענו כי גביית דמי הטיפול עבור מכתב ההתראה הינה אסורה כיוון שהעיריות לא הוסמכו לכך ועפ"י עיקרון חוקיות המנהל אין העירייה יכולה לגבות כספים אם לא הוסמכה לכך.

יתרה מכך טענו, כי גם במקרה ומותר לגבות את דמי הטיפול, עלות דמי הטיפול אינה סבירה משום שעיריית חולון גובה 23 ₪ ועיריית רעננה גובה 38 ₪, בזמן שעד כה הפסיקה הכירה בדמי טיפול סבירים בסדרי גודל 11-13 ₪.

דיון והכרעה

בפתח דבריו דן ביהמ"ש בשאלה האם יש לאשר תובענה ייצוגית זו, משום שתובענה דומה אושרה בעבר בביהמ"ש מחוזי אחר, ביהמ"ש קובע כי אינו מחויב לפסיקות של ביהמ"ש מחוזי אחר ולכן עליו לדון בשנית אם לאשר את הבקשה.

ביהמ"ש בחן האם דמי הטיפול נחשבים כמס ואם כן, משאין לעירייה הסמכה לגבות בחוק מדובר בגבייה אסורה או שמא הם נחשבים כשירות הניתן לתושב, ומשכך מותר לגבות כספים עבור שירות זה. ביהמ"ש קבע כי לא מדובר במחיר עבור שירות משום ששירות בתשלום לא יכול להינתן בכפיה, לפיכך מדובר בתשלום חובה שהעירייה אינה הוסמכה לגבותו.

ביהמ"ש דוחה את טענת המועצות כי ההוצאות הנגבות בהליך הארנונה הן בהליך אזרחי ומשכך יש להתייחס אליהן כ"הוצאות אזרחיות". לדבריו אין ההיתר לפעול בהליך אזרחי פותר את העירייה מלפעול עפ"י עקרון חוקיות המנהל וחובת הסמכות המפורשת.

ביהמ"ש בודק האם התובענה עומדת בתנאי הראשון לתביעה ייצוגית – האם קיים סיכוי שהכרעת העתירה תוכרע לטובת הציבור המיוצג? ביהמ"ש בוחן האם קיימת סמכות המתירה לגבות את דמי הטיפול בהליך אזרחי. ביהמ"ש לא מקבל את הנורמות הכלליות עליהן הצביעו המועצות כגון פקודת הנזיקין, הוא מדגיש כי הסמכה צריכה להיעשות בחוק מפורש. לפיכך, קובע ביהמ"ש כי יש סיכוי כי העתירה תוכרע לטובת הציבור.

התנאי השני שבודק ביהמ"ש הוא האם קיימת דרך יעילה יותר ליישוב המחלוקת ללא התביעה הייצוגית? ביהמ"ש קובע כי זו דרך יעילה כיוון שללא איחוד התובעים בתביעה ייצוגית, מדובר בסכומים קטנים ולכן היחידים ימנעו מלהשקיע בנפרד מאמץ לתבוע את המגיע להם.

התנאי האחרון בו דן ביהמ"ש, הוא האם התביעה עומדת במאזן הנוחות, המבחן בודק האם התועלת שתוענק לציבור מהתביעה גדולה מן הנזק שהתביעה תעלה לציבור. ביהמ"ש רואה לנכון לציין כי הנזק שיגרם לציבור הוא גדול, הסיבה לכך היא כי התוצאה תהיה שמשלם המיסים הנורמטיבי שאינו מאחר בתשלום ישלם מכיסו את עלויות מכתבי ההתראה הנשלחים למאחרים בתשלום. על אף האמור, בוחר ביהמ"ש לקבוע כי התביעה אכן עומדת במאזן הנוחות כיוון ועיקרון חוקיות המנהל הוא עיקרון חשוב שנועד להגן על הפרט מפני המערכת המנהלית ויש להיזהר ברמיסתו.

סיכום

ביהמ"ש מקבל את הבקשה ומורה לצדדים לפרסם מודעה על אישור התובענה הייצוגית עפ"י הדרך הקבועה בחוק. בנסיבות העתירה דוחה ביהמ"ש בשלב זה את צו ההוצאות ופוסק אך ורק הוצאות מינימאליות בסכום של 10,000 ₪ לכל אחד מהמבקשים.

ניתן ביום: כ"ח אב תשע"ט, 29 באוגוסט  2019.