האם מפעל להשבת מי הקולחין (טיהור שלישוני) שבנה קיבוץ צרעה יקבל מימון ממדינת ישראל?
עובדות רלוונטיות:
קיבוץ צרעה, הקים בתחומו בשנת 2002 מפעל להשבת מי קולחין, אשר משדרג מי שפכים מטוהרים לרמה "שלישונית", ובכך הופך אותם לראויים להשקיית ירקות. ממועד תכנון המפעל להשבת מי הקולחין ועד להקמתו, פנה קיבוץ צרעה למשרדי ממשלה שונים במדינת ישראל מספר פעמים, בבקשה לקבלת עזרה כספית בהקמת המפעל. בדצמבר 2002 התקיימה פגישה במשרד החקלאות בעניין מעקב התקדמות פרויקטים של השמת מי קולחין, שסקרה בין היתר את הפרויקט של קיבוץ צרעה. בפגישה זו סוכם שתוכנית מתקן השדרוג של קיבוץ צרעה תקבל מענק של 60% מנציבות המים, לכשיתפנה תקציב למימון הפרויקט. לאחר הפגישה, המשיך קיבוץ צרעה בהקמת המתקן והשקיע סכומים נוספים בביצועו.
טענות קיבוץ צרעה:
הקמת המפעל להשבת מי הקולחין בקיבוץ צרעה נעשתה ביוזמה משותפת של קיבוץ צרעה ומדינת ישראל, שעודדה את הקמת המפעל מראשית הפרויקט. למרות בקשותיו החוזרות והנשנות של קיבוץ צרעה, מדינת ישראל לא העניקה למפעל להשבת מי קולחין שהקים, סיוע כלשהו. קיבוץ צרעה טוען כי נכרת בין הקיבוץ לבין מדינת ישראל הסכם מחייב, בין היתר בעידודה את הפרויקט מראשיתו ומסיכומי הפגישה במשרד החקלאות להעניק 60% מענק לטובת הפרויקט מנציבות המים. לחילופין טוען הקיבוץ כי, מדובר בהבטחה שלטונית שניתנה על ידי גורם בר סמכא, שכן ההבטחה למענק ניתנה בפגישה שנוהלה על ידי משרד החקלאות וסוכמה על גבי מכתב רשמי של מדינת ישראל. לחילופין, טוען קיבוץ צרעה, לעילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. שכן, כתוצאה מהקמת המפעל, חוסך משק המים בישראל חסכון משמעותי של כ- 300,000 קוב מים שפירים, ובכך מתעשרת המדינה על חשבון קיבוץ צרעה, היות וקיבלה לידיה חזרה 300,000 קוב מי שתייה שפירים ללא תמורה והיא משווקת אותם לצרכנים במחיר מלא. בנוסף, טוען קיבוץ צרעה לא
טענות מדינת ישראל:
הקמת המפעל להשבת מי קולחין בקיבוץ צרעה לא נעשה ביוזמה משותפת, אלא מתוך בחירה של קיבוץ צרעה, במטרה להוזיל עלויות המים לצורך השקיית הירקות אותם מגדל הקיבוץ. קיבוץ צרעה לא הסתמך על הבטחה שלטונית או הסכם מחייב עם מדינת ישראל, וראיה לכך היא שקיבוץ צרעה החל בבניית המפעל כארבעה חודשים לפני הפגישה במשרד החקלאות, ועד למועד זה הוציא מכיסו סכום של כ-375,199 ₪ לטובת הפרויקט. ההבטחה השלטונית, לה טוען קיבוץ צרעה, גם אם ניתנה, אינה בעלת תוקף מחייב, שכן לא ניתנה על ידי גורם מוסמך. בנוגע לא
השאלה המשפטית:
האם על מדינת ישראל להשתתף בעלות הקמת המפעל בקיבוץ צרעה להשבת מי קולחין?
גורמים שונים במדינת ישראל היו מעורבים בפרויקט מפעל המים של קיבוץ צרעה. אולם, לא קיימת התחייבות מפורשת של אף אחד מגורמים אלו להכרה בפרויקט והסכמה לממן אותו. אין לראות בסיכומי הפגישה במשרד החקלאות מדצמבר 2002 הסכם מחייב בין קיבוץ צרעה למדינת ישראל, שכן אמנם סוכם כי התוכנית תזכה למענק של 60%, אך באותה נשימה ובאותו מסמך צוין כי, הפרויקט טרם נשפט שכן קיים חסם של העדר מימון לביצועו. בנוסף, מדינת ישראל אינה נוהגת להתקשר במקרים דומים בחוזים בעל-פה, וסיכומי פגישות במקרים דומים אינם מהווים חוזה מחייב. כמו כן, קיבוץ צרעה החל בהקמת הפרויקט עוד בטרם הפגישה בדצמבר 2002, ואין זה מתיישב עם טענתו לכריתת חוזה במועד הפגישה במשרד החקלאות. מכאן המסקנה המתחייבת היא, שלא נכרת חוזה מחייב בין קיבוץ צרעה למדינת ישראל באשר להענקת סיוע למפעל להשבת מי קולחין שהקים קיבוץ צרעה בתחומו.
קיבוץ צרעה טוען לחילופין, שמדובר בהבטחה שלטונית מחייבת. על מנת שהבטחה שלטונית תהא מחייבת יש צורך בקיומם של מספר תנאים מצטברים: שההבטחה ניתנה על ידי גורם בר סמכא, ששני הצדדים יבינו כי קיימת כוונה שיהא להבטחה תוקף משפטי מחייב, ושההבטחה מפורטת דיה ובת ביצוע. גם אם מתקיימים התנאים הללו, עדיין ניתן לחזור מהבטחה שלטונית, כשהנטל להוכחת התנאים המאפשרים חזרה מוטל על מדינת ישראל. במקרה לפנינו, ההבטחה השלטונית, לה טוען קיבוץ צרעה, אינה מפורטת דיה ואינה בת ביצוע. כמו כן, לא ניתנה על ידי גורם בר סמכא, שהינו חשב נציג המים. לכן, סיכומי הפגישה מדצמבר 2002 אינם מהווים הבטחה שלטונית מחייבת, אלא הצהרת כוונות בלבד אשר תלויה, בין היתר, במסגרת התקציבית של המדינה.
קיבוץ צרעה טוען כי הופלה לרעה ביחס למושב צלפון. אולם, כל עוד לא עומד קיבוץ צרעה בתנאים לקבלת הסיוע כפי שעמד בהם מושב צלפון, גם אם קיימת א
לעניין טענת קיבוץ צרעה כנגד מדינת ישראל בגין עשיית עושר ולא במשפט, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, מים הינם נכס אשר אינו קניינו של קיבוץ צרעה, אלא של הציבור כולו. קיבוץ צרעה "ויתר" על המים השפירים מתוך שיקוליו להוזיל עלויות המים להשקיית הירקות. לא הוכח שמדינת ישראל "התעשרה" כתוצאה מ"השבת" מכסת המים השפירים אליה.
לסיכומו של עניין, גישתה של מדינת ישראל ברורה ונוקשה היא: לא מתקיימים הכללים למתן סיוע למתקן שדרוג- מתקן השדרוג כלל לא זכאי למימון וסיוע.
קיבוץ צרעה אינו עומד בתנאים לקבלת סיוע ולכן אינו זכאי למימון הפרויקט או להחזר כספי. מדוע לא נאמרו הדברים במפורש בהתכתבויות בין קיבוץ צרעה למשרד החקלאות? מדוע להשלות את קיבוץ צרעה ולהסתתר מאחורי היעדר תקציב? האם כאשר יימצא התקציב- אכן יינתן הסיוע, על אף שמדובר במתקן שדרוג שכלל אינו זכאי לסיוע?
לא זו אף זו- מדוע להזמין את קיבוץ צרעה להשתתף בפגישה במשרד החקלאות? הלוא על פי הקריטריונים הקבועים בחוק אין לו כל סיכוי לקבל סיוע? מדוע לפתח ציפיות ו"לטרטר" את קיבוץ צרעה בין הרשויות השונות, אם מלכתחילה העמדה היא כי קיבוץ צרעה אינו זכאי כלל לסיוע? בנוסף, לא קיימת א
אולם, מפעל להשבת מי קולחין הינו פרויקט שמטרתו חיובית ובעל חשיבות לאומית, ומדינת ישראל אכן נטעה ציפייה בלבו של קיבוץ צרעה לקבל מימון לפרויקט, לכשיתפנה תקציב. האמור מצדיק את דחיית התביעה ללא צו להוצאות כנגד קיבוץ צרעה. ובנוסף, ראוי להעלות נושא מימון הפרויקט בועדת חריגים לכשימצא תקציב פנוי.
ניתן ביום 16 באפריל 2009.
