האם ניתן לראות בתחנת השטיפה ותחנת הנוחות כחלק מתחנת הדלק לצורך סיווג הארנונה?
חברת דלק מחזיקה במתחם קרקעי בו ממוקמים תחנת דלק ומספר עסקים נוספים, ומחויבת מדי שנה בתשלום ארנונה למועצה המקומית אזור.
בתחילה, הבחינה המועצה בין השימושים השונים בקרקע, ולפיכך חיוב הארנונה נעשה לפי מספר סיווגים שונים. לאחר זמן מה, ובאמצע שנת הכספים, נערך שינוי בדרישת תשלומי הארנונה, כך שבסופו של דבר סווג המתחם כולו כתחנת דלק, שינוי שהוחל לאחור אל ראשית אותה שנה.
לטענת דלק, עדכון ושינוי הסיווגים בצווי המיסים של המועצה אינו עולה בקנה אחד עם דיני ההקפאה, שנועדו להגביל את יכולתן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה, כך שלא ניתן לשנות שיטת החישוב או סיווג הנכס מבלי שהתרחש שינוי למעשה בשימוש שנעשה בנכס, כפי שעשתה המועצה בענייננו. עוד טוענת דלק, כי שינויים אלו הינם מהותיים, היות וקודם לכן לא היה ניתן להגדיר את שטח תחנת הרחיצה או שטח חנות הנוחות והחנייה כתחנת דלק.
בנוסף טענה דלק, כי חיוב הארנונה המתוקן שהוחל למפרע למן ראשית השנה הינו אסור, וזאת פרט לנסיבות חריגות, לפי שעל הנישום לדעת מראש מה היקף החיוב שהוא נדרש לעמוד בו ולתכנן על פיו את התנהלותו הכספית.
מנגד טוענת המועצה, כי לא נעשה בצווי הארנונה כל שינוי שאינו עולה בקנה אחד עם חוקי ההקפאה, שכן עוד לפני התיקון היה ניתן לחייב את כל השטחים שבהחזקת דלק "כתחנת דלק", כיוון שעדכון הצווים אינו אלא בגדר "הבהרה" למצב הקיים, אשר המועצה איננה מנועה מיישומו. יתרה מכך, אף אם תיבחן שאלת חיוב המתחם על בסיס צווי המיסים שקדמו להבהרה, בהכרח נגיע למסקנה כי לאור הלכת "העיקר והטפל" כל החלקים בנכס הם בעלי זיקה בלתי אמצעית אחד לשני והשימוש בהם טפל לשימוש העיקרי, ולכן כולם נחשבים "תחנת דלק".
לבסוף טענה המועצה, כי החיוב מתחילת שנת המס איננו בגדר החלה למפרע של החיוב, שכן ע"פ ההלכה הפסוקה, ניתן לערוך שינוי בדרישת החיוב בעיצומה של שנת המס, שכן חבותו של הנישום מתגבשת עם התקנת צו המיסים ולא בעת משלוח הודעות השומה.
דיון והכרעה
לדעת ביהמ"ש, אין המועצה מיישמת כהלכה את מבחן "העיקר והטפל" שנקבע בפסיקה, היות והמתחם כולו היה נחשב כתחנת דלק, אם היו מתקיימים שני מבחנים: הראשון, קיומה של זיקה בין השימוש הספציפי של חלק השטח שהינו תחנת שטיפה, לבין השימוש העיקרי של תחנת דלק, שאינה מתקיימת בענייננו. והשני, מידת הנחיצות של השימוש בשטח של תחנת השטיפה ומתן שירותים אחרים לרכב לקיום התכלית העיקרית של תחנת דלק, שאף היא אינה מתקיימת בענייננו.
בנוסף קובע ביהמ"ש, כי תיקוני צווי המיסים לא נעשה בכדי, שכן בלעדיהם לא היה ניתן לחייב את השטחים הנלווים לתחנת הדלק שאינם משמשים לצורך אספקת דלקים גרידא לפי הסיווג של "תחנת דלק", ועל כן אינם בגדר "הבהרה" אלא יש לראותם כיצירת יש מאין ובכך הם סותרים את חוקי ההקפאה. לפיכך, תיקון מהותי זה הצריך את הרשאתם של שר הפנים ושר האוצר, ומשזו לא ניתנה, אין לתיקון כל תוקף חוקי ולא ניתן לדרוש מכוחו דרישות תשלום ביחס לחלקי המתחם שלא סווגו כ"תחנת דלק".
למעלה מן הצורך, מציין ביהמ"ש כי אין לראות בתיקון דרישת התשלום שנעשתה בעיצומה של שנת הכספים משום חיוב למפרע אם צו המיסים לא שונה ואם דרישת התשלום המתוקנת נסמכת על צו המיסים כפי תוקפו בראשית שנת הכספים.
ביהמ"ש משאיר בצריך עיון את שאלת החלת הלכת אי.בי.סי אשר ניתנה מעט לפני שפסק דין זה נכתב, לפיה, עתירה ביחס לפגם משורש שנפל בצו ארנונה והוגשה בחלוף 7 שנים ממועד התקנת הצו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחייתה. ביהמ"ש מציין כי בענייננו הפגם שנפל בצו הארנונה של המועצה ישן מאוד, אך עד להגשת התביעה היה ערטילאי ותיאורטי ולא יושם בפועל בצווי הארנונה של המועצה. ועוד, הלכת אי.בי.סי ביקשה למנוע תוצאה שתגרום לנזק העולה על תועלתה תוך ערעור היציבות התקציבית של הרשויות, אך חשש זה לא מתקיים בענייננו שעה שהצו הפגום לא יושם עד לשנת הגשת התביעה, ולכן אין מי שעשוי לתבוע את נזקו בגין שנים קודמות.
ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את העתירה, ועל המועצה לערוך חישוב ארנונה מחודש בהתאם לפסק הדין, ולשלם לדלק את הוצאותיה בסך של 10,000 ₪.
ניתן ביום י"ח בטבת תשע"ה, ה9 לינואר 2015, בהעדר הצדדים.
