האם רשאי וועד המושב צוריאל להפקיע את חברותם של חברים המתגוררים במשך שנים רבות מחוץ למושב?

בני הזוג יוסף ואביבה דהאן חברים במושב השיתופי צוריאל, המאוגד כאגודה שיתופית.

יוסף נולד במושב להורים חברי המושב, ובשנת 1978 הוא קיבל זכויות בנחלה 32 במושב, במסגרת הרחבת המושב לבנים בכורים. בשנת 1985 הוא נישא לאביבה, ותוך זמן קצר עברו בני הזוג להתגורר בקרית טבעון, שם בנו את ביתם, הולידו ילדים, וחיים שם עד עצם היום הזה.

בשנת 2004 כתב ועד המושב לבני הזוג מספר מכתבים בהם התריע כי אם לא ישובו להתגורר במושב הוא יפנה אל רשם האגודות השיתופיות על מנת למוחקם מפנקס החברים באגודה. בינואר שנת 2006, לאחר שבני הזוג סירבו להתייצב לשימוע בפני ועד המושב, קיים הועד ישיבה והחליט להפסיק את חברותם באגודה. עניינים פרוצדוראליים, ובהם החלטות רשם האגודות השיתופיות, גרמו לכך שבשנים 2007-2008 התאספה האסיפה הכללית של המושב מספר פעמים ובכל פעם מחדש החליטה על הפסקת חברותם של בני הזוג באגודה.

בני הזוג הגישו לבית המשפט המרצת פתיחה בה ביקשו פסק דין הצהרתי, לפיו יבוטלו החלטות האסיפה הכללית של המושב. כמו כן, הם ביקשו שיוצהר כי הם זכאים לכל זכויות החברים במושב או לחילופין שהם זכאים לחלק היחסי ברכוש המושב, לרבות זכויות במקרקעין, נכסי דלא נייד, מכסות וכיוצא בזה.

בני הזוג טוענים, כי בעת שהתגרשו הוריו, התייצב יוסף לימינה של אימו, בעוד שיתר בני המשפחה צידדו באב, ועל רקע זה מתנכל להם המושב ודורש את הפסקת חברותם. הוכחה לכך הם מוצאים בעובדה כי עד לשנת 2004, המושב מעולם לא העלה כל טענה באשר למגוריהם מחוץ למושב, ולהפך, התנהלות הצדדים הייתה כאילו הם חברים במושב לכל דבר ועניין, אך הדבר השתנה, לאחר שיוסף סייע לאימו להיאבק על זכויותיה, ולטענתו, אף נאמר לו מפורשות שאם יחדל לסייע לה הוא לא יסולק מחברותו במושב.

יוסף מוסיף וטוען, כי האסיפה הכללית התכנסה על אף שהוא ביקש לדחות את הכינוס עקב אשפוזו בבית חולים, והדבר רק מעיד עד חוסר תום הלב של התנהלות המושב. לטענתו, המושב פעל בניגוד לתקנון בעניינים רבים, בהם אי הודעה 60 יום לפי מועד האסיפה על הכוונה להפסיק חברותו, אי הקמת ועדה שתבדוק את חילוקי הדעות בין הצדדים ועוד. כמו כן, פעל המושב בניגוד לתקנות האגודות השיתופיות בכך שלא איפשר ליוסף לעיין בספרי הפרוטוקולים בתוך 7 ימים מדרישתו.

לבסוף טענו בני הזוג כי הסכמת המושב להתגוררותם מחוץ למושב במשך שנים, התגבשה לכדי נוהג אשר גובר על תקנון המושב, והתגוררות זו לכשעצמה, אין בה כדי לשלול את חברותם, ושלילת חברותם אף מהווה הפלייה ביחס לשאר חברי המושב המתגוררם מחוץ למושב בלא שנשללה חברותם.

המושב מצידו טוען, שמאז שעזבו את המושב, לא מקיימים בני הזוג קשר כלשהו עם קהילת המושב, למעט כאשר מעורבים אינטרסים כלכליים, וכי אין בכוונתם לשוב ולהתגורר במושב.

המושב דוחה את טענת ההפלייה והשיקולים הזרים, וטוען כי בני זוג חברים במושב שהתגוררו שנים רבות מחוץ למושב חברותם הופסקה, וכל מטרת המושב הוא לתקן את המצב לפיו חברים אינם גרים במושב, וכל הקשר שלהם מסתכם בקבלת זכויות רכושיות וכלכליות.

בראשית דבריו, בחן בית המשפט את  עקרונות הבסיס של אורח החיים במושב השיתופי, והגדיר כי הקשר האישי בין החברים, השיתוף והעזרה ההדדית, הם כולם עקרונות המפרידים בין אגודות שיתופיות מסוג מושב שיתופי או קיבוץ לבין פרוייקטים מסחריים או כלכליים אחרים, ולא ניתן להשיג מטרות אלו מבלי שיש מגורים משותפים, מבלי שמתגשם עיקרון ה"ישיבה יחדיו".

עקרונות אלו, שביהמ"ש מכנה אותם "ישיבה יחדיו", מצאו ביטויים גם בתחום החקיקה העוסקת במושבים ובקיבוצים, ועל אחד כמה וכמה בתקונונים הספציפיים של כל אגודה שיתופית. כך, בתקנות האגודות השיתופיות נאמר כי אדם ייחשב כחבר רק אם הוא גר דרך קבע בתחום הקיבוץ או המושב השיתופי. כמו כן, נקבעו שם 3 דרכים כיצד פוקעת חברותו של חבר:

א. אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה.

ג. עם הוצאת החבר מהאגודה על פי החלטת רשות מרשויות האגודה שבסמכותה להחליט זאת.

בית המשפט השתכנע כי אין בכוונת בני הזוג לשוב ולהתגורר במושב, הן על פי מבחן אובייקטיבי של מגורים למעלה מ-20 שנה מחוץ למושב, והן על פי מבחן סובייקטיבי של בחינת הכוונה שלהם, ועל כן סבר, כי הם נכנסים לקטגוריה השנייה של חדלות הסגולות הדרושות. לאור זאת, הדיון המשפטי נסוב סביב השאלה, האם הפסקת חברותם של בני הזוג נעשתה בהליכים כדין.

תקנון האגודה קובע כי מי שהפסיק להתגורר דרך קבע ובפועל ביישוב, חברותו פוקעת בתום שישה חודשים מיום ההחלטה של הוועד על הפסקת חברותו. מכיוון שבני הזוג קיבלו מספר התראות לשוב להתגורר במושב וסירבו, ומכיוון שוועד המושב קיים ישיבה וקבע כי חברותם במושב פקעה, בכך נתמלאו דרישות התקנון ויש לראות את ההחלטה כשרירה וקיימת.

בית המשפט מתח ביקורת על החלטת רשם האגודות לחייב אסיפה כללית בכדי להכריע בשאלת חברותם של בני הזוג, מכיוון שלוועד המושב הייתה זכות, ואף חובה, להפקיע את חברותם של בני הזוג. מעבר לכך, אמנם הצבעות האסיפה הכללית לא נערכו בהתאם לתקנון, אך אין זה פוגע בהכרזת הוועד לפיה פקעה חברותם של בני הזוג במושב.

לגבי טענת בני הזוג כי במשך השנים התגבש נוהג לפיו מגורים מחוץ למושב אינם מפקיעים את החברות במושב, ונוהג זה גובר על תקנון האגודה, בית המשפט סבר כי לא הוכח קיומו של נוהג כזה, ועל מנת להוכיח הדבר נדרש היה להראות כי יש הסכמה של כל החברים באגודה. בנוסף, אף טענת ההפליה נדחתה על ידי בית המשפט.

בית המשפט דחה את כלל טענות בני הזוג דהאן, וקבע כי החלטות הוועד להפסיק את חברותם נתקבלו כדת וכדין ועל כן הן תקפות. לאור זאת, נדחתה התביעה, ונקבע כי בני הזוג יאלצו לשלם את הוצאות המשפט ושכר הטירחה בסכום של 20,000 שקלים חדשים.

לאתר מושב צוריאל