הוראות צוואתו של בר רשות במשק כפופות להסכם המשבצת

בין ביתם המשותפת של המנוחים, לבין הנכד, בן אחיה המנוח, נתגלעה מחלוקת בנוגע לשאלת תוקפן של הוראות צוואת המנוח ובעקבות זאת שאלת העברת הזכויות במשק. ביהמ"ש קבע כי הוראות צוואה של בר רשות במשק כפופות להסכם המשבצת ולא יכולות לסתור אותו.

רקע

אדם הורה בצוואתו כי מלוא עזבונו, לרבות זכויותיו במשק חקלאי, יועברו תחילה לרעייתו ולאחר אריכות ימיה, לביתם המשותפת. עוד הורה בצוואתו כי רעייתו לא תהא רשאית לבצע כל דיספוזיציה שהיא בזכויות במשק, אלא להותירן לביתו.

לאחר שנפטר המנוח, הועברו הזכויות במשק לשמה של הרעייה, ולאחר פטירתה, העבירה רמ"י, לבקשת הבת, את הזכות במשק לשמה. בנוסף, ניתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה, לפיו יורשיה בחלקים שווים הם הבת ובן אחיה (שנפטר אף הוא).

זמן קצר לאחר מכן, הגיש הנכד לביהמ"ש תובענה זו למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי העברת הזכויות במשק מהמנוחה לבת בטלה מעיקרה, וכי יש להעביר את הזכויות במשק ליורשי המנוחה על פי הוראות הסכם המשבצת החל על המשק.

המשק שייך למשבצת הקרקע אותה שוכר המושב, ולגביו נחתמו חוזי משבצת, אח"כ חוזי שכירות תלת צדדיים בין רמ"י, הסוכנות היהודית לארץ ישראל והמושב, אשר התחדשו מעת לעת, ובמרוצת השנים חוזי שכירות דו צדדיים, להם הסוכנות לא הייתה צד. המשבצת נמסרה לשימושו של המושב כבר רשות בלבד, והמושב בתורו מסר לחבריו זכויות של ברי רשות בלבד.

הנכד טוען כי הסכמת רמ"י להעביר את המשק על שמה של הבת ניתנה בניגוד לנהליה ובניגוד להסכמי המשבצת הרלוונטיים, ולכן יש להורות על ביטולה ועל העברת הזכויות בהתאם להוראות הסכמי המשבצת.

מוסיף הנכד וטוען, כי המשבצת לא הייתה חלק מעזבון המנוח ולכן לא רשאי היה להוריש את הזכויות בו באמצעות צוואתו, אלא העברת הזכויות צריכה הייתה להיעשות עפ"י הוראות הסכם המשבצת בלבד.

עוד טוען הנכד, כי בהתאם להסכם המשבצת, בהיעדר הסכמה בין היורשים, על ביהמ"ש להכריע מי מבניהם מסוגל לקיים את המשק, ולדידו מדובר בו.

הנכד טוען כי זכויות המנוח במשק היו של בר רשות, ולכן לא היה רשאי לקבוע בצוואה למי מנחיל זכויות אלה, אלא הן עוברות באופן אוטומטי לבן הזוג שנותן בחיים, ובר רשות זכאי לקבוע בצוואה למי הוא מוריש את המשק רק במקרה שהוא בן הזוג האחרון שנותר בחיים.

לבסוף, טוען הנכד כי עפ"י ההסכם הדו צדדי שחל על המשק במועד פטירת המנוחה, המשק אינו חלק מעיזבונה, ובמקרה של פטירת בר רשות שלא הותיר בן זוג, יועברו הזכויות למי מהיורשים שמסוגל לקיים את המשק, כאשר בהיעדר הסכמה ביהמ"ש יכריע בעניין.

מנגד, טוענת הבת כי המשק איננו חלק מעיזבון המנוחה, אלא מהווה חלק מנכסי המנוח עליהם חלות הוראות צוואתו, בה נקבע הוראת "יורש אחר יורש", כך שהזכויות תעבורנה תחילה למנוחה ואח"כ אליה.

לטענת הבת, המנוחה לא ערכה צוואה, היות שראתה בצוואת המנוח כמחייבת, ועל פיה נאסר עליה לבצע כל פעולה שתפגע בזכויות הבת במשק. המנוחה בחרה שלא לערוך צוואה ובחרה להותיר את המצב כפי שהיה ואף פנתה בעצמה לביהמ"ש על מנת לקבל צו לקיום צוואת המנוח.

עוד טוענת הבת, כי אין להורות על ביטול העברת הזכויות במשק על שמה, היות שהיא בוצעה בהתאם להוראות צוואת המנוח, שניתן צו לקיומה, אליו הנכד לא התנגד.

לטענת הבת, העברת הזכויות כפי שנעשתה בצוואת המנוח תואמת את הסכם המשבצת, שכן הזכויות הועברו ראשית למנוחה, ואח"כ ליורשת אחרת שנקבעה בצוואתו.

מוסיפה הבת וטוענת, כי מרגע שנקבעה כיורשת אליה יועברו הזכויות במשק, אין צורך במתן הכרעה לגבי מי מבין היורשים מוכן ומסוגל לקיים את המשק, בייחוד כאשר השטחים החקלאיים מושכרים לצד שלישי והמשק אינו דורש הפעלה פיזית אלא משמש למגורים.

לבסוף, טוענת הבת כי עצם הקביעה שהמשק אינו חלק מהעיזבון, אינה מאיינת את האפשרות לערוך צוואה באשר לזהות היורש אליו תעבורנה הזכויות בו ואין מקום לחייב את היורש עפ"י הצוואה לפצות את היורשים עפ"י דין כדי חלקם בעיזבון.

רמ"י טוענת כי איננה בקיאה בסכסוך המשפחתי, אך ביקשה כי כל הכרעה שתצא תחת ידי ביהמ"ש תעלה בקנה אחד עם הסכם המשבצת, עם החלטות מועצת מקרקעי ישראל ועם נהליה. עוד הבהירה רמ"י כי העברת הזכויות למנוחה נעשתה מכוח הסכם המשבצת ולא מכוח צוואתו של המנוח, וכי על ביהמ"ש להכריע בהתאם להוראות הסכם המשבצת עפ"י העקרונות העולים מחוק הירושה.

הוסיפה רמ"י כי עפ"י חוק הירושה, המשק אינו חלק מעיזבון המנוחה, ויימסר ליורש שיכול ומסוגל לקיימו, וכלל שלא יימצא יורש כזה, יש למסור את זכות השימוש לאדם אחר, ובלבד שיהיה מסוגל לקיים את המשק ושאינו בעל זכויות בנחלה נוספת.

לבסוף, ציינה רמ"י כי לא ניתן לפצל זכויות בנחלה בין היורשים.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע כי זכויות בר הרשות נובעות מהסכם המשבצת שעל פיו ומכוחו שוכרת האגודה את משבצת הקרקע של המושב, כאשר העברת הזכויות ע"י חברי המושב כפופה להסכמת רמ"י ולהוראות הסכם המשבצת. לצורך בחינת עבירותן של זכויות אלה, הן אגב פטירת המנוח והן אגב פטירת המנוחה, יש לבחון את הסכם המשבצת הרלוונטי.

ביהמ"ש קבע כי בעת פטירת המנוח ההסכם החל היה ההסכם המשולש, לפיו זכויות בר הרשות אינן חלק מעיזבונו של חבר אגודה שנפטר ולכן, בהתאם לפסיקה, אינן ניתנות להורשה. עפ"י ההסכם המשולש, יש לבחון ראשית האם לבעל הזכויות בן/בת זוג, ואז תעבורנה הזכויות אליו. בשלב השני, ככל ואין בן/בת זוג, ייבחן האם מונה ע"י ההורים בעלי הזכויות בן ממשיך, ואז הזכויות תעבורנה אליו. בשלב השלישי, הזכויות תעבורנה ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, ובמידה ואין הסכמה בין היורשים בעניין, העניין יוכרע ע"י ביהמ"ש.

אליבא דביהמ"ש, קביעה זו מתיישבת עם העיקרון שעל המוסדות המיישבים לפקח על עבירותן של זכויות השימוש וההחזקה במשקים חקלאיים, על מנת להבטיח את התאמתו של הגורם שעתיד לקבלם להמשך הפעלתו וקיומו, וכן על מנת למנוע את פיצול הנחלה כך שיישמרו צביונה וכושרה כיחידה חקלאית ולשמור על המבנה החברתי של האגודה השיתופית.

הוסיף ביהמ"ש כי בר רשות במשק חקלאי זכאי, עקרונית, לקבוע בצוואה את זהות היורש אליו תעבורנה זכויותיו במשק לאחר פטירתו, אך הוראות הצוואה כפופות להוראות הסכם המשבצת. אי לכך, קבע כי משעה שהמנוח הותיר אחריו בת זוג, הוא לא יכול היה לצוות מה ייעשה במשק לאחר מותו, שכן זכויותיו כפופות להסכם המשבצת, שקבע שעם פטירתו, הזכויות במשק תעבורנה לבת זוגו.

ביהמ"ש ציין כי ככל שאין סתירה בין ההוראות הקבועות בצוואתו של אדם הנוגעות לזכויותיו כבר רשות במשק חקלאי ובין ההגבלות הקיימות בהסכם המשבצת, יש ליתן תוקף לדברי המת ולקיים את רצונו כשם שהוא משתקף בצוואתו.

לאור האמור, קבע ביהמ"ש כי עפ"י הסכם המשבצת, היות שרעייתו של המנוח נותרה בחיים בעת פטירתו, הזכויות במשק עברו אליה במלואן בלי קשר להוראות צוואתו, דבר המתיישב עם עמדת רמ"י. אי לכך, הזכויות הועברו למנוחה בלא המגבלות או ההוראות שניתנו ע"י המנוח בצוואתו.

ביהמ"ש קבע כי היות שבני הזוג התקבלו כחברים במושב יחד, לשניהם חלקים שווים בזכויות בנחלה, בלי קשר לעובדה שהיא הייתה רשומה על שמו של המנוח בלבד.

לעניין ההורשה של חלקו של המנוח בנחלה קבע ביהמ"ש כי מדובר בהוראת צוואה שביצועה בלתי אפשרי שכן הוא מנוגד להסכם המשבצת, ולכן היא בטלה. זאת ועוד, היות שחצי מהזכויות בנחלה היו של המנוחה עוד בחייו של המנוח, הוא לא יכול היה להורות מה ייעשה בזכויותיה במשק ולא יכול היה לצוות יותר מכפי שהיה ברשותו.

ביהמ"ש קבע כי במועד פטירת המנוחה חלו על זכויותיה הוראות הסכם המשבצת הדו צדדי, אשר אף לפיו יש מדרג בהעברת זכויותיו של בר רשות, ראשית, לבן/ בת הזוג שנותר בחיים. ככל שלא קיים בן /בת זוג בחיים, באם יש ילד אחד אשר מוכן ומסוגל לקיים את המשק, הוא יועבר אליו. באם יש יותר מילד אחד, הזכויות תועברנה לאחד הילדים אשר מוכן ומסוגל לקיים את המשק, ובהיעדר הסכמה ביניהם באשר לזהות הילד אליו תועברנה הזכויות, הדבר יוכרע ע"י ביהמ"ש. ביהמ"ש הוסיף כי עפ"י ההסכם הדו צדדי, הגם שזכויות השימוש במשק אינן חלק מעיזבונו של הנפטר, הוא רשאי לקבוע בצוואתו למי הן תימסרנה, ובלבד שאין בכך פגיעה זכויותיו של בן הזוג או כדי להעביר את הזכויות ליותר מאדם אחד ולבן זוגו.

היות שהמנוחה לא הותירה אחריה צוואה, קבע ביהמ"ש כי יש לפעול עפ"י הוראות הסכם המשבצת. במקרה זה, קבע ביהמ"ש כי על הנכד לבוא בנעלי אביו המנוח, שהיה בנם של המנוחים, לעניין זכויותיו במשק, ולכן נדרשת הכרעה בשאלה מי מבין ילדי המנוחה מוכן ומסוגל לקיים את המשק.

ביהמ"ש ציין כי ההכרעה מי מבין ילדי בר הרשות שנפטר "מוכן ומסוגל" לקיים את המשק נשענת על שני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי של מוכנות ומבחן אובייקטיבי.

בבוחנו מי מבין הצדדים, הבת או הנכד, ראוי שירש את המשק, קבע ביהמ"ש כי אין יתרון לאף אחד מהם ביחס להמשך קיומו כמשק חקלאי, וכי עליהם להגיע להסכמה באשר לגורל הזכויות במשק, וככל שלא יעשו זאת, יהיה עליהם לפנות לביהמ"ש בהליך נפרד לצורך כך.

סיכום

בימה"ש קיבל את תביעתו של הנכד וקבע כי העברת הזכויות במשק לטובת הבת מבוטלת. ביהמ"ש חייב את הבת בהוצאות משפט לטובת הנכד בסך של 5,000 ₪.

ניתן ביום: כ"א בתמוז תשע"ו, 27 ביולי 2016, בהעדר הצדדים.