החקלאים הופלו אך לא פוצו

במסגרת תכנית מתאר שאושרה בשנת 1990 הוחלט לשנות את ייעודן של מספר קרקעות ביישוב קדימה, מייעוד חקלאי לייעוד מגורים, דבר שגרר את מינהל מקרקעי ישראל (להלן – "ממ"י") לפנות לחקלאים בדרישה כי אלו יפנו את הקרקעות בתמורה לפיצוי שייקבע על פי קריטריונים אחידים.

בתאריך 13 באוגוסט 2006 הוגשה תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב על ידי אותם חקלאים (להלן – "התובעים") שהתפנו מיידית ומרצון, כנגד ממ"י, בטענה כי זה האחרון הפלה אותם לרעה בכך שהעניק לבסוף לחקלאים אחרים שסירבו להתפנות מרצון, פיצויים גבוהים יותר, זאת לאחר שהבהיר לתובעים כי מצבו של מי שלא יתפנה מרצון יורע ביחס למפונה מרצון[1][1].

התובעים העלו שלוש טענות מרכזיות:

(א) טענת ההסתמכות – לפיה לו היו יודעים כי סירוב להתפנות יובילם לפיצויים מוגדלים יותר, גם כן היו נוקטים בדרך זו.

(ב) טענת ההבטחה המנהלית – לפיה לתובעים הובטח כי הפיצוי יינתן על פי קריטריונים אחידים, הבטחה שלמעשה לא קוימה.

(ג) טענת ההפליה – לפיה התובעים הופלו לרעה אל מול אותם חקלאים שקיבלו פיצויים מוגדלים, ללא כל שוני רלוונטי.

בית המשפט דחה את שלושת הטענות מן הנימוקים אשר יובאו כדלקמן. אשר לטענת ההסתמכות גורסת כבוד השופטת ברון צפורה כי עובדתית לא הוכח שהתובעים לא היו מתפנים מיידית גם מקום בו המינהל לא היה מצהיר כי מצבם של סרבני ההתפנות יהיה רע יותר. לתובעים הייתה את המודעות לגביי הסנקציות שעלולות להינקט כנגדם באם יחליטו שלא להתפנות, סנקציות שהמינהל אכן התכוון לנקוט בהן. לא הוכח כי התובעים מוכנים היו לוותר על הפיצוי שהוצע להם ולחשוף עצמם לסיכון. אף בפן המשפטי טענת ההסתמכות אינה חזקה שכן זו נולדה עקב הסכמי פשרה שנחתמו עם החקלאים (סרבני הפינוי) האחרים.

אשר לטענה בדבר ההבטחה המנהלית, נקבע כי ראשית כל יש להוכיח את עצם קיומה של ההבטחה ואת מרכיביה. שנית, יש לבחון אם נתקיימו התנאים המחייבים את הרשות לקיימה.

התנאים המצטברים הנדרשים כדי לחייב את הרשות לקיים הבטחתה הם:

(1) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה.

(2) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי.

(3) הוא בעל יכולת למלא אחריה.

(4) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה.

אם אכן הבטחה מנהלית על כל תנאיה, ניתנה, יש לבחון האם קיים צידוק חוקי לרשות לסגת מהבטחתה, שכן באם אין צידוק חוקי כאמור, על הרשות לקיים הבטחתה אף ללא הוכחת הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ודי בציפייה סבירה.

ביהמ"ש קבע כי הבטחה מנהלית אכן ניתנה מממ"י הן לגבי עצם מתן הפיצוי בתמורה לפינוי והן לגבי העובדה שהפיצוי יינתן על פי קריטריונים אחידים כך שהחקלאים שיסרבו להתפנות לא יקבלו פיצוי גבוה

יותר מאלו שיתפנו מרצון. אולם, למרות זאת ביהמ"ש מגיע למסקנה כי המינהל הראה טעם ענייני וסביר שיש בו כדי להצדיק חזרה מהבטחה מנהלית בענייננו. הצידוק החוקי בענייננו נוצר עקב הדחיפות בקבלת החזקה בקרקעות, כדי לאפשר את יישום התכנית שהצריכה את שינוי ייעוד הקרקעות.

אשר לטענת ההפליה, נקבע כי מקום בו הרשות נוהגת בדרך מסוימת כלפי אדם או קבוצה מסוימת היא מחויבת לנהוג באותה דרך כלפי אדם או אנשים אחרים הנמצאים באותו מצב.

לדעת כבוד השופטת מאחר והחקלאים האחרים נטלו על עצמם סיכון כבד בכך שסירבו להתפנות תוך כדי חוסר מודעות כי לבסוף לא רק שהם לא יינזקו אלא יקבלו פיצויים מוגדלים, אין המדובר בענייננו בהפליה בין שווים, אלא ביחס שונה למקרים שונים. לסיכום, בית המשפט דוחה את התביעה ומחליט שלא לפצות את החקלאים, חרף תחושת חוסר הצדק במקרה דנן.

לסיכום: נראה כי החקלאים שעמדו על דעתם, סרבו להתפנות מרצון ונלחמו על זכויותיהם זכו בפיצוי גבוה יותר.