היועץ המשפטי לממשלה מביע עמדתו בתגובה להתרעת מקורות לניתוק קיבוץ אור הנר ואח' מאספקת המים לשימוש חקלאי

העובדות הרלוונטיות:

קיבוץ אור הנר ואח' הגישו תובענה כנגד מקורות חברת מים בע"מ, למתן צו מניעה קבוע, אשר יאסור על מקורות לנתק או לצמצם להם בדרך כלשהי את אספקת המים, ככל שהעילה לכך היא טענות בקשר לחובות קיבוץ אור הנר ואח' למקורות בגין צריכת מים בשנת 2003. ביום 15.6.2005 הורה בית המשפט לנציב המים או נציג מטעמו להתייצב לדיון לצורך הגנה על האינטרס הציבורי

טענות קיבוץ אור הנר ואח':

קיבוץ אור הנר ואח' טוענים כנגד החוב הנטען ע"י מקורות, בקשר לצריכת מים מעבר לכמות המים אשר הוקצתה להם לשנת 2003.

כן, טוענים קיבוץ אור הנר ואח' כנגד סמכותה של מקורות לנתק את זרם המים בגין אי תשלום החוב וכי ניתנה להם הבטחה שלטונית מנציב המים לגבי שינוי רטרואקטיבי בהקצאות או בתעריפים, בקשר לחוב הנ"ל.

טענות היועץ המשפטי לממשלה:

קיבוץ אור הנר ואח' לא נקטו בהליכים לתקיפת אופן הפעלת הסמכויות על ידי נציב המים באמצעות ערר על פי חוק המים או בעתירה לבג"צ, שהוא בית המשפט המוסמך לבירור טענות מסוג זה.

הסדרת התשלום עבור מים נצרכים, איננה עניין פרטי להסדרה בין הספק לצרכן, אלא קיימת הסדרה סטאטוטורית של מחיר המים ושל כמות המים המוקצה.

חוק המים מקנה לשר החקלאות, בהסכמת שר האוצר, סמכות לקבוע תעריפים לדמי מים המשמשים לחקלאות. בהתאם להסמכה זו, הותקנו תקנות המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות) התשמ"ז-1987 (להלן: ""תקנות התעריפים").

תקנות התעריפים קובעות את תעריפי המים המשמשים לחקלאות, ובהם מים המסופקים לחקלאות ממפעל טיהור של שופכי גוש דן (להלן: "שפד"ן"), אשר מפיק כ- 140 מיליון מ"ק מים באיכות גבוהה מדי שנה. המים מוחדרים לתת הקרקע, נשאבים ומוזרמים להשקיה באזור צפון הנגב.

התעריף הקבוע בתקנות התעריפים למי שפד"ן, נחלק לתעריף בגין מים שנצרכו עד לכמות שהוקצתה כדין, ולתעריף בגין מים שנצרכו בכמות העולה על הכמות שהוקצתה כדין.

לנוכח המגמות העולות מחוק המים, כל חריגה מהקצאת הצריכה שהוקצתה לצרכן כלשהו היא חמורה. תקנות התעריפים בנוגע למי השפד"ן הותקנו במחצית שנות ה- 90, בקביעה של שר החקלאות, לאחר התייעצות עם  מועצת המים, ובהסכמת שר האוצר- כנדרש בחוק. לכן, טענות כנגד תוקפן של התקנות או סבירותן, נגועות בשיהוי של כעשור שנים.

יש לציין כי, שר החקלאות יזם תיקון לתקנות התעריפים, אשר יביא להפחתת התעריף בגין צריכת כמות מים העולה על הכמות שהוקצתה ברישיון ההפקה. אולם, שר האוצר התנגד ליוזמה זו, ולכן השינוי בחוק לא נכנס לתוקף.

חוק המים מקנה סמכויות לנציב המים להטלת "תשלום מיוחד" על מפיק או ספק המים, אשר הפיק או סיפק מים לצרכן מעבר לכמות המותרת. התשלום המיוחד מתווסף על מחיר המים הקבוע בתקנות התעריפים. התשלום המיוחד מוטל על הספק, כגון חברת מקורות, ונדרש אישור מיוחד של נציב המים, כדי לגלגלו על הצרכנים.

מאז שנת 1996 לא הטיל נציב המים תשלום מיוחד, חרף החריגות מההקצאות, ובכך הלך כברת דרך ניכרת לקראת אלו החורגים מהקצאת המים שהוקצתה להם.

בענייננו לא הוטל תשלום מיוחד על מקורות, וכמובן שלא גולגל לכתפי קיבוץ אור הנר ואח'. החוב שעל קיבוץ אור הנר ואח' לשלם, נובע כל כולו ממחיר המים המדורג, כפי שנקבע מראש בתקנות התעריפים ומן העובדה שקיבוץ אור הנר ואח' חרגו מהקצאות המים שהוקצו להם, על אף שלא הגישו ערר כנגד ההקצאות, בטרם חרגו מהן. וזאת למרות כי תקנות התעריפים היו ידועות לקיבוץ אור הנר ואח' בטרם צרכו את המים העודפים.

קיימים הבדלים רבים בין תעריפי המים, הקבועים בתקנות התעריפים, לבין התשלום המיוחד. התשלום המיוחד מוטל בדיעבד, לעומת התעריף אשר קבוע בתקנות מלכתחילה. כן, התשלום המיוחד מוטל על הספק ונדרש אישורו של נציב המים כדי לגלגלו על הצרכן, בעוד התעריף מוטל על פי דין על הצרכן. בנוסף, זכות השימוע וזכות הערר חלות רק על התשלום המיוחד, ולא על תעריף שנקבע למים בתקנות התעריפים.

בראשית כל שנה, בהתאם למספר החלטות ממשלה משנת 1996, קובע שר התשתיות הלאומיות בשיתוף עם נציב המים את חלוקת המים בין המגזרים השונים. כמות המים המוקצית לחקלאות, מתוך הכמות הכללית, נקבעת בהתייעצות עם שר החקלאות. כמו כן בהחלטות ממשלה אלו נקבע, כי רישיונות הפקה לחקלאות יינתנו על ידי נציב המים באישור שר החקלאות.

חוק המים משקף את הגישה, כי המים במדינת ישראל הינם משאב לאומי מוגבל הנמצא במחסור תמידי, לגביו גבוה הביקוש מן ההיצע, ועל כן יש לדאוג לחלוקתו ע"י רשויות השלטון באופן ראוי, ע"פ אמות המידה המנהליות. קביעת תעריפים והקצאות מים, משמשים כלים בידי גורמי השלטון, כדי לנהל את המשאב החסר ולחלקו בצורה צודקת בין המפיקים, הספקים והצרכנים, למטרות הקבועות בחוק. ההקצבה נקבעת בראשית כל שנה, בכדי לאפשר לצרכן לכלכל את צעדיו על פיה, בהתאם לאפשרויות וליכולות של משק המים, כך שלא יחרוג מן ההקצאה ויגרום בכך לפגיעה במשק המים החסר. פריצת המנגנון הקבוע בחוק תביא לפגיעה ביכולת לתכנן את משק המים הארצי, על כל המשתמע מכך.

צרכן מים, אשר מבקש לקבל הקצאת מים גדולה מזו שהוקצתה לו, יכול להגיש ערר לבית הדין למים בתוך פרק זמן קצוב. מי שלא ערר במועד, אינו יכול לטעון כנגד ההקצאה בדיעבד.

חוק המים מעניק הסמכה מיוחדת לשר החקלאות להכריז על אזור כאזור קיצוב, שמוגדר כאזור בו צריכת המים תהיה קצובה, ולגביו תהיינה סמכויות מיוחדות בקביעת הקצאות המים. תקנות הקיצוב הן כלי עזר נוסף לקביעת הקצאות מים, והן אינן שוללות את הסמכות הכללית של נציב המים לקבוע כמויות מים מוקצות ברישיונות הפקה. ע"פ התקנות, נציב המים יקבע אחת לשנה את כמות המים המוקצית למשך שנה אחת בלבד, אלא אם נקבע אחרת בתקנות או ברישיון ההפקה.

קיבוץ אור הנר ואח' הינם חקלאים ששדותיהם מצויים באזור קיצוב, ומושקים במי השפד"ן. בשנת 2003 קיבלו קיבוץ אור הנר ואח' רישיונות הפקה מנציב המים, שהיו נמוכים בכ – 9% מן הרישיונות שניתנו להם ב-2002. קיבוץ אור הנר ואח' קיבלו את ההקצאה ולא הגישו ערר, כפי שמאפשר להם חוק המים ובמקום זאת, חרגו מההקצאה.

החל משנת 1992 תקנות הקיצוב קובעות, כי הבסיס לקביעת ההקצאות לגבי מים שפירים, הינו ההקצאה שניתנה לכל צרכן בשנת 1989.

השפד"ן החל פעולתו בשנת 1992, כאשר המצטרפים קיבלו את מי השפד"ן במקום הקצאת המים הקיימת להם. ולמרות שהתקנות מוציאות מתחולה "מים מאיכות ירודה", איכות המים בשפד"ן גבוהה יחסית, ואין הם בגדר מים מאיכות ירודה, בהתאם להגדרת תקנות הקיצוב. התקנות קובעות סמכות ברורה לקביעת הקצאות מים עד ל-75% מהקצאת 1989 בתוספת השינויים שנעשו בהקצאות מאז שנה זו. יצוין כי בשנים רבות הותקנה תקנה נוספת, אשר לא הותקנה בשנת 2003, ומכוחה ניתן לקבוע הקצאות מים נמוכות יותר, עד ל-30% מהקצאות 1989.

התביעה שלפנינו הוגשה כשנה וחצי לאחר תום שנת ההקצאה הרלוונטית. ולאחר שקיבוץ אור הנר ואח' השתמשו מזמן במים. לאחר קבלת רישיונות ההפקה, קיבוץ אור הנר ואח' לא תקפו את ההקצאות שניתנו להם ולא מימשו את זכות הערר לפי חוק המים. במקום זאת, הם מבקשים לתקוף את גובה ההקצאה שהוקצתה להם, לאחר שצרכו מים מעבר להקצאה והפרו בכך את הוראות חוק המים.

אין קיבוץ אור הנר ואח' יכולים להישמע בבקשה לשינוי של ההקצאות שנה וחצי לאחר שנסתיימה שנת המים הרלוונטית. כל שניתן לדון בו כעת הוא בגובה התשלום בגין צריכה זו- תשלום על פי התעריף הגבוה או על פי התעריף הרגיל.        
העובדה שקיבוץ אור הנר ואח'  השלימו עם ההקצאות שנקבעו להם, ולא תקפו אותן בהליך החוקי במועד, משתיקה אותם מלטעון בדיעבד כנגד גובה ההקצאות. כתוצאה מכך, מנועים קיבוץ אור הנר ואח' מלטעון היום כנגד החוב לספק המים, בעילה שעניינה גובה ההקצאה. הניסיון לעקוף את חוק המים והוראותיו, די בו כשלעצמו, להביא לדחיית בקשתם לסעד מן היושר.

לא זו אף זו – קיבוץ אור הנר ואח' תוקפים בבקשה את גובה ההקצאות מבלי לגלות, כי בחרו שלא להגיש ערר כנגד גובה ההקצאה. די בכך בלבד כדי להביא לדחיית הבקשה.

גם אם נניח, כי אכן נפל פגם באופן שבו הוצאו רישיונות ההפקה על ידי נציב המים בשנת 2003, הרי שאין בכך כדי להביא לתוצאה לפיה הקיצוץ בטל.

ס' 23 לחוק המים קובע: "לא יפיק אדם מים ממקור מים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים ובין אם קיבלם מספק אחר- אלא על פי רישיון מאת נציב המים ובהתאם לתנאי הרישיון". ולפי ס' 24 לחוק המים: "רישיון הפקה יציין את כמות המים שבעל הרישיון רשאי להפיק ולספק בשעה, ביממה, בעונה, בשנה או בכל תקופה אחרת, ופרטים אחרים שנקבעו לכך בתקנות". מכאן, סמכותו של נציב המים להקצות מים נובעת מחוק המים עצמו, והרישיונות הוצאו על פי סמכות שבדין.

גם אם הקיצוץ בהקצאה לא היה כדין, קיבוץ אור הנר ואח' קיבלו לידם העתק מרישיון ההפקה שנקבע להם לשנת 2003 ויכולים היו לערור על הכמות שהוקצבה להם. הם לא עשו כן, וקבלת טענותיהם בדיעבד תביא לייתור המסלול של תקיפה במועד ותהווה עידוד לצרכני המים שלא לעמוד בהקצאות שנקצבו להם.

קביעה רטרואקטיבית כי כלל ההקצאות לשנת 2003 היו בלתי חוקיות, הינה חסרת נפקות מבחינת הכוונת ההתנהגות ותכנון משק המים לשנת 2003, לאחר שכלל הצרכנים התייחסו אל רישיונות ההפקה, והמים כבר נצרכו בפועל.

בחוק המים נקבע כי מחיר המים יקבע בתקנות ואין בידי ספק המים לסטות מסעיף זה. כל עוד לא הוכיחו קיבוץ אור הנר ואח', כי החוב הנטען על ידי מקורות אינו בהתאם לתקנות התעריפים, אין בסיס לטענתם כנגד תשלום החוב.

תקנות התעריפים נקבעו בשנת 1996, וקיבוץ אור הנר ואח' לא תקפו את תוקפן בפני בית המשפט המוסמך. גם בהליך זה לא צורפו הגורמים האחראים על התקנת תקנות התעריפים כצד להליך. התקנות תוקנו כדין ותוך התחשבות בשיקולים הנוגעים כל כולם לתכנונו המושכל של משק המים.

על צרכן לשלם את החוב הנדרש ממנו, כאשר העדר התשלום יכול להביא לניתוק המים. טענת קיבוץ אור הנר ואח', כי לא ניתן לנתקם מאספקת המים בשנת 2005 בגין חוב מים בשנת 2003 היא חסרת יסוד. הבסיס החוקי לניתוק המים ע"י חברת מקורות עקב אי תשלום החוב, מצוי הן ברישיון ההפקה שהונפק לה ע"י נציב המים, והן בחוזה בין קיבוץ אור הנר ואח' לבין חברת מקורות.

חוק המים אינו מקפח את צרכני המים בעניין היכולת לעשות דין עצמי והוא מאפשר להם שלא לשלם בגין מים שנצרכו, כאשר תעריף המים שנגבה מהם אינו על פי תקנות התעריפים

בענייננו מדובר בניתוקו ממים של צרכן המסרב לשלם את חוב המים שלו כדין. כמו כן מדובר במים לשימוש עסקי ולא במי שתייה.

גם אם חולקים קיבוץ אור הנר ואח' על חלק מהתשלום, אין עמדתם זו מקנה להם את הסמכות לעשות דין לעצמם, לשלם רק את חלקו, ולהמתין שמקורות תתבע את הצרכנים.

במסגרת תביעה נגד מקורות למניעת ניתוק מים אין אפשרות להכליל בעקיפין תביעה כלפי נציב המים לאכיפת הבטחה מנהלית נטענת. ככל שיש בידי קיבוץ אור הנר ואח' טענה להבטחה של נציב המים שיש בידיהם לאוכפה, עליהם לעשות זאת בהליך ישיר נגד נציב המים ובבית המשפט המוסמך לכך.

לסיכומו של עניין, מחיר המים שתובעת מקורות מקיבוץ אור הנר ואח' הינו חוקי ולמקורות עומדת הזכות לניתוק קיבוץ אור הנר ואח' מזרם המים אם לא ישלמו את חובם.

הוגש לבית המשפט ביום 29/11/2009

לדף הבית של היועץ המשפט לממשלה.

למידע על קיבוץ אור הנר.

לדף הבית של מקורות חברת מים בע"מ.