המדינה תרכוש את כלל מניות מקורות בסכום של 98 מיליון ₪
בשנות ה-80, חתמו התובעים - הקיבוצים אורים וקיבוץ נתיב הל"ה, חברת רותם אמפרט נגב, ומפעל המים נחלת יהודה - על הסכמים עם חברת מקורות להספקת מים, כאשר הסכמים אלו כללו, בין היתר, התייחסות להקצאת "מניות סוג ג" של מקורות לתובעים. הסכמים דוגמת אלו נחתמו עם מספר רב של גופים התישבותיים, כאשר חלק מגופים אלו קיבלו מניות מסוג ג' ואחרים לא קיבלו מניות אלו.
על רקע זה, כמו גם שינוי מבני במקורות במהלך שנות ה-90, פנו התובעים ביולי 1997 לבית המשפט בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד מדינת ישראל, רשות החברות הממשלתיות ומקורות, ובקשה זו אושרה באופן חלקי. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמחק, והדברים התגלגלו כך, שהתובעים שבו ופנו לבית המשפט.
במסגרת התובענה, נדרשה המדינה לרכוש את כל המניות במקורות, שאינן מניות יסוד ואינן מוחזקות על ידי רשות החברות הממשלתיות ומקורות, מכל הגורמים המחזיקים בהן. עוד נתבקש סעד בעניינם של גורמים אשר חתמו הסכמים עם מקורות, אשר בגדרם התחייבה מקורות להקצות להם מניות ולא עמדה בהתחייבותה. לחילופין, נדרשה מקורות להשיב את הסכומים ששולמו עבור המניות.
המדינה ומקורות התנגדו לתובענה ולבקשה, וטענו כי מניות מקורות הנזכרות בהסכמים שיקפו השתתפות בהשקעות ולא אחזקה נכסית במקורות, וכי מקורות נתנה תמורה מלאה לתשלומים על פי ההסכמים, על דרך השקעות לחיבור לרשת המים. עוד הם טענו, כי התשלומים על פי ההסכמים, לא כיסו את עלות אספקת המים, והמדינה נאלצה להזרים למקורות סכומי עתק במשך שנים. לבסוף, נטען כי עילת התביעה התיישנה זה מכבר.
בינואר 2004, דחה בית המשפט את הבקשה להגשת תובענה ייצוגית בכל הנוגע לקבלת סעד של הקצאת מניות וכן דחה את הבקשה לאישור התובענה ביחס לחיוב המדינה לרכוש את המניות, אך מאידך גיסא, החליט לאשר הגשת תובענה ייצוגית להשבת הכספים ששולמו עבור המניות. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
אך במהלך השנים אירעו שינויים שאפשרו לצדדים להגיע להסדר פשרה, אשר עיקרו ברכישת כלל מניות מקורות ורכישת הזכות להקצאת מניות תמורת 98 מיליון ₪, מתוכו ישולם גמול לתובעים ושכ"ט למייצגים. זוהי בקשה לאישור הסכם הפשרה, בהתאם לסעיפים 18-19 לחוק תובענות ייצוגיות.
ראשית, הבהיר בית המשפט, כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ובין היתר, בכל הנוגע למהותם של התשלומים על פי ההסכמים עם מקורות במשך השנים, בכל הנוגע לנפקותם של אותם תשלומים ולזכויות הנגזרות מהמניות שהוקצו ושלא הוקצו, ולטענות בדבר זכויות הנובעות מן השינוי המבני שאירע במקורות בשנות ה-90.
מעבר לכך, בית המשפט מצא, כי ההסדר לפרטיו מהווה דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת בין הצדדים, שכן אל מול טענות התביעה עומדות לנתבעות טענות הגנה משמעותיות, ובין היתר, שההתפתחות שאירעה במשך התקופה חיזקה את סיכויי המדינה ומקורות להדוף את התובענה.
מכאן עבר בית המשפט להתייחס להמלצת הצדדים, לקבוע לתובעים גמול בסך של 500,000 ₪ לכל תובעת, וכל לקצוב לבאי כח התובעים שכר טרחה בסך 11,500,000 ₪. בית המשפט הבהיר, כי אף שמדובר בסכומים לא מבוטלים, יש לאמץ את המלצת הצדדים, וזאת מאחר והתובעים ובאי כוחם נטלו על עצמם סיכון נכבד בניהול תובענה זו, אשר היה כרוך בהשקעה נכבדת משך שנים ארוכות. בנוסף, אושר שכ"ט לנאמנים בסך של מיליון ₪.
על יסוד כל האמור, אישר בית המשפט את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף, תוך אימוץ המלצות הצדדים בדבר גמול לתובעים ושכ"ט לבאי כוחם, וכן שכר לנאמנים.
ניתן ב- כ"ב חשון תשע"ג, 7 בנובמבר 2012, בהעדר הצדדים.
