המועצה האזורית תשלם למקורות סך של 202,783 ₪ מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

חברת מקורות תובעת את המועצה המקומית חריש ואת המועצה האזורית מנשה לתשלום 202,738 ₪, בגין צריכת המים של היישוב קציר בשנים 2012-2014.

הרקע

בשנת 1992, במסגרת התכנית לאיחוד רשויות מקומיות, אוחדו חריש וקציר תחת מועצה מקומית אחת. בשנת 2012, במסגרת תכנית להפיכת חריש לעיר, הופרד חריש מקציר, כאשר קציר חזר להיות תחת המועצה האזורית מנשה, כפי שהיה לפני האיחוד.

בעקבות הפיצול, הודיע חריש לחברת מקורות כי החל מיום 4.7.12 ישלם היישוב אך ורק את צריכת המים לפי מספר הצרכן שלו, ולא במשותף עם קציר כפי שהיה עד אז. אלא שבחלוף למעלה משנתיים,  ביום 21.9.14, הודיע חריש למקורות כי טעה במספר הצרכן שמסר ועקב כך שילם במשך כל התקופה גם עבור קציר.

בעקבות זאת, דרשה מקורות מקציר מן המועצה האזורית מנשה, לשלם עבור צריכת המים.

בתחילה, הגיעו החברה והמועצה האזורית להסכם, והמועצה אף שילמה כ- 90,000 ₪ עבור החוב, אלא שבהמשך חזרה בה המועצה מהסכמתה לתשלום החוב ומכאן התביעה של חברת מקורות כנגד המועצה, וכנגד חריש.

חברת מקורות טוענת, כי המועצה צרכה מים ומכרה אותם לתושבי קציר, אולם מסרבת לשלם לחברה את שמגיע לה, זאת למרות שהודתה בעבר בחוב ואף החלה לשלמו. עוד טוענת מקורות, כי האשמה לעניין הטעות היא של היישוב חריש, שכן בהסכמים בין החברה ליישוב נכתב, כי על המועצה וחריש מוטלת האחריות לבצע את העברת השעונים, ולכן חייבה החברה את חריש לפי המידע שסיפקה להם.

מנגד, המועצה האזורית מנשה טענה, כי יש לדחות את התביעה נגדה בגלל רשלנותם של חריש וחברת מקורות, שכן מקורות לא הייתה רשאית לפעול לפי מכתבו של חריש, אלא הייתה חייבת לבדוק הנתונים בעצמה. בנוסף טענה המועצה, כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי, כאשר לא הוכח שהחברה רשאית לגבות חיוב מעין זה, קל וחומר, כאשר ברור שהאשמה לא רובצת לפתחה של המועצה.

דיון והכרעה

ביהמ"ש בחן את טענות הצדדים וקבע כי יש לקבל את התביעה כנגד המועצה מכוח דיני עשיית עושר שלא במשפט. שכן המועצה, אשר שימשה מעין ספק משנה של חברת מקורות בנוגע ליישוב קציר, סיפקה לתושבי היישוב מים תוך שגבתה תשלום על כך, וזאת מבלי ששילמה עבורם לחברה. בעקבות כך "התעשרה" המועצה על חשבון חברת מקורות ועל כן עליה להשיב ולשלם את הכספים המגיעים לחברה עבור צריכת המים.

כמו כן, קבע ביהמ"ש, כי המקרה דנן אינו נכנס תחת הגדרת חיוב רטרואקטיבי אשר לגביו יש דיון בפסיקה, זאת מכיוון והפסיקה העוסקת בחיוב רטרואקטיבי רלוונטית רק למצב בו רשות מקומית משיתה מס על אזרח, אולם במקרה דנן מדובר בחברה המעניקה שירות, ועל כן מגיע לה תשלום בעבור השירות שסיפקה, ואין זה משנה אם מדובר בחיוב רטרואקטיבי או לאו.

לעניין טענת המועצה בדבר אשם תורם מצד חברת מקורות, פסק ביהמ"ש, כי אומנם החברה התרשלה בכך שלא ביצעה בדיקה פשוטה אשר הייתה יכולה לחסוך את הטעות בחיוב המים, ואולם, לא הוכח שנגרם למועצה נזק משמעותי בגין ההתרשלות, אלא אי נוחות גרידא. מה גם, שעל המועצה היה לקחת בחשבון את התשלום עבור המים שצרכו תושבי קציר, ועל כן הייתה אמורה המועצה לתכנן את תקציבה בהתאם, כך שבהנחה כי אכן הדבר נכלל בתקציב המועצה, הטעות לא גרמה נזק.

יחד עם זאת, ביהמ"ש דחה את התביעה כנגד היישוב חריש, שכן השתכנע כי חריש טעו בתום לב כאשר לא מסרו לחברה את מספר הצרכן הנכון, זאת בשל העובדה שמיד כאשר שמו לב לכך הם דאגו לתקן את הטעות. כמו כן, היישוב שילם בעקבות הטעות יותר מהסכום אותו היה אמור לשלם, כך שנתחזקה אצל ביהמ"ש התפיסה כי מדובר בטעות בתום לב מצדם, ולכן קבע שאין לחייבם בגינה.

סיכום

בהתאם לאמור לעיל, ביהמ"ש קיבל במלואה את תביעת מקורות כנגד המועצה האזורית מנשה, והמועצה חויבה בתשלום סך של 202,738 ₪ עבור צריכת המים של הישוב קציר. כמו כן חויבה בהוצאות ושכר טרחת עו"ד החברה בסך כולל של 25,000₪.

יחד עם זאת, ביהמ"ש דחה את התביעה כנגד היישוב חריש, והחברה חויבה בתשלום הוצאות היישוב בסך 25,000 ₪.

ניתן ביום: ד' באדר תשע"ז, 02 במרץ 2017, בהיעדר הצדדים.