חבר מושב סתריה השיג על פס"ד הבורר, חרף העובדה כי שילם חובו בהתאם לנקבע, בטענה כי לא הבין את משמעות הליך הבוררות

בפני עוזרת רשם האגודות השיתופיות דנה ביאלר, עו"ד. תב' 994/271/2013 , רמי רוזן נ' סתריה מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ.

ובעניין:            סתריה - מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ

בפני השגה של המשיג על פסק בורר שניתן בהסכמה, לפיו המשיג ישלם חוב בגין מים למשיב (להלן – "האגודה") וכב' הבורר חייבו בהוצאות האגודה בגין ההליך שנוהל בסך 1,800 ₪.

המדובר, בחיוב האגודה את המשיג או מי שהינו מייצג (יובהר בהמשך) בסכום חריג בגין צריכת מים חריגה, אשר מקורה ככל הנראה בצינור שדלף שעה שעל הדליפה לא ידע המשיג אלא בדיעבד.

תחילתו של תיק זה בפניית המשיג (29/10/2013) לרשם האגודות השיתופיות או מי מטעמו (להלן – "הרשם") למינוי בורר בינו ובין האגודה בשל הסכסוך האמור. ביום 11/11/2013 מונה כבורר יחיד בסכסוך עו"ד ירון ממן (להלן – "הבורר").

ביום 6/2/2014 התקבל במזכירות פסק הבורר שניתן ביום 28/1/2014 אשר זו לשונו (המבנה וההדגשות כבמקור):

                                    "פסק בוררות

ביום 2.1.14 הגיעו הצדדים להסכמה שאושרה על ידי וכדלקמן:

                        הגענו להסכמות כדלקמן:

1.      התביעה תמחק והבורר יקבע את ההוצאות של הנתבעת לפי שק"ד.

2.      התובע יסדיר תשלום חוב מים בתוך 7 ימים מהיום.

3.      מובהר בזאת כי התובע יהיה רשאי לשוב ולפנות בכל הלך שירצה ולאחר שימצא את זכותו להעלות טענותיו בפני הוועד ו/או האסיפה הכללית."

הצדדים הודיעו כי חוב המים הוסדר על ידי התובע.

משכך ועפ"י הקבוע בהחלטתי מיום 2.1.14 נותר לקבוע את הוצאות ההליך.

לאחר ששקלתי את כלל הנסיבות מצאתי לחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת בסך של 1,800 ₪. הסכום ישולם בתוך 15 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום" 28.01.2014."

על פסק הבוררות האמור הגיש המשיג השגה ביום 16/2/204 (להלן – "ההשגה"). ההשגה הועברה לתגובת האגודה בהחלטתי מיום 17/2/2014, תשובת האגודה התקבלה ביום 16/3/2014 (להלן – "תשובת האגודה") ותגובתו הנוספת של המשיג, אשר חולקה לשני חלקים, נתקבלה ביום 18/3/2014 וביום 24/3/2014 (להלן – "התשובה לתשובה").

מן ההשגה, כמו מן הדיון שהתקיים בפניי, עלה כי המשיג, שעה שפנה בבקשה לפתוח בהליך בוררות, ככל הנראה לא ידע מהן משמעויות בקשתו. מן הטעם הזה טען בפניי כי אינו מבין מדוע הוא נקרא "תובע" ומדוע האגודה הגיעה להליך הבוררות מלווה בבא-כוח ובבעלי תפקיד נוספים באגודה. כמו כן טען המשיג כי למעשה מצא עצמו ב"סוג של תביעה משפטית שכלל לא התכוונתי לשכמותה". המשיג הרגיש מותקף על ידי נציגי האגודה בדיון המקדמי שהתקיים בפני כב' הבורר, ועל כך כותב הוא "בעצם מה שאני מבקש לדעת זה האם אכן זהו הליך בוררות? האם היה צורך בהוצאת כתב הגנה (נספח 3)? האם נכון היה בכלל מצד ועד האגודה להגיע עם "סנגור", להציג אותי כ"תובע" ולאחר מכן להשתלח בי בנייר שהופץ אל חברי האגודה.." (ראו בהשגה המונה עמוד אחד בלבד). בתשובה לתשובה הביא המשיג טענה חדשה לפיה ברשויות שונות, מקום בו קיימת צריכה חריגה כתוצאה מנזילה, אזי בכפוף לתנאים – יחוייב החייב בתעריף זול יותר. לטענת המשיג לא כך נעשה בעניינו.

עוד עולה מן החומר שבפניי, כי המשק בעניינו פנה המשיג מלכתחילה אינו משקו הוא כי אם משקם של הורי אישתו, עליהם השלום.

מתגובת האגודה עולה כי המדובר בפסק בורר שניתן בהסכמת הצדדים, ולפיכך אין לאפשר למשיג כעת לחזור בו מהסכמותיו. יתרה, המשיג שילם את חובו ולפיכך ראוי היה כי יישא בהוצאות שגרמו לאגודה שהם תוצאה ישירה של תביעתו הוא. טענה נוספת שהועלתה נוגעת לזכות העמידה של המשיג בהיותו "מייצג" את משק הורי אשתו, אם כי דומה כי לטענה זו אין השלכות על תוצאת הכרעתי זו ולפיכך לא אדון בה.

בדיון שהתקיים בפניי נמצאתי מסבירה למשיג את משמעויותיו של הליך הבוררות, על מנת לוודא כי המשיג מבין את הלשכות בחירותיו ואף זאת לא הביא את המשיג לחזור בו מהשגתו.

הליך בוררות הנו הליך בירור סכסוכים המהווה אלטרנטיבה לבתי המשפט (ADR = Alternative Dispute Resolution). הליך בוררות הנו הליך משפטי או מעין-משפטי לכל דבר ועניין המבוסס על הסכמות הצדדים להביא הסכסוך בפני גורם שלישי (יחיד או מותב) שיכריע בו, וזאת חלף הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך במקרה של סכסוך. תקנונה של אגודה שיתופית משמש חוזה בינה ובין חבריה ולעיתים גם בין החברים לבים עצמם. משכך, סעיף יישוב סכסוכים בתקנון אגודה שיתופית המפנה להליך בוררות מקים חזקה כי הצדדים הסכימו על העברת סכסוכים הקשורים עם עסקי האגודה לבירור בפני בורר ולא בפני בתי המשפט. וראו סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות בצירוף סעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה – סעיף 135 לתקנון.

זהו המצב המשפטי אשר שימש יסוד למינויו של כב' הבורר כמו גם להליך דנן.

בהליך בוררות, לגורם השלישי סמכות להכריע בסכסוך, בשונה מהבאת הצדים להסכמות (גישור) וזאת על יסוד ניהול הליך מסודר של בירור טענות הצדדים. בבירור זה, הפונה הוא התובע ומי שכנגדו מופנית התביעה הוא הנתבע.

עניינים אלה לא היו נהירים למשיג לא עת פנה לרשם לשם מינוי בורר, לא מאוחר יותר עת התדיין בפני כב' הבורר ואף לא בהליך שניהל בפניי.

תמיהותיו הרבות באשר לאופן ניהול הסכסוך נובעות אך ורק מבחירתו שלא להיות מיוצג על ידי עו"ד וככל הנראה אף לא להתייעץ עם עו"ד ולו רק על מנת להבין את ההשלכות הפוטנציאליות של ניהול הליך כזה.

ברי, כי האחריות על התנהלות זו של המשיג מונחת לפתחו בלבד.

ההשלכות של התנהלות זו של המשיג הן בין השאר, הגשתה של תביעה (חרף העובדה שהמשיג ככל הנראה לא הבין כי זו משמעות פנייתו) וכן ניהולה של זו באופן שהביא להסכמות שכיום סבור המשיג כי הוא יכול לחזור בו מהסכמות אלה.

המשיג, בהגינותו כי רבה, פעל מיד לאחר הדיון ושילם אף את הסכום שקבע כב' הבורר ואשר בין השאר בגינו הגיש את השגתו זו (1,800 ₪). נראה, אפוא, מהתנהלות המשיג כי בשונה מטענות האגודה כלפיו, אין המדובר ב"היתממות" כי אם בחוסר הבנה אמתי, כאשר המשיג לא עשה את המינימום המוטל עליו לשם בירור הדברים לאשורם טרם כניסתו להליך.

חוסר הבנה זה בא לידי ביטוי גם באופן השאלות המופנות אל הרשם בהשגתו. אין זה תפקידו של הרשם בכובעו המעין-שיפוטי, בהיותו ערכאת ערעור על החלטות בוררים, "להשיב" לשאלות צד, לספק הסברים באשר לאופי ההליך וכדומה. תפקידו של הרשם הוא שיפוטי: להכריע בטענות הצדדים המובאות בפניו - בדומה לבית משפט.

היות ההליכים המשפטיים המתנהלים בפני הרשם "חינמיים", בשונה מהליכים מקבילים המתנהלים בבית משפט בגינם נדרשים צדדים לשלם אגרות מביאה למצב בו צדדים אינם מבינים את תפקידו של הרשם, ובוודאי שאינם תופסים תפקיד זה כמקביל לתפקידו של בית המשפט. מן הטעם הזה יוצא שלא פעם צדדים נכנסים להליך אותו הם אינם מבינים ובוודאי שלא את השלכותיו, בדומה למקרה זה שבפניי.

המשיג פנה למעשה מתוך תחושה סובייקטיבית שההליך לא ענה על ציפיותיו, כאשר אין בפיו ולו טענה משפטית אחת הדורשת הכרעה לגופה זולת קבילתו על חיובו בסך 1,800 ₪ בגין הוצאות האגודה.

משכך, הרי שאין מנוס מלקבוע כי אין בהשגת המשיג דבר הדורש הכרעה, ואף אין בדעתי להתערב או לשנות מקביעות כב' הבורר בעניין חיוב המשיג בהוצאות ההליך.

אין מחלוקת כי הוא זה שפנה לשם פתיחתו של ההליך, שאינו כופר בחוב אלא סבור כי היה על האגודה לנהוג בו אחרת, וממילא הוסכם בתוך ישיבה אחת שנתקיימה אצל כב' הבורר כי ישלם את חובו ובכך תישמרנה לו זכויותיו. דומה כי מן הפן האובייקטיבי לא היתה הצדקה ממשית בפתיחתו של הליך הבוררות מושא החלטה זו ועל כן צדק כב' הבורר עת השית על המשיג את הוצאות האגודה בהליך זה.

באשר לגובהו של הסכום אומר כי גם לו הייתי סבורה כי סכום זה גבוה וכי אנוכי הייתי מחייבת בסכום נמוך מזה שסבר כב' הבורר, הרי שאין בכך די על מנת לשנות מקביעה זו. הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות ערכאה דלמטה בעניינים כגון אלה מן הטעם כי יתרונות הערכאה הדיונית ברורים ועומדים לה בעניין זה.

מצאתי להפנות בעניין זה לע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח', פד"י ס(1) 391 וכן לדבריו של כב' הנשיא בדימוס אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה עשירית) בעמ' 745:

"אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.

פרט למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות קיצונית, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות. פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט.

לעיתים נדירות בלבד תתערב ערכאת הערעור בפן זה של הכרעת בית-משפט קמא. שיקולים שונים משמשים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט. אחד משיקולים אלה הוא השיקול האנושי "לפנים משורת הדין".

במקרים חריגים, שבהם נראה כי שנפלה טעות משפטית בהחלטה או שנתגלה פגם מהותי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור גם בעניינים אלה.

בעניין אחד, החליט בית המשפט לחייב את הנתבעים לשאת בשכר-טרחת עורך-דין של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות אשר נגרמו לה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהתובענה נוהלה באורח בזבזני. ערכאת הערעור קבעה כי, בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט להחליט שלא לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת (תקנה 512(ב)) ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בכך.

בעניין אחר, בית-משפט שלערעור לא התערב בהחלטת הערכאה הדיונית, שכן ניתן היה לסבור כי הצטברות שיקולים הביאה את בית המשפט קמא לפסוק את אשר פסק: נסיבות אנושיות מיוחדות, עמימות עובדתית ונזק ראייתי שנגרם למערערת"  

משהערכאה הדיונית היא אשר התרשמה ממקור ראשון מהתנהלות הצדדים, היא אשר נדרשת ליתן דעתה להשתת הוצאות. אמנם, סדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט אינם חלים על הליך הבוררות, אך לטעמי הלכה זו ראויה גם בענייננו באשר הרציונל שהביא לקביעתה שם חל גם בהליכי בוררות.

"העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר טרחה והוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו ובין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך שבה פועל בעל דין היא מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. בעל דין שאינו נוהג באופן יעיל וגורם להארכה שלא לצורך של ההליך, עלול למצוא עצמו נושא בשכר טרחה בשיעור גבוה מן המקובל, אם הפסיד בסופו של יום. לעומת זאת אם בעל הדין האמור זכה בהליך אפשר שלא ייפסקו לזכותו הוצאות כלל או שייפסקו בסכום מוקטן" 

(ע"א 9535/04 לעיל, בעמ' 395)

נוכח דברים אלה - דין תביעת המשיג לביטול קביעת כב' הבורר באשר לחיובו בהוצאות האגודה להידחות.

בטרם אחתום החלטה זו מצאתי להפנות להלכות בית המשפט מהן עולה כי מתחם ההתערבות של בתי המשפט בערעור שהוגש על פסק דין שניתן על דרך הפשרה הנו מצומצם ביותר. זאת מן הטעם כי דברים אלה דומים דמיון רב במהותם לפסק דין שניתן בהסכמה ולאחר הסכמה זו מצא צד להשיג עליו בפני הרשם:

"הסכמת בעלי-הדין... אין בה כדי לשלול מהם, מעיקרא, את הזכות לשוב ולפנות לערכאת ערעור כדי להעלות בפניה את השגותיהם בעניין תוצאותיה של הפשרה (ראה ע"א 364/89 עותמן נ' בויארסקי [1]). עם זאת, עילות ההתערבות בפסק-דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, ובית-המשפט ייטה להתערב בפסק-דין של פשרה אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ראה: רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ [2] וכן: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [6], בעמ' 858 וכן: א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים [7], בעמ' 513). במקרה דנן לא מתקיימים התנאים להתערבות בפסק-דין של פשרה."

(ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה פד"י נג(1) 337, 344-345, ההדגשות שלי ד.ב)

"בפסק-דין... נאמר, ברוח האמור לעיל, כי התערבות של ערכאת הערעור תהא "...אך ורק במקרים בולטים וקיצוניים" ולא ככלל כאשר "...הטעם היחידי המובא בפניה, הוא שהסכום שנפסק איננו מניח דעתו של הצד המערער" (ראו גם: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [8], סעיף 665, בעמ' 858-857; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [9], בעמ' 275; כן ראו: ע"א 6695/02 שנקמן נ' זרודי [4], מפי השופטת ביניש; רע"א 6992/03 פינקלזון נ' מימון [5], מפי השופטת דורנר). אוסיף כי לא כל שכן כך כאשר מדובר בערעור לערכאה נוספת; ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ [6]."

            (רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה נ' סגל פד"י נח(6) 894, 898, ההדגשות שלי ד.ב)

ראו גם רע"א 658/10 מאהר ביטאר נ' צמח יענים בע"מ (6/6/2010) [פורסם בנבו].

כאמור, סדרי הדין החלים בבתי המשפט אינם חלים על הליכי בוררות, אם כי הרציונל המשמש בסיס לקביעות אלה של בתי המשפט נכון וראוי גם לענייננו אנו ולפיכך יש להקיש ממנו.

בשל ששוכנעתי כי המשיג היה תם לב בנהלו את הליך הבוררות מצאתי שלא לעשות צו להוצאות ולהסתפק באישור פסק הבורר מיום 28/1/2014 ככתבו וכלשונו.

משהמשיג מיהר ופעל בהתאם לפסק הבורר, ואף לא המתין להכרעתי בהשגתו (כאמור, בהגינותו כי רבה), הרי שלא נותר אלא לסגור תיק בוררות זה.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בדואר רשום ותסגור את תיק הבוררות.

ניתן היום, ‏ד' תמוז תשע"ה                                         דנה ביאלר, עו"ד

‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏21 יוני 2015                                             עוזרת רשם האגודות השיתופיות

בירושלים, בהעדר הצדדים                               ומנהלת מחלקת הבוררויות