חברת קיבוץ כברי פוטרה מעבודתה במפעל וניהלה הליכי בוררות כנגד הקיבוץ. לאחר מתן פסק הדין, טענה בבית המשפט לפסלות הבורר
הרקע
בשנת 94 לערך, החלה הח' עמליה ונטורה, חברת קיבוץ כברי (להלן: "עמליה") לעבוד במסגרת מפעל "פלסאון" של קיבוץ מעגן מיכאל למשך כשנה וחצי, זאת כחלק מהיותה חברה בצוות הקמה למפעל "ריאון" שקם לאחר מכן, בבעלות משותפת של קיבוץ מעגן מיכאל וקיבוץ כברי, במסגרתו עמליה המשיכה את עבודתה לאחר מכן. לאחר מספר שנים, עלו היחסים בין עמליה להנהלת המפעל על שרטון, והמבקשת פוטרה מעבודתה בתאריך 15.04.01. לאחר פיטוריה ובעקבותיהם, החל סכסוך ממושך בינה לבין הקיבוץ, הנמשך למעשה עד לעצם היום הזה והוא גם נשוא פסק הבוררות שבנדון. במסגרת הבוררות, עתרה עמליה ונטורה למחוק חוב כספי שנזקף לחובתה ברישומי הקיבוץ, על רקע קיזוזים כספיים שונים שערך (קיזוז ימי חופש, הוצאות וכד'), ותבעה פיצוי כספי על נזק ביכולת השתכרותה בגין הפסקת לימודיה וכן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה מהתנהלות הקיבוץ. מנגד עתר הקיבוץ לפצותו בגין נזק שנגרם לו, בכך שעמליה המשיכה לקבל את התקציב החודשי ככל חבר קיבוץ ללא שעמדה בחובת העבודה החלה עליה וכן החזר של חוב שנצבר לחובתה מיום 11.12.05, בתואם להחלטת האסיפה הכללית בעניינה.
עמליה טוענת, כי פיטוריה בוצעו על רקע נקמנות אישית ולא מטעמים מקצועיים (זאת לאחר שהתלוננה על פגמים בייצור אותם גילתה, ולהם היה אחראי לכאורה מנהל בקרת האיכות). עמליה טוענת לביטול פסק הבורר בשל ניגוד עניינים חמור, משוא פנים, הפרת אמונים וניהול בלתי סביר של הבוררות מכיוון שהבורר בד"כ מייצג קיבוצים כנגד חבריהם ולא סביר שהוא יפסוק בניגוד להשקפת עולמו.
לטענת הקיבוץ, עמליה אינה טוענת כלל כנגד פסק הבוררות עצמו, אלא מעלה שורת טענות המנסות לקעקע את אמינות הבורר. קיבוץ כברי מדגיש כי עמליה הייתה מודעת היטב לרקע האישי של הבורר, כאשר היא זו שלמעשה גם בחרה לקיים את הליך הבוררות וגם המליצה למנות את הבורר שבנדון. השתתפותה של עמליה ב-12 ישיבות בוררות, כמו גם העלאת הטענה רק לאחר מתן פסק הבוררות, יש בהן כדי להעיד כי המבקשת המתינה לתוצאות פסק הבוררות בכדי להעלות טענות אלו בבית המשפט. עמליה טוענת גם, כי יש לפעול לפי התקנון הישן שהיה בתוקף בזמן הבוררות ולא על פי התקנון החדש, לפיו פסק הבורר.
דיון והכרעה:
אשר להיקף התערבותו של בית המשפט בהליכי בוררות, קובעת ההלכה הפסוקה כי ריסון שיפוטי הינו מוצדק, מחויב וראוי לגבי החלטות שהוכרעו במסגרת הליכי בוררות. המבקשת לא ביססה אף אחת מעילות הביטול. ללא נסיבות חדשות, אשר לא היו ידועות לה במועד הבוררות.
ככלל, התנהלות בורר, אף אם נגועה בניגוד עניינים, משוא פנים או הפרת אמונים, אין בה כדי לבוא בגדר עילה לביטול פסק הבורר על פי האמור בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, כאשר עניינו של סעיף זה בטענות שכאלו ביחס לתוכנו של פסק בורר כסותר את תקנת הציבור, להבדיל מהתייחסות להתנהלות הליך הבוררות עצמו כסותר את תקנת הציבור. לו הייתה סבורה המבקשת, כי הבורר נוהג במשוא פנים ומפר את אמונה, הרי סביר שהייתה פונה לבורר או לבית המשפט בבקשה מתאימה.
השימוש בעילה זו נעשה במקרים חריגים ביותר, שבהם לא ניתן להשלים עם התוצאה. יש להדגיש כי, כל עוד ידע בעל דין על קשר, או קירבה של הבורר אל אחד הצדדים ולמרות זאת הסכים להתדיין בפניו, יהיה הוא מנוע לטעון לאחר קבלת פסק הבוררות כי המינוי לא היה כשורה. משהביע צד הסכמתו למינוי בורר ולניהול ההליך בפניו, יש לאפשר לו לטעון כנגד אישיות הבורר רק אם נתגלה לו מידע מהותי, שלא היה ידוע בעת מתן ההסכמה, או שבמהלך הדיון היה בהתנהגות הבורר כדי להצביע בבירור על משוא פנים. על רקע בחינת התנהלות הבורר, לא נמצא שהבורר נהג במשוא פנים או הפר את האמון הנתון בו, כטענת עמליה. הבורר ניהל את הדיונים בנוכחות שני הצדדים, שמע באופן נרחב, מלא ומקיף את עדויות שני הצדדים, קיבל ראיות מטעם שני הצדדים, והדברים גם ניכרים היטב בתוכן פסק הבורר עצמו. אין במשקל שבחר הבורר לתת, בסופו של יום, לעדות זו או אחרת שנשמעה לפניו או לראיה כלשהי שהוצגה בפניו, ובפרט לאחר ששמע את מכלול העדויות כאמור, כדי ללמד על משוא פנים של הבורר.
טענות עמליה בעניין חריגת הבורר מסמכותו, למעשה לא נוגעות לגדר סמכויות הבורר.
עיון בטענותיה של עמליה ונטורה מעלה כי מדובר למעשה בטענות לגוף הפסק ובנוגע לדרך הפרשנות והיישום מצד הבורר, של התקנונים השונים והחלטות הקיבוץ, לצורך הכרעתו בתביעות הכספיות שבין הצדדים. למעשה, מדובר בטענות "ערעוריות" להכרעות גופן ולתוצאות פסק הבוררות.
עיון בפסק הבורר מעלה כי הבורר התייחס להבדלים בין התקנון הישן והחדש, ופסק למעשה בהתאם לתקנון הישן על תיקוניו, בהתאם להחלטות הקיבוץ באסיפה הכללית אשר אושרו על פי הכרעתו של הבורר, ולנוהלי ההשמה שאושרו גם הם עפ"י הכרעתו, והיו רלבנטיים.
טענותיה של עמליה בדבר קשר אישי של הבורר עם מי מחברי הקיבוץ, או יחס מיוחד לקיבוץ למעשה לא הוכחו.
פסיקת הבורר, לא רק שאינה מהווה חריגה מסמכותו של הבורר בזיקה להיקף התיעוד עליו הסתמך, אלא יש בה גם יישום נכון, של הפעלת סמכותו, בהתבסס על הסכם הבוררות. המסקנה כי טענות המבקשת נוגעות למעשה לפרשנות הבורר של התקנון הישן, ואופן יישום החלטות המשיב, ולא על עצם סמכותו כשלעצמה, מלמדים כי הבורר לא חרג מסמכותו.
סיכום:
לאור המכלול האמור, בית המשפט דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר ומורה על אישורו.
בנסיבות המיוחדות והאישיות של תיק זה לא רואה בית המשפט לעשות צו להוצאות.
ניתן ב-ט"ו שבט תשע"א, 20 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.
