ירושת משק חקלאי

מדובר בסכסוך בין אחים, הניצים על ירושתה של אימם המנוחה ס.מ. ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר החזיקה במשק במושב כבת רשות על פי הסכם המשבצת המתחדש מעת לעת ואשר נערך בין מינהל מקרקעי ישראל לסוכנות שהחכירה זכויותיה למושב.

בשנת 1979 העבירה המנוחה את זכויותיה במושב לבנה הנתבע כ "בן ממשיך" (להלן: "הבן הממשיך"). הבן הממשיך בנה במשק את ביתו בעלות של סך שקלי השווה ל- 400,000$.

לטענת יורשי המנוחה, הבן הממשיך והמנוחה חתמו ביום 9.11.80 על תצהירי ביטול ההעברה, לפיהם העביר הבן הממשיך את כל הזכויות שקיבל ללא תמורה חזרה אל המנוחה. התצהירים הועברו אל הסוכנות, והביטול האמור דווח לרשויות המס, אך לא נרשם במינהל.

יורשי המנוחה ביקשו מבית המשפט פסק דין הצהרתי לפיו העברת הזכויות החוזרות מהבן הממשיך אל המנוחה- תקף.

מנגד טען הבן הממשיך כי העברה החוזרת הייתה ל"מראית עין" בלבד ונועדה למנוע מגרושתו לעקל שלא כדין נכסים השייכים לו לבדו. עוד טען הבן הממשיך כי הוא ואימו המנוחה ביטלו בהסכמה ביניהם ובהתנהגותם העברה חוזרת זו.

בהתאם לצוואת המנוחה מיום 16.1.92 ירשו ילדי התובעים והבן הממשיך, הנתבע את נכסיה בחלקים שווים, ובכלל זה את המשק במושב.

מנגד טוען הבן הממשיך, כי יורשי המנוחה העלימו מבית המשפט את הצוואה המאוחרת יותר של אימם המנוחה מיום 18.12.92, המשנה את הצוואה הראשונה מיום 16.1.92, ובנוסף, יורשי המנוחה אינם יכולים לדרוש כיום מה שאימם המנוחה לא דרשה בסמוך לחתימת תצהיר העברת הזכויות בשנת 1980, כ- 25 שנה קודם לכן, ולכן יש לדחות את התובענה גם מחמת שיהוי והתיישנות.

בית המשפט ניתח את "הסכם המשבצת" שמכוחו רכשה המנוחה את זכויותיה, תוך בחינת הוראות הפסיקה וקבע כי זכויות המנוחה לא היו בנות הורשה ואין צודקים יורשי המנוחה בטענתם כי "המנוחה הייתה בעלת הכוח להוריש את המשק לילדיה", הפך הוא הנכון. הפסיקה חזרה וקבעה כי זכות של בר רשות, היא זכות אישית ולא קניינית, וכיוון שכך- אינה בת הורשה.

הכרעתו של בית המשפט התבססה על פסיקות קודמות שניתנו בסוגיה זו וביניהן, ע"א 3836/93, ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868):

 "... ברי כי זכויות בר רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה אם ההסכם מכוחו ניתנו הזכויות אינו מכיר זאת, אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו...".

לאחר שבית המשפט בדק את התשתית הראייתית שהוצגה בפניו, נטייתו הייתה לקבל את עמדת הבן הממשיך, בדבר אי השלמת ההעברה החוזרת וביטולה של העברה חוזרת זו על ידי הבן הממשיך ואימו המנוחה. בית המשפט השתכנע כי הבן הממשיך ואימו ראו את הסכם ההעברה החוזרת ביניהם כבטל, או לכל הפחות ביטלו אותו בהתנהגותם. 

בית המשפט הכריע כי דין תביעתם של יורשי המנוחה להדחות מהטעמים הבאים:

לא סביר ששנים כה ארוכות, 30 שנים ישב הבן הממשיך בבית שבנה בממון מרובה של כ- 400,000$, משלם את המיסים והתשלומים השוטפים החלים עליו, דואג ומטפל באימו הישישה שהוסיפה להתגורר בבית הישן במשק, ללא מחאה ועוררין מצד איש. לכן, נראה כי יש צדק בטענת הבן הממשיך כי ההעברה החוזרת בוטלה.  

בנוסף, העברה החוזרת לא הסתיימה ברישום במינהל מקרקעי ישראל, באגודה ובסוכנות היהודית, ולא הושלמה בחיי המנוחה, מכאן איפוא שהעברה החוזרת לא התבצעה.

ממועד חתימת תצהירי העברה המקורית שבין הבן הממשיך למנוחה בשנת 1980, ועד לפטירת המנוחה בשנת 1996, ולמעשה גם עד הגשת התביעה ואף עד מתן פסק הדין, לא היו על שמה של המנוחה זכויות הרשומות המשק או במינהל או באגודה, ואף לא הייתה בפני המינהל כל בקשה להעברת הזכויות. במינהל רשום עדיין הבן הממשיך כבעל הזכויות בתור "בן ממשיך" מאז שנת 1979.

בית המשפט קיבל גם את טענתו של הבן הממשיך באשר לשיהוי בו נקטו יורשי המנוחה וקבע כי התובענה הוגשה בשנת 2000, כמעט 20 שנה לאחר ההעברה החוזרת הנטענת, כאשר מלבד השיהוי שבוודאי שחל, גם ההתיישנות שהיא פחותה מהרבה  מ- 20 השנים שנקפו. לכן, קבע בית המשפט, גם מטעם זה לא ראוי לתביעת יורשי המנוחה להישמע.

כאמור לעיל, מבין טענותיו של הבן הממשיך, עלתה טענה בדבר הסתרת הצוואה השנייה מיום 18.12.92 של המנוחה על ידי יורשי המנוחה. בית המשפט קבע כי אם אכן הייתה צוואה מאוחרת כזו, הרי הצדדים פעלו בניגוד לדין, בעיקר נוכח העובדה שלבית המשפט הוגשה לקיום צוואה קודמת של המנוחה, אם כי לעניין הזכויות במשק ומאחר שלא היו למנוחה זכויות בנות הורשה אין הדבר מעלה או מוריד.

בסיכומו של דבר קבע בית המשפט: העברת הזכויות "החוזרת" בין הבן הממשיך למנוחה בוטלה ואין לה כל תוקף. הזכויות במשק במושב, רשומות איפוא כדין על שם הבן הממשיך. 

תביעת יורשי המנוחה נדחתה, תוך חיובם בהוצאות התביעה, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן ביום 22.10.2008