ככל שקיימת לחבר הקיבוץ הזכות להשתתפות הקיבוץ במימון ייצוגו בהליך המשפטי – הרי שזכות זו היא עצמאית, אינה תלויה בהליך עצמו, בתוצאותיו או בשלב בו מצוי

בפני עו"ד דנה ביאלר

עוזרת רשם האגודות השיתופיות                                             

תב' 149-62-2019

בעניין:             1. אמנון פלטין

                        2. יאיר גור אבי

                        3. יעל גור אבי

                        4. גרשון פלטין

                        5. אילנה פלטין

באמצעות עו"ד גלעד אבני

מרח' בעלי המלאכה 2, ת"ד 5015, נתיבות

טל': 08-6275560; פקס: 08-6275561; דוא"ל: office@giladavni.co.il

התובעים;

ובעניין:            קיבוץ משמרות

באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות' עורכי דין ומגשרים)

דרך בר יהודה 50, בית ג.ר.א.ס, ת.ד. 444, נשר 3688300

טל': 04-8218060; דוא"ל: office@s-c-l.co.il

                        הנתבע;

ה ח ל ט ה

לפניי בקשת התובעים (להלן – "החברים") אשר כוונתה, כך התברר, מינוי בורר בסכסוך כספי בינם ובין הנתבע (להלן – "הקיבוץ") שעניינו השבת הוצאותיהם המשפטיות בהתאם לתקנה 3 לתקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), תשס"ו-2005.

1. הרקע:

​​ביום 24.9.2019 הועברו לידי המסמכים המגלמים בקשה למינוי בורר בסכסוך האמור. קראתי בעיון את כל המסמכים ולהבנתי עולה מהן התמונה העובדתית הבאה:

תחילתה של מחלוקת זו, כך ממכתבו של ב"כ החברים מיום 30.6.2019:

"בשל התנהלות קיבוץ משמרות ביחס להליכי שיוך הנכסים בקיבוץ... נאלצו מרשיי לפתוח בהליכים משפטיים אשר נדונו בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת"א 49962-12-15..

ההליכים המשפטיים בפני בית המשפט המחוזי החלו לאחר שהקיבוץ סרב לקיים הליכי בוררות בפני הרשם בטענה של חוסר סמכות עניינית.

למותר לציין כי הקיבוץ... שכר את שירותי עו"ד... וכמובן שגם מרשיי נזקקו לייעוץ משפטי שנעשה על ידי משרד הח"מ. עוד ראוי לציין שהקיבוץ בחר להגיש ערעור...ולצורך ייצוגו בערעור נשכרו...

           ...

בעיצומו של ההליך השיפוטי כמו גם לאחריו פנו מרשיי... בבקשה להשבת הוצאותיהם המשפטיות ואולם כל פניותיהם נענו בשלילה.

משאלו הם פני הדברים, לא נותר למרשיי אלא לפנות לכבודו בבקשה להורות לקיבוץ להשיב את הוצאותיהם המשפטיות של מרשיי."

            (סעיפים 1-7 למכתב)

החברים מפנים לסעיף החוק מכוחו מבוקשת בקשה זו, קרי – תקנה 3 לתקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), תשס"ו-2005 (להלן – "התקנות"):

"נתגלע סכסוך בין חבר לבין הקיבוץ, והקיבוץ בחר להיות מיוצג בהליך הבוררות על ידי עורך דין או שסירב לקיים בוררות הקבועה בתקנונו, ישתתף הקיבוץ בהוצאות הייצוג המשפטי של החבר בבוררות או בבית המשפט, בשיעור הוצאות דומה להוצאות הקיבוץ ובשים לב למקורות הכספיים של החבר."

לאור "העובדה כי כל האמור לעיל מתאים בדיוק נמרץ להוראות סעיף 3 לתקנות... הרי שעל הקיבוץ להשיב הוצאות מרשיי בגין ניהולו. סך הוצאות מרשיי בשל ניהול ההליכים המשפטיים, לרבות ההליך הנוכחי בפני בית המשפט העליון עולים כדי 100,000 ₪." (סעיפים 9-10 למכתב).

התובעים אף היו ערים לכך שבהליך שנוהל בפני בית המשפט המחוזי חויב הקיבוץ בפסק הדין בהוצאותיהם, גם אם לא בסכומים הראויים בעיניהם, ועל כן הוסף במכתב: "יצוין כי גם העובדה כי הקיבוץ חויב ושילם הוצאות בסך 12,500 ₪ לא זו בלבד כי אינן מכסות ולו באופן חלקי על הוצאות מרשיי, אף זו כי אינן מחליפות ו/או שוללות את זכות מרשיי להשבת הוצאותיהם לאור הוראות התקנות." (סעיף 11 למכתב). 

כבר כעת אציין כי חרף העובדה שב"כ החברים מכיר את טיבם של הליכי בוררות בכלל והליכי בוררות המתנהלים לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות בפרט (הן מכוח החזקה כי הוראות כל דין ידועות לו, הן לאור התנהלותו בעבר בסכסוך זה בטרם נפתח ההליך בבית המשפט המחוזי  והן באשר היה צד להליכים כאלה בפניי מספר פעמים), וכפועל יוצא מכך - את העובדה כי הליך בוררות דומה באופיו להליך משפטי ומצריך הגשת כתב תביעה בדומה למוגדר בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, פנה אל כבוד רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") בצורת מכתב ובאופן שלא הסגיר בתחילה כי כוונתו הייתה לפתיחת הליך בוררות כנגד הקיבוץ.

בתשובת הקיבוץ (18.7.2019) למכתבם של החברים נטען כי יש לדחות את בקשת החברים, הן בשל טענה לחוסר סמכותו של הרשם להיענות לבקשת החברים לגופה והן משהתקנה אינה חלה על ענייננו וזאת מן הטעמים הבאים:

1. תקנה 3 האמורה כלל אינה חלה בנסיבות העניין "הואיל והקיבוץ לא סרב לקיים בוררות על פי תקנונו, אין המדובר בסכסוך הנוגע ליישום החלטת האסיפה בעניינו של החבר וממילא לא התקיים הליך בוררות אלא הליך בבית משפט." (סעיף 6 לתשובה).
2. לטענת הקיבוץ תקנה 3 לא נותנת ביד הרשם סמכות להורות על תשלום הוצאות בגין הליכים שלא נוהלו בפניו.
3. כי "הדין הקיים אינו מכיר בהליך של "דרישה להשבת הוצאות"" (סעיף 4 לתשובת הקיבוץ).
4. כי סמכות הרשם לדון בסכסוך בין הצדדים "מוגבלת למקרה של חובת בוררות שנקבעה בתקנון האגודה בהתאם לסעיף 52 לפקודה. מובן כי אין זה המצב בענייננו." (סעיף 5 לתשובה).
5. טענות אלה של החברים נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט אשר פסק לזכותם הוצאות.

בתשובת החברים לטענות הקיבוץ שלעיל, טען ב"כ החברים כי

"דרישת המבקשים להשבת הוצאותיהם המשפטיות וסירוב הקיבוץ לשלמם הינו סכסוך חדש הדורש הכרעה ואינו חלק מן ההליך אשר התנהל בבית המשפט המחוזי, שכן בקשת המבקשים הינה בגין כלל ההליכים, לרבות פנייה ראשונית לרשם, ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי וניהול הליכי הערעור לבית המשפט העליון אותו הגיש הקיבוץ."

            (סעיף 2 למכתב החברים מיום 6.8.2019, ההדגשות שלי ד.ב)

כב' הרשם סבר כי אף לאחר תשובה זו של בא-כוח החברים, לא ברורה המסגרת הנורמטיבית והדיונית מכוחה מבקשים החברים את בקשתם – ובמילותיהם 'דרישה לתשלום הוצאות' – והורה לבא-כוחם "להבהיר מהי המסגרת הדיונית אשר בגידרה הוגשה בקשתו, תוך הפנייה להוראות הדין או התקנון.. המתייחסות למסגרת דיונית זו" (החלטת כב' הרשם מיום 14.8.2019).

בתשובה שהגישו החברים חזרו על המצוטט לעיל בסעיף ‎1.8 והוסיפו:

"סוגיית תשלום הוצאות משפטיות לחברי קיבוץ מתחדש, לא יכולה להיות תלויה אך ורק בהליך המתקיים ואין כל סבירות לחייב את החבר להמתין עד לסיום ההליך ותוצאותיו על מנת שיכוסו הוצאותיו מקום בו הקיבוץ "נהנה" מייצוג משפטי הולם המשולם מן הקופה הציבורית."        

(סעיף 6 למכתב החברים מיום 16.9.2019)

עוד הוסף שם כי

"כיוון שמדובר בסכסוך הקשור בקשר ישיר ל"שיוך בתי החברים" ולאור העובדה כי המבקשים ממילא מסרבים להפנות את הסכסוך כאמור לגישור, הרי שלאור הוראות סעיף 90 לתקנון הקיבוץ והוראת סעיף 52(2) לפקודה, קמה לרשם הסמכות לדון בבקשה בעצמו או למנות בורר מטעמו לדון בבקשה."

(סעיף 4 למכתב החברים מיום 16.9.2019)

והנה הובהר ברחל בתך הקטנה כי כוונת החברים לנהל מחלוקת בינם ובין הקיבוץ, בקשר עם זכותם להשתתפות בהוצאות ייצוגם במספר הליכים בהתאם להוראות תקנה 3 לתקנות וכל זאת – בהליך של בוררות סטטוטורית, בהתאם לתקנון הקיבוץ. משכך – הועברה בקשה זו לטיפולי.

2. דיון והכרעה:

כבר כעת אודה, כי תשובת הקיבוץ נראית במבט ראשון בהחלט כזו אשר מטה את הכף לטובת דחיית הבקשה. אלא שבחינה מעמיקה של הדברים, מביאה דווקא למסקנה אחרת, ואסביר;

הרקע להתקנתה של תקנה 3 אשר סביבה נסובה בקשת החברים, הוא המשבר אשר פקד את הקיבוצים בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה הקודמת ואשר הביאו עמו רוחות שינוי שבאו לידי ביטוי בשינויי אורחות החיים בקיבוצים ובהתאם גם בחקיקה (חקיקת משנה). טרם השינויים האמורים התנהלה מערכת היחסים שבין הקיבוץ לחבריו באופן שבו עמדה לחברי הקיבוץ זכותם השוויונית לקבל מהקיבוץ את צרכיהם, ולקיבוץ עמדה החובה להעניק לחבריו הקצבות כספים על בסיס שוויוני בלא תלות בערך עבודתו של כל חבר וחבר. המשבר הביא עמו "נטייה לפתוח בתהליכים שיגבילו בהדרגה את רעיון הקואופרציה, תוך העברה הדרגתית של האחריות בתחומי-חיים שונים מן הכלל אל הפרט. זרמים אלה הביאו, בראשית שנות ה-2000, לתחילתו של תהליך לשינוי אופיו של הקיבוץ." (ע"א 1773/06 שמואל אלף נ' קיבוץ איילת  השחר (19.12.2010) [פורסם בנבו], סעיף 3).

ביום 20.12.2005 פורסמה ברשומות שורה של תקנות חדשות המביאות לידי ביטוי שינויים אלה. הקיבוץ "השיתופי" נותר מאורגן "על יסודות של בעלות הכלל בקנין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך." בעוד "הקיבוץ המתחדש" אמנם הוגדר אף הוא כמאורגן "על יסודות של שיתוף הכלל בקנין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך" שאף מקיים "ערבות הדדית בעבור חבריה, בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו-2005" אך לצד כל אלה מתאפשרת בו גם: חלוקת תקציבים לחברים בהתאם למידת תרומתם, לתפקידיהם או לוותקם בקיבוץ; שיוך דירות הקיבוץ לחברים – בעלות של החברים בדירת מגורים; שיוך אמצעי הייצור של הקיבוץ לחברים – בעלות (חלקית) של החברים במפעלים המשותפים. (ראו תקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), תשנ"ו-1995).

ביסוד תקנות אלה מונחת ההבנה שככל שחבר קיבוץ, אשר נתן את כל משאביו לקיבוץ ובתמורה זכאי היה לתקציב קיום מינימאלי למדיי, יוצא אל שחר של תקופה חדשה עם כלים מוגבלים להתמודד עם ניהולו העצמי בשל השנים הרבות שהדבר היה באחריותו הבלעדית של הקיבוץ ולא של החבר. בשנים אלה כמעט לא עמדו לחברי הקיבוצים אפשרויות לצבור הון כלשהו, הן בשל החיים הצנועים בהם האמינו ואותם חיו והן בשל העובדה שפשוט לא הייתה כל אפשרות אחרת דה-פקטו.

האפשרויות החדשות שנפתחו לקיבוצים המתחדשים הביאו עמם גם פוטנציאל לא מבוטל למחלוקות בין החברים לבין עצמם כמו גם בין הקיבוץ ובין החברים. זהו הרקע גם לחקיקת תקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), תשס"ו-2005 (להלן – "התקנות").

תקנות ספציפיות אלה מניחות כי ככל שמתגלע סכסוך בין הקיבוץ ובין החבר, אין מדובר במחלוקת בין שווים – כתוצאה מהרקע האמור. בעוד שבדרך הכלל מלווה הקיבוץ ביועץ משפטי גם בהתנהלותו היומיומית, הרי שלחבר, כתוצאה מאורח החיים שהיה נהוג, אין את המשאבים לפנות לייעוץ משפטי. לא זו אף זו: לקיבוץ עומדת האפשרות לייעוץ המשפטי מקצועי מאוד - ובהתאם גם מחירו. פעמים רבות אפשרות כזו אינה עומדת בפני החבר שמשאביו מוגבלים, ולעיתים מוגבלים מאוד עד לא קיימים.

על הרקע הזה סבר המחוקק כי לרבות בשל התמורות האמורות אשר זימנו כאמור פוטנציאל לא מבוטל של חיכוכים בין הקיבוץ ובין מי מחבריו, ראוי כי מחלוקות ימוצו "תחילה, בכפוף לכל דין ולהוראות התקנון, במוסדות הקיבוץ המוסמכים לכך, בהליך ראוי והוגן" (תקנה 2 לתקנות כהגדרתן לעיל).

כאשר סכסוך לא בא על פתרונות במסגרת זו, קבע המחוקק חובת השתתפות (בתנאים) של הקיבוץ במימון ייצוגו של החבר – תקנה 3 לתקנות. חובה זו נולדה מן ההנחה האמורה שקיים חוסר איזון אינהרנטי ביחסי הכוחות בין החבר והקיבוץ, כאשר ברור לגמרי שהחבר הוא הצד החלש, הראוי להגנת המחוקק.

עם זאת, נקבע כי לחובת השתתפות במימון ייצוג יש תנאים חליפיים והגבלות:

מתי קמה חובת ההשתתפות במימון בהוצאות ייצוג של החבר?

החובה קמה כאשר הקיבוץ בחר להיות מיוצג בהליך הבוררות שמכריע במחלוקת בינו ובין החבר;

לחילופין תקום החובה כאשר סרב הקיבוץ להעביר את ההכרעה בסכסוך להליך בוררות הקבוע בתקנונו – שאז לא מן הנמנע כי ההכרעה במחלוקת נמסרה לבית המשפט;

מה גובהה של חובת ההשתתפות במימון בהוצאות ייצוג של החבר?

החובה ההשתתפות בהוצאות הייצוג מוגבלת בשניים: עליה להיות בשעור הוצאות דומה להוצאות הקיבוץ, והיא תיושם "בשים לב למקורות הכספיים של החבר".

עוד קבע מחוקק המשנה באופן מפורש בתקנה 4, כי "אין בהוראות אלה כדי למנוע מהבורר או מבית המשפט לחייב צד כלשהו בהוצאות ההליך". ומכאן כי מדובר בהליך עצמאי שאינו בהכרח קשור להליכים משפטיים שמתנהלים בין קיבוץ לחבר, אם כי יש לבדוק כל מקרה לגופו.

מכל האמור עולה שמחוקק המשנה הטיל חובה על הקיבוץ, חובה בתנאים, אשר אינה קשורה להוצאות המושתת על צדדים להליך משפטי בדרך הכלל. ישנה כאן נורמת התנהגות שהתווה מחוקק המשנה, אשר באה להוסיף על ההתנהלות הרגילה של צדדים לסכסוך.

כך, בעוד שבסכסוך המוכרע, האינסטנציה המכריעה מחייבת את הצד שעמדתו נדחתה בהוצאות ההליך כולו (או חלקו) לטובת הצד הזוכה וזאת רק בסוף ההליך, החובה שבתקנה 3 היא חובה שאינה קשורה לתוצאות ההליך, ליוזם ההליך, וספק בעיני אם לציר הזמן ישנה איזו השפעה על חובה זו, אם כי איני קובעת מסמרות בעניין.

חובה זו היא חובה מוסרית שהפכה לחוק (חקיקת משנה), להשתתף בהוצאות ייצוגו המשפטי של מי אשר המחוקק תופס אותו כמוחלש בנסיבות העניין. משמשך שנים נדרש החבר כחלק מנורמת ההתנהגות בקיבוץ שלא להיות בעל נכסים ואת כל הכנסותיו העביר לקיבוץ בתמורה לתקציב שהיה על פי רוב צנוע מאוד (לחברים בקיבוץ לא היה אפילו חשבון בנק פרטי) – הרי שלא עמדה לו כל אפשרות ממשית ומעשית לחסוך כספים באופן שבמועד שבו הופרט הקיבוץ, אף לו חפץ חבר כזה לממן את ייצוגו בעצמו – הרי שלא היו לו כל מקורות או אמצעים לעשות כן.

נורמת התנהגות זו מזכירה במקצת את החובה המוסרית והחוקית של העמדת ייצוג לאדם שידו אינה משגת באמצעות הסיוע המשפטי. גם שם הנורמה החוקית היא שהמדינה מממנת סיוע משפטי למי שידם אינה משגת (בכפוף להוכחת חוסר יכולת כלכלית) מתוך רצון לאזן או להפחית חוסר איזון בין צדדים בהליכים משפטיים. ללא הסיוע המשפטי, המצב הנוהג בקרב אותה אוכלוסייה הזכאית לשירותיו, היא למעשה ויתור מראש על זכויות בשל אי יכולת מעשית וכלכלית לעמוד על זכויות אלה. מטרת הקמת הסיוע המשפטי היא להקטין מקרים אלה. וכך נכתב בדברי ההסבר לחוק הסעד המשפטי, תשל"א-1970 (ההדגשות שלי ד.ב):

"בין שירותי הסעד שמדינה מתקדמת נותנת לנזקקים מצוי גם סעד משפטי, שהרי אין לך אדם שאינו נצרך לעתים לייעוץ משפטי של עורך דין. יתר על כן, עצם עקרון השוויון במשפט מחייב, שלכל אחד מהצדדים תהא אפשרות לפנות למערכת בתי המשפט לתבוע זכותו או להתגונן, וזכות זו לא תקופח רק מחוסר יכולת כספית. "

לטעמי, המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי ככל שקיימת לחבר הקיבוץ הזכות להשתתפות הקיבוץ במימון ייצוגו בהליך המשפטי (ככל שעמד בתנאים הקבועים בתקנה) – הרי שזכות זו היא עצמאית, אינה תלויה בהליך עצמו, בתוצאותיו, בשלב בו מצוי וכדומה.

פרשנות זו מובילה למסקנה כי טעם רב בטענות החברים כי עמידתם על חובת הקיבוץ לממן את הוצאות ייצוגם המשפטי בהליכים המנוהלים בינם ובין הקיבוץ הנה טענה עצמאית, וככזו יכולה להוות עילה ליישוב סכסוך בהתאם לתקנון הקיבוץ.

לשון אחר: ככל שהחברים פנו לקיבוץ בבקשה להשתתף בהוצאות ייצוגם המשפטי בהתאם לנורמה המוחלת על הקיבוץ בתקנה 3 לתקנות כהגדרתן לעיל, והקיבוץ לא שעה לבקשתם – כי אז אכן עשוי להתגלע סכסוך בינם ובין הקיבוץ בשאלת החובה הכספית של הקיבוץ בהשתתפות בייצוגם המשפטי וככל שייקבע שחובה זו אכן קיימת כי אז יש לדון בשאלת גובה ההשתתפות, וסכסוך כזה יכול להיות בסיס לפתיחה בהליך בוררות בהתאם לתקנון הקיבוץ.

למותר לציין כי על מנת שניתן יהיה להתייחס אליו ככזה – על החברים לפנות בהתאם לנהלים: להגיש כתב תביעה ובקשה למנוי בורר, תחת פתיחה בהתכתבות עם הרשם או מי מטעמו ב'דרישה להשבת הוצאות לתובעים'. בבואו של הרשם למנות בורר נבחנות על ידו גם הפלוגתאות המובאות, היקפן וכדומה ומכאן גם החשיבות בהגשתו של כתב תביעה מסודר וברור אשר ממילא נדרש על ידי בורר (ככל שממונה) מיד בסמוך למינויו.

ואדגיש: השאלה האם טענות החברים אכן נכנסות בגדרה של תקנה 3 לתקנות וככל שכן הכרעה בגובה סכום ההשתתפות – שאלות אלה הן חלק מהמחלוקת אשר תובא להכרעתו של הבורר אשר יכריע בה באופן מנומק.

גם שאלת היחס (מתקזז, בנוסף וכו') בין ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי בת"א 4996-12-15 ובין ההוצאות שייפסקו, ככל שייפסקו, לטובת החברים בגין השתתפות הקיבוץ במימון ייצוגם המשפטי - מסורה להכרעתו של כב' הבורר בהתאם לטענות שיועלו בפניו.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי בכפוף להגשת כתב תביעה בדומה למוגדר בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 – זכאים יהיו החברים לפנות בבקשה למינוי בורר במחלוקת שבינם ובין הקיבוץ, וזאת בהתאם לתכליתן של התקנות כהגדרתן לעיל ובהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון הקיבוץ המפנה מחלוקות בין הקיבוץ לחבריו להכרעה בהליך בוררות (ככל שלא הסכים החבר להליך גישור תחילה).

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים בפקס או בדוא"ל ותאשר קבלתה.

ניתן היום, ‏‏י"ח כסלו תש"פ                                                      דנה ביאלר, עו"ד

‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏‏30 אוקטובר 2019                                                        עוזרת רשם האגודות השיתופיות

בירושלים, בהעדר הצדדים                                              ומנהלת מחלקת הבוררויות