כפר מונאש קיבל כספים בעקבות מימוש נכסים, אך לא העביר את הפידיון לבני הזוג גולדין.
בפני כב' רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 08-218-563-57
בעניין: כפר מונאש, מושב עובדים להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ, ע"י ב"כ עו"ד
אפריים היים מרחוב פומפדיתא 10, תל-
אביב- 64234
המבקשת
נגד
1. שרה גולדין
2. ראובן גולדין
שניהם ע"י ב"כ עו"ד גברת גולדין ו/או עו"ד
ירון גולדין מרחוב הארבעה 18, תל-אביב-
64739
המשיבים
החלטה
רקע עובדתי
1. הסכסוך שבפניי הינו סכסוך בגין קבלת כספים על ידי המבקשת בשלוש הזדמנויות שונות, בין ינואר 2008 עד ינואר 2009 ולפיה הגיע לכל חבר סכומים של 90,000 ₪, 20,000 ₪ ו- 18,412 ₪. הסכומים האמורים התקבלו בעקבות מימוש נכסים, בעיקר בעקבות מכירת השליטה בתנובה בע"מ לקרן ההשקעות אייפקס.
2. הפדיון שהגיע למשיבים לא הועבר אליהם, אלא נותב לפירעון חובות עבר שלהם, וזאת מכוח החלטה של האסיפה הכללית של חבריה .בהקשר זה טוענת המבקשת כי בעבר נוהלו מספר תיקי בוררויות ליישוב הסכסוך בין הצדדים וזאת במסגרת התיקים: 88-7-000563-57 ,112-97-000563-57 ו-228-06-57000563 .
3. תמצית חשבונאית- גרסת המבקשת : בכתב הגנתה ציינה המבקשת כי למשיבים חוב בגין השתתפות בדמי חכירה בין השנים 2006 עד 2009 בסך 4,335 ₪ וסכום של 9,971 ₪ בגין הוצאות ניהול כשעל הסכומים האמורים יש להוסיף הפרשי הצמדה עפ"י מדד המחירים לצרכן וכן רבית של 0.5% חודשית.עוד הוסיפה המבקשת כי למשיבים יש חובות עבר הכוללים סך של 17,243.26 ₪ עבור התקופה שמיום 1 בינואר 1997 ועד ליום 31.12.2005 וכן סכום של 44,858 ₪ נכון ליום 31.12.1991 בשל הסדר החוב עם הבנקים וזאת בשל הפעילות המשותפת של כלל החברים באמצעות המבקשת, כגון קנייה משותפת, של תשומות ושירותים, קבלת אשראי לצורך היצור במשקי החברים ומחייתם, ניהול שירותים משותפים עד לסוף שנת 1989, בעוד שהחל משנת 1990 הצטמצמה הפעילות של האגודה לאספקת מים ותשלום דמי חכירה למינהל מקרקעי ישראל. (ראה סעיפים 6-3 לכתב ההגנה של המבקשת). המשיבים חייבים גם סכום של 5,720.79 ₪ עד ליום 31.12.1996 ואחרי צמצום הפעילות, וכפי שנדרש בתיק בוררות 112-97-7-000563-57. הסכום נראה זניח יחסית, והסיבה לכך הנה שהמשיבה קזזה שני סכומים שנפסקו ע"י ערכאות משפטיות, הזיכוי האחד הינו ע"ס 15,000 ₪ נכון ליום 12 בספטמבר 1994 בגין אספקת מים והאחר הנו ע"ס 11,100 ₪ בגין השתתפות בהוצאות כלליות נכון לאותו יום.
4. עד לסוף שנת 1989 משפעלה בשם ועבור החברים באופן אינטנסיבי נהלה היא עבורם חשבון עו"ש; החל משנת 1990 הצטמצמה הפעילות לדמי חכירה למנהל ותשלום עבור המים, אך המשיכה לנהל עבורם שני כרטיסים, אם כי בכתב ההגנה ועיקרי הטיעון התעקשה היא על כך כי המשיכה לנהל עבור החברים חשבון עו"ש ואף זיכתה את החשבון בסכומים שונים. (ראה סעיפים 5 ו- 34 לכתב ההגנה).
5. המבקשת זיכתה את חשבון העו"ש בסכומים של 90,000 ₪ ע"ח מימוש מנית תנובה בינואר 2008, בסכום של 18,412 ₪ ממימוש נכסי המבקשת ובסכום של 18,572 ₪ שוב ממימוש מנית תנובה. המבקשת הוסיפה וטענה היא כי סדר הזיכויים הנו כמתחייב ממהות חשבונות העו"ש וכפריבילגיה של נושים ועפ"י שיקול דעתם. (ראה סעיפים 34 ו- 35 לכתב ההגנה). אליבא דמבקשת לא צריך להיות מומחה בחשבונאות כדי להיווכח כי הסכומים שקוזזו או זוכו עפ"י סעף 34 לכתב ההגנה הנם פחותים מסכומי החוב עפ"י הפירוט של סעיף 33 לכתב ההגנה ולכן אין מגיע למשיבים מאומה ודין בקשתם ליישוב הסכסוך על שלושת חלקיה להידחות. יוצא מכל אלה כי אין המבקשת חבה מאומה בשל זיכוי חשבונות המבקשים.
6. תמצית חשבונאית- גרסת המשיבים: המשיבים בדעה כי בשל המהלך שנקרא מכירת מנית "תנובה" וכן בשל מימוש נכסים שנצברו בעמל רב של החברים קיבלו הם הודעות על חלוקת כספים ע"ס 90,000 ₪, בינואר 2008, 20,000 ₪ במאי 2008 ו- 18,412 ₪ בינואר 2009. מסכום זה לא ראו המשיבים מאומה וכולו הלך לזיכוי חשבונות המשיבים אצל המבקשת. המשיבים בדעה כי אין הם חייבים מאומה ולכן לא היה מקום לזיכוי חוב שאיננו קיים וזכאים הם לקבל את הסכומים האמורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית של 0.5% חודשית עד לתשלום בפועל.
7. טענות המבקשת בכתב ההגנה: בכתב ההגנה יש למבקשת למעשה טענה אחת והנה שהמשיבים חייבים כספים הן בגין התקופה שעד 1989 והן בגין התקופות שלאחר מכן, לרבות חובות בגין שלושה תיקי בוררות שבהם תבעה את המשיבים, אך השהתה ההליכים. החוב של המבקשת כלפי המשיבים הנו פחות מהחוב של המשיבים כלפי המבקשת ולכן אין מה לשלם יותר למשיבים.
8. החלטת הבורר: ביום 11.10.2009 נתן כבוד הבורר את החלטתו לפיה הפעולה שבצעה המבקשת הנה למעשה פעולת קיזוז וכי יסודות הקיזוז אינם מתקיימים כאן. הפעולה נעשתה שלא כדין אפוא. הודעת קיזוז לא נשלחה , אין תנאי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי)-תשל"ג-1973 מתקיימים לא הרישא ולא הסיפא, החלטת האסיפה הכללית אינה יכולה להוות האסמכתא להפעלת הקיזוז ומדובר בפעולה ביצועית ולא החלטה מהותית, יש התיישנות בגין חובות העבר ולכן לא ניתן להעמידם מול חובות המגיעים למבקשת, וודאי לא בצורת קיזוז; גם אם אין התיישנות הרי יש שיהוי וזכות יש לממש תוך זמן סביר בנסיבות העניין, אין מדובר בחשבון עו"ש ועל כל פנים אין מדובר בחשבון דינאמי אלא רדום ולכן חלה עליו הלכת ההתיישנות; אין המבקשת מוסד שיכול לעשות שימוש ברשימות מוסדיות מכוח סעיף 35 לפקודת הראיות, יש החלטות שיפוטיות חלוטות לפיהן אין לאפשר את הקיזוז. מדובר בשאלה משפטית מקדמית ואין צורך לשמוע ראיות ודי בעובדות המוסכמות כדי להכריע בנקודה שבמחלוקת. סופו של דבר הנו שהבורר דחה את העמדה של המבקשת והפנה אותה לתבוע בדרך הרגילה אותם חובות שאין בהם התיישנות, תוך כדי ציון שהמשיבים חלוקים על חובות כלשהם וכן הבעת פליאה מדוע טרם הוגשה תביעה כאמור!!
9. טענות המבקשת בעיקרי הטיעון: ייאמר כבר עכשיו כי המבקשת הרחיבה את החזית בטיעוניה בעיקרי הטיעון מבלי לבקש רשות ממאן דהוא. אין לומר כי הצד השני השלים עם הרחבה זו, אלא להיפך הוא התנגד מפורשות לכל הרחבת חזית ולכן רק טבעי כי תיחסם דרכה של המבקשת. (ראה עמדת המשיבים בסעיף 7 לחלק השני של עיקרי הטיעון). אם כך כל הנושא של מהות הפעילות של אגודה שיתופית, סמכות רשם האגודות השיתופיות, הניתוח של סעיף 52 (1) לפקודת האגודות השיתופיות, סמכות הרשם לאשר, לתקן או לכל היותר להחזיר את התיק לבורר וכל הקשור בטיעונים הנ"ל חורג מגדר הפלוגתאות עפ"י כתבי הטענות ואינני נדרש להם.
10. ב"כ המבקשת מלין על השימוש שעשה הבורר בסעיף 35 לפקודת הראיות תחת אשר יפעיל את סעיף 35 לפקודת האגודות השיתופיות דווקא, יש לתת נפקות מלאה למסמכי האגודה וחשבונותיה, לרבות רישומי חובות והחלטות האסיפות הכלליות. יש לתת נפקות מלאה לסעיפים 1א ו-8ב' לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה-1975. הבורר פעל בניגוד לכך ובזה הוא טעה.
11. עוד טוענת המבקשת כי טעה הבורר בכך שלא אפשר להביא ראיות והחליט על סמך החומר שבפניו. נלווה לטענה זו טוענת המבקשת כי אם כבר, צריך היה הבורר לצאת מהנחה שכל אשר הוצג או נאמר ע"י המבקשת נכון הוא ומוכח, והוא לא עשה זאת.
12. טעה כבוד הבורר לדעת המבקשת ביישום העיקרון של הקיזוז; אין דרך מובנית למתן הודעה, אין היא צריכה להינתן בכתב דווקא או בצורה מסוימת. סכומי החוב פורטו בצורה סבירה ביותר לרבות פירוט חובות שנתיים והיה מקום בהחלט להפעיל את עיקרון הקיזוז. מה גם שלמעשה היא ביקשה לזכות את חשבון העו"ש של המשיבים ותו לו היא פעלה בסדר והיעדר אישור פעולה זו ע"י הבורר אינה כדין.
13. גם לגוף העניין של ההתיישנות טעה הבורר, שכן מותר לאגודה לזכות את כרטיס חשבון העו"ש של המשיבים ואף לקזז הסכומים אהדדי, על כל פנים אין התיישנות ביתרה של חשבון עו"ש.
14. עפ"י עקרונות הקואופרציה יש לשמור על העצמאות של אגודות שיתופיות, יש להימנע ככל האפשר מהתערבות בנוהליהן והחלטותיהן, אלא במקרים חריגים ביותר. ביטול האפשרות להפעלת עיקרון הקיזוז מהווה התערבות מטעם הבורר, ואם לא תבוטל החלטתו ע"י רשם האגודות השיתופיות הרי גם מטעמו הוא תהא זו התערבות בניגוד לדין, לפסיקה ולנוהג.
15. טענות המשיבים בעיקרי הטיעון: בפתח הדברים מלין ב"כ המשיבים על הרחבת חזית המריבה והעלאת טענות שזכרם לא בא במסגרת כתב ההגנה ובקש הוא להתעלם מהן.
16. המשיבים בדעה כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית. קביעה עובדתית של הערכאה הדיונית לא תתבטל בנקל ע"י ערכאת הערעור, לא כל שכן כשאין טעות עקרונית היורדת לשורשו של עניין בהערכת העובדות המוכחות ובהסקת מסקנות מהן. לא רק זאת אלא שהפסיקה הקשיחה את עמדתה בשנים האחרונות, ואין היא מתערבת בשעה שאין משגה משפטי חמור. {מפנה לע"א 120/00 משה יעל נ' משה בצלאל, פורסם בניבו; ע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חגאזי ואח', פד"י נה(4) 730, זוסמן. סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 857 וכן 7623/98 האפוטרופוס הכללי נ' אליהו שחורי ואח'}.
17. המשיבים מאמצים את עמדתו של כבוד הבורר בכך שאין צורך בשמיעת ראיות כדי להכריע במחלוקת, שכן אין צורך לדעת ב"כ המשיבים בשמיעת עשרות דיונים ודי במה שיש כדי להגיע להחלטה מושכלת.
18. המשיבים בדעתו של הבורר כי אין מדובר בכרטיס עו"ש, אלא כרטיס חד כיווני של רישומי המבקשת, כשהיא מופקדת עליו והיא מנהלת אותו בדרך הנראית לה, אין למשיבים שליטה עליו ומטבע הדברים אינו משקף את רצונם ולכן אינו מחייבם. הנפקות הנוספת הנה בנושא ההתיישנות. כרטיסים כאלה כפופים לעיקרון ההתיישנות כמו כל נושא רגיל.
19. אכן חלה התיישנות על כל דרישות החוב הנטענות של האגודה נגד המשיבים, שכן אין לצפות שבעל דין ישמור את ראיותיו עשרות שנים, יש לחיות בהרמוניה עם החיים הדינאמיים ויש לאפשר לכל אדם לדעת מהן זכויותיו ומהן חובותיו ולא להשאיר נושאים מעורפלים, שמא ייתבע בעתיד ולפי טוב ליבו של התובע הפוטנציאלי. הם מציינים גם את הרציונל השלישי לקיום ההתיישנות והוא שהמשאב של זמן שיפוטי הנו נחלת כלל הציבור. יש להקדיש זמן לפיתרון בעיות ההווה יותר מאשר העבר.
20. טענות הקיזוז נדחו לאמתו של דבר על ידי יותר מאשר ערכאה שיפוטית אחת בפסקי דין חלוטים ואין לאפשר למבקשת להעלות את הנושא כל אימת שמתחשק לה. ב"כ המשיבים מפנה לפסק הדין של כב' השופט מר גובראן בבר"ע 892/95 בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.7.97, החלטת כב' ראש ההוצל"פ בחיפה, מר אוחיון מיום 22.6.95 בתיק הוצאה לפועל מס. 6-94-22740-02, כב' המשקמת עו"ד ליאורה סבירסקי – דרורי מיום 17.12.1998 בתיק מס' 8/18/17/8 , פסק חלקי מיום 2.2.99, פסק דין כב' השופט ד"ר בנימיני מיום 2.7.08 בתיק הפ' 241/08 וכן החלטת כב' המשקמת עו"ד סבירסקי מיום 10.7.09. המבקשת מתעלמת מהחלטות שיפוטיות כאילו אין דיינים במחוזותינו וחוזרת שוב ושוב על העלאת טענות שהוכרעו כבר, כולל טענות ההתיישנות, ניהול חשבון העו"ש והפעלת עיקרון הקיזוז.
21. למעשה אין יותר תביעה בת תוקף היום כנגד המשיבים: השגה שהגישה האגודה על החלטת הבורר מיום 1.7.07 נדחתה ע"י כב' עוזרת רשם האגודות השיתופיות מיום 13.9.09, תוך כדי קביעה כי החובות או התביעות הישנות אינן ברות תביעה והאגודה נשלחה להגיש תביעה חדשה מסודרת, אלא שגם בחלוף שלוש שנים מאז החלטת כב' עוזרת הרשם טרם הוגשה כל תביעה.
22. lawdata - דטהחוקניהול המשפטים על פני שנים רבות גרם לכך או שעלול לגרום לכך שיקשה על המשיבים להוכיח את עמדתם. במקרה כזה (הדברים לא נאמרו מפורשות, אך זו רוח הדברים. א.ז.) צריכה האגודה לשאת בעלויות של אובדן הפוטנציאל להוכיח עמדתם. זוהי הסתמכות על תיאורית הנזק הראיתי כפי שפותחה ע"י המלומדים שטיין ופורת. (ראה פרק ג בעיקרי הטיעון).
23. המשיבה אינה רשאית להפעיל את הקיזוז הן בשל אי מתן הודעה כדין, הן משום שאין מדובר בחבויות בגין אותה עסקה ולכן צריך החוב להיות קצוב והן משום שאין חוב. המשיבה מוסיפה ואומרת כי אף אותם סכומים שיכולים להיות רלוונטיים לגבי השנים מ 2006 ואילך יכולים להצביע על חוב של 14,306 ₪ לכל היותר. סכום זה הנו חלק קטן ממה שהאגודה חייבת למשיבים. ואף אם נניח כי מגיע למבקשת חוב בגין שבע שנים הרי לכל היותר מדובר בחוב של כ 3000 ₪ לשנה, דהיינו 21,000 ₪ לכל התקופה!
24. לבסוף מלינים באי כוח המשיבים קשות על ניסיונות המבקשת להלך אימים על נושא המשרות השיפוטיות, מבקשים שיתפטר בשל התנהלות בלתי ראויה לדעתם ובשל סתירות בהחלטותיו. זאת הם עשו במכתב אישי לבורר אף אחרי החלטת כב' עוזרת הרשם מיום 13.9.09!
25. דיון והכרעה לאחר שעברתי על החומר הרב שבפניי הנני קובע כדלקמן: תחילה יש להצטער על המאמץ הרב שהשקיעו הצדדים מזה שני עשורים ויותר על סוגיות שעם קצת סובלנות היה ניתן לפתור מזמן. יש להצטער מאוד על כך שהמצב הגיע עד כדי כך שאי הנחת מהחלטות מופנית גם לנושא המשרה השיפוטית. המוסד של הבוררות בין עפ"י חוק הבוררות תשכ"ה-1965 ובין עפ"י פקודת האגודות השיתופיות הנו מוסד שבא להקל על בתי המשפט, אינו תחליף לו וכל המעוניינים בהקמת מסגרות שיפוטיות חלופיות לבתי המשפט צריכים לדאוג לכך שעצמאותם תגדל, כוחם ויעילותם תועמק, האימון בהם יתגבר והפנייה אליהם תגדל. הדבר רק יכול להקל על הצדדים עצמם ולהביא למתן שירות מהיר, יעיל ומקצועי יותר. אשר לבתי המשפט די אם אפנה לפסיקה להלן: ע"ע 234/08 , מועצה דתית- רבנות אזורית- מרום הגליל נ' הרב דוד אלבז, מיום 16.8.09. פורסם בניבו. יצוין, כי מגמתם של בתי המשפט היא לקיים פסק בוררות ככל הניתן ולצמצם את מידת התערבותו של בית המשפט בהכרעות פסק בוררות. לאור מגמה זו נפסק כי "יש להתייחס אל עילות ביטול פסק הבוררות בצורה דווקנית ביותר" (ע"ע 657/05; ע"ע 682/05 עיזבון המנוח יגאל ליבוביץ' ז"ל- תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (טרם פורסם, [פורסם בניבו], 22.04.07); רע"א 1006/07 עומרי עאד חברה לבניין בע"מ נ' קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ (טרם פורסם, [פורסם בניבו], 07.02.08); ע"ע 163/06; ע"ע 172/06 בש"א 314/07 שרה אכשטיין- איגוד ערים לכבאות חולון, בת ים, אזור, בע"מ (טרם פורסם, [פורסם בניבו], 01.07.08).
26. החקיקה אף דאגה להגן על נושאי משרה כאמור, בהעניקה להם סמכויות והעצימה את מעמדם. זוהי הסיבה לכך שניתנו לבוררים סמכויות להטלת משמעת והשלטת סדר בדיונים. לטעמי הסמכות להוצאת צווים למיניהם, הטלת קנסות או עונשים בעוצמה זו או אחרת הנה אך צעד בכיוון של האדרת והעצמת מעמדם של נושאי תפקיד כאמור. {ראה תקנות 4 ו-13 (ג) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972, וכן תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ח-1968}. אם כך ברור לכולם כי אף שמדובר במסגרת רצונית, [ירצה אדם יכול לפנות לבוררות לא ירצה לא יחויב לעשות כך, הרי גם הבוררות הסטטוטורית עפ"י סעיף 52 (4) לפקודת האגודות השיתופיות אף היא אינה מחייבת. נכון שתקנון מחייב את החברים, אך חברי האגודה הם המנסחים את התקנון ומאשרים אותו וברצותם יכולים לבטל את הזיקה לבוררות], משהחילו הצדדים את מערך הבוררות ליישוב הסכסוך ביניהם, כפופים הם לדינים הרלוונטיים ולסמכויות הבוררים ההולכות וגדלות.
27. השאלה הנשאלת, ועל רקע מדיניות זו, הנה האם אילו היה מדובר בדיון בפני בית משפט, האם עדיין היה פונה ב"כ המבקשת בסגנון שהשתמש בו בבקשה להעברת הבורר מתפקידו? האם לא היה נתקל בעל דין כאמור בתגובה כזו של ביהמ"ש בתיק 2480/09, 1613/07, חברת החשמל נ' סאסי קבלני עפר לפיו:
"הבקשה בכלל, והפתיח בפרט, מעוותים את מציאות המשפט, ואינם אלא ניסיון נואל להלך אימים על בית המשפט, ככל הנראה, במטרה להטות משפט"?
אין ספק כי התשובה הנה לרעת הפונה; יכול אף שהיה נשלח להתמודד מול לשכת עורכי הדין על עבירות בניגוד לכללי האתיקה. אין המטרה הענשה, אך כן להפנות את תשומת הלב לחומרה שבניסוחים. אין לשכוח כי עת מצאה חן בעיני ב"כ המבקשת החלטה זו או אחרת של הבורר, חיה היא איתה וכשיש צורך אף הרבתה היא לצטטה ולהסתמך עליה. כך הוא העניין בציטוט מאותה החלטה מיום 23/11/97, לפיה אין התיישנות בעוד שבהחלטה מיום 11.10.09 החליט כב' הבורר כי ישנה התיישנות. גם אם ישנה סתירה בין שתי ההחלטות, הרי הדבר מקנה שעת כושר לבעל דין לתקוף את ההחלטה תקיפה ישירה, אך לא לפנות בהאשמת נגד נושא המשרה השיפוטית ובבקשה שיתפטר מתפקידו; ויותר מכך- לטעון כי הבורר אינו ראוי לאימון שני הצדדים!.גם הבורר עצמו הפנה לנקודה זו שעה שכתב במענה למכתב האישי של ב"כ המבקשת, כי ככל הנראה כשאין החלטתו נוחה לאגודה טוב לה לטעון נגדו.
"מעיון במקרא נימוקיך, מתעורר הרושם כי מרשתך משעה שהחלטות שנתקבלו אינן עולות בקנה אחד עם ציפיותיה המשפטיות, מנסה לגרום להחלפת הגורם השיפוטי".
28. קשה להבין את ההתעקשות של המבקשת וב"כ להתעלם מאותן הכרעות פוזיטיביות של ערכאות דיון שקבעו כי אין מקום לקיזוז! תחילה החליט כב' ראש ההוצל"פ מר אוחיון ביום 22.6.95 כי דין טענת פרעתי להידחות מול טענת המבקשת כי המשיבים חייבים לה כספים וכי היא זכאית לקזז את החוב. שנית, בפסק הדין של כב' השופט מר גובראן מיום 9.7.97 בו אישר את החלטתו של מר אוחיון בנוגע לדחיית הבקשה בטענת פרעתי. כב' השופט מר גובראן לא הכריע מהו טיבו של כרטיס העו"ש, אך קבע פוזיטיבית כי גם אם מדובר בכרטיס כאמור, עדיין אינו מהווה הוכחה חלוטה לקיומו של חוב כזה. והוסיף:
"עובדה היא שבשל כרטיס דומה בין הצדדים נערכת בוררות. די לי בשלב זה שהרשום בכרטיס מוכחש על ידי הזוכים כדי לדחות טענת הקיזוז הנטענת". שני הגורמים השיפוטיים האלה קבעו פוזיטיבית כי אין מקום לקיזוז חובות העבר הנטענים מול חובות שנפסקו לטובת המשיב. זוהי הסיבה מדוע לא התקבלה הבקשה בטענת פרעתי.
29. לא רק כב' ראש ההוצל"פ מר אוחיון וכב' השופט מר גובראן קבעו כי אין מקום לקיזוז חובות העבר, אלא גם כב' המשקמת, עו"ד ליאורה סבירסקי-דרורי הייתה בדעה כי החלטות כב' ראש ההוצל"פ וכב' השופט גובראן מחייבות אותה ואינה יכולה לשנות הימנן; בהחלטה מיום 17.12.98 אמרה היא בסעיף13 (ב):
"נפסק לא אחת כי המשקמים אינם יושבים כערכאת ערעור על פסקי דין או החלטות של בתי המשפט או ראשי ההוצאה לפועל. טענת פרעתי שהגישו החייבים בלשכת ההוצל"פ-נדחתה וגם הערעור על דחיית הבקשה- נדחה אף הוא. משלא הוגש ערעור עליו, מהווים מעשה בית דין בין הצדדים ואין לי סמכות לשנותם".
בסופו של יום פסקה שני סכומים ע"ס 3,250 ₪ בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.9.88 ו- 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד מיום 12.2.94 כאמור בסעיף 16 להחלטתה וכן הוצאות המשיבים. אם לא די בכך הרי בהחלטתה המשלימה מיום 2.2.99 כתבה מפורשות מהן ההוצאות שעל האגודה לשלם למשיבים, ואף ציינה מפורשות את סכום ההוצאות ע"ס 40,740 ₪.
למען השלם התמונה הרי אוסיף עוד החלטה של כב' המשקמת מיום 27.5.99 ובתשובה לטענת האגודה כי הפרישה הסכומים לחשבון הנאמנות על שם האגודה במנהלה, עפ"י ההחלטה מיום 25.3.99. המשקמת קבעה כי האגודה לא השאירה את הכספים בחשבון נאמנות מיוחד ובסופו של יום מצאו הכספים את דרכם לכיס האגודה. מסיבה זו נתנה היא החלטה אופרטיבית שחייבה את האגודה להעביר סכום של 74,860 ₪ בתוספת הוצאות ע"ס 3,000 ₪ ומע"מ, לחשבון עליו יורו משפחת גולדין עד ליום 5.7.99 (הדגש אינו במקור .א.ז.).
30. מדובר בהחלטות של גורמי שיפוט שונים, בהם נטלו חלק הצדדים לסכסוך כאן, ובכולם הוכרעה הנקודה החשבונאית ונקודת הקיזוז, דהיינו ראשית כי מגיע למשיבים כספים מהאגודה ושנית כי אין לטעון טענת קיזוז מול החוב המגיעים למשיבים, אלא שיש לשלם את הכסף תשלום ממש לחשבון עליו יורו המשיבים. מדובר אפוא, בהחלטה שהנה גם מעשה בית דין, אך וודאי גם פלוגתא פסוקה בין אותם צדדים. על רקע כל אלה אין להבין מדוע מתעקשת האגודה להעלות שוב ושוב את הטעה של הקיזוז. אילו דרך פירעון זו הייתה אפשרית לא הייתה המשקמת מציינת את חובת האגודה לשלם סכום כספי ממש ולהעבירו לחשבון של משפחת המשיבים. אילן דרך הקיזוז הייתה אפשרית הייתה מרשה המשקמת לאגודה למחוק את החובות של המשיבים מספריה ובכך הייתה מגיעה המחלוקת לקיצה. היא לא עשתה כך.
31. לגוף הטענה של הקיזוז צודקים המשבים כי לא היה מקום להפעלת מנגנון זה מכמה סיבות:
א. סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973קובע כלהלן:
"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".
ב. כבר עתה ייאמר כי אין מדובר בעסקה אחת, אלא יותר: החוב שהמשיבים תובעים מקורו במימוש נכסים וכן במכירת מנית "תנובה" והחלטת האסיפה הכללית לחלק את השווי שלה בין החברים, בעוד ש"העסקה" לה טוענת האגודה הנה חובות העבר בגין רישומיה שניהלה עבור החברים. פועל יוצא מכך הנו כי אין אפשרות להפעלת הקיזוז מכוח הרישא של סעיף 53 לחוק החוזים הנ"ל.
ג. גם אילו מדובר בעסקה אחת, ולא כך היא כאמור לעיל, הרי צריכה לבוא הודעה על הקיזוז בטרם הפעלת מנגנון הקיזוז. הודעה כאמור לא נשלחה אליבא דבורר וגם המשיבים עצמם. הבורר בדעה כי הודעת הקיזוז צריכה לבוא לפני הפעלת הקיזוז באופן ממוקד, מפורש ולא בדיעבד. נכון שניתן להודיע על הקיזוז אף בכתב ההגנה, אך לא לקזז ולהודיע בדיעבד כי אין צד חב כספים בשל קיום חוב ישן מבלי לשלוח הודעה על הפעלת הקיזוז תחילה.
ד. המשיגה מנסה לתת לדין פרשנות מרחיבה לפיה די בכך שהמקזז יביע רצון משתמע ולו מכללא כגון אמירה שצד אינו חייב או שהוא חייב את ההפרש בלבד. אין דרך פורמאלית להעברת ההודעה והעיקר הנה שההודעה תשקף את רצונו לקזז. ב"כ המשיגה מפנה לשני פסקי דין בנידון האחר הינו ע"א 476/82, "תדהר נגרייה קואופרטיבית בע"מ נ' צבי מרקוביץ, פ"ד לט (2) 813 ו- ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5), 811.
ה. אשר לפסק הדין הראשון של "תדהר בע"מ", הרי יש לאבחנו ממקרה זה בכמה היבטים: ראשית כי קיימים חיובים כספיים קצובים ואף מוסכמים בין הצדדים ולא כך המצב כאן, ושנית, נכון שנאמר שם כי אין קדושה מיוחדת בדרך העברת הודעת הקיזוז, אך עדיין יש חובה להעביר הודעת קיזוז. זאת ועוד הוכח קיומו של מכתב מטעם המשיב בו ביקש מפורשות לקזז החוב המגיע לו על חשבון רכישת הנכס. אם כך אין פסק דין זה יכול לעזור למשיגה.
ו. גם פסק הדין השני של סקלי אינו יכול לסייע לאגודה, שכן פסק הדין ציטט את ההלכה בעניין תדהר וחזר על העמדה כי יש לתת הודעת קיזוז (ראה שם, בעמ' 726), אלא שבמחלוקת בין הצדדים אם ניתנה הודעת קיזוז אם לאו, פסק כב' ביהמ"ש כי הייתה הודעת קיזוז מסוימת מוסקת, ללא עוררין, מחליפת מכתבים שהתנהלה בין הצדדים. ראה סעיף 20 לפסק הדין שם. לא רק זאת אלא שביהמ"ש מזכיר שם כי מדובר בעסקה אחת בין הצדדים ואף מדגיש כי לא הייתה כל עסקה אחרת ביניהם. מובן כי הדברים שונים לחלוטין ממקרה זה, בו מבקשים לקזז בגין שתי עסקאות שונות.
ז. סיבה נוספת מדוע אין לאפשר את הקיזוז הנה כי המקרה יכול ליפול לכל היותר במסגרת הסיפא של הסעיף 53 לחוק החוזים. אם מדובר בחיובים (שעדיין כפופים לדרישות הסיפא) צריכים להיות קצובים; הן השופט גובראן, הן ראש ההוצל"פ והן המשקמת קבעו כי אין מדובר בחובות קצובים. הודגשה הנקודה כי בעצם אין חוב לא קצוב ולא בלתי קצוב לאור הכחשת צד אחד (המשיבים) את עצם החבות. ראה החלטת כב' השופט מר גובראן בסעיף 4(ב) (עמ' 4 של פסק הדין). ראה גם את האמור בע"א 8103/09, שירותי בריאות כללית נ' שירי, פורסם בניבו לפיו ניתן להסתפק בהודעת קיזוז רק כאשר הזכות הנטענת אינה שנויה במחלוקת.
ח. בערעור מנסה האגודה למצוא פיתרון לבעייתיות בכך שהיא טוענת לאור עקרונות הקואופרציה, המעמד המיוחד של חשבונות ומסמכי האגודה ומכוח תקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה-1975 וכן הוראות סעיפים 23 לפקודת האגודות השיתופיות כי כספים המגיעים לאגודה מחבר דינם כדין חוב וייגבה ממנו. כן כי מסמך המכיל את הסכום וכן חתום בחתימת הפקיד הממונה על הנהלת העסקים של האגודה יהווה מסמך מקוים כמשמעותו בסעיף 130 מחוק (כך במקור) העותומאני של דיון האזרחי". הוסיפה היא לכך את סעיף 35 (1) לפקודת האגודות השיתופיות לפיו העתקה מכל פרט רשום בספרי או בפנקסי או ברשימה שהאגודה מנהלת אותם בקביעות אגב עסקיה והמצויים ברשותה, אם קוימה כהלכה באופן שנקבע בתקנות, תקובל כראייה על קיומו של הפרט הרשום, ותקובל כראיה על העניינים והעסקים הרשומים בו....".
ט. מובן כי גם בניסיון המשיגה אין כדי להפוך את הרשום בכרטיסיה כחוב חלוט. כל אשר נאמר בסעיף הנו כי יינתן משקל מיוחד למסמכים כאלה כראיה ולא נאמר כי יהוו הכרזה מוחלטת לקיום החוב. הדבר טוב למקרה שאין הכחשה של החוב, אלא שמהרגע שהחוב מוכחש (ולא בחוסר תום לב) יהיו הרשימות האמורות בחינת ראייה ככל הראיות בתיק. תינתן עדיפות להן כל עוד לא הצליח הצד האחר להוכיח הצדקה להתנגדות לרשימות כאמור, אך בשום פנים לא יהוו פסק דין או חיוב שניתן להעמידו מול חוב חלוט.
י. על כך אמר כב' השופט מר גובראן כי אף בהנחה שרישומים אלה הנם בחינת כרטיס עו"ש עדיין "אינו משמש כפסק דין ואין הוא הוכחה חלוטה לקיומו של חוב כלשהו". ומדוע צריך הוא להיות בדרגה של פסק דין? התשובה הנה שבדיני קיזוז המתייחסים לקיזוז מול חוב המעוגן בפסק דין ומכוח ההלכות המיוחדות לטענות קיזוז של חובות פסוקים, חלים גם דיני ההוצאה לפועל בנוגע לקיזוז ולא רק דיני הקיזוז הכללים שבסעיף 53 לחוק החוזים. ומהם דיני הקיזוז בהוצל"פ? על כך אומר כב' השופט מר דוד בר אופיר בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות כי רק חוב פסוק וחלוט המעוגן בפסק דין סופי או חוב המוסכם על ידי החייב ניתן לקזזו מול חוב שבאים לבצעו ונטענת נגדו טענת פרעתי. ראה בר אופיר, שם מהד' שישית עמ' 194ב וכן פסק הדין המצוין שם ברע"א 191/87 רבין נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, דינים עליון ה' 604. ברור כי אין לנו פסק דין חלוט וסופי לטובת האגודה שניתן להעלותו נגד החוב הגלום בפסק הדין של הבורר, ושהנו בעצם אישור הודאה של האגודה עצמה בחוב, חוב שנבע ממימוש הנכסים ומכירת המניה של תנובה. מנגד אין לנו הודאה של המשיבים בחוב הנטען ולכן שתי החלופות של חיובים שניתן להעלותם בטענת פרעתי אינן יכולות להתקבל. מכאן ברור כי גם לגוף הפסיקה אין האגודה יכולה לטעון נגד החוב נשוא פסק הדין ופסיקת הבורר הנה פסיקה נכונה.
יא. גם מבחינת הדין הרצוי והמדיניות המשפטית, הרי יש לפעול בזהירות יתר עת מפעילים את הקיזוז. מדובר הרי בפעולה של "סעד עצמי", וככזה יש לתת לו כמה שיותר מנגנוני חיזוק היוצאים מהתחום של מחשבה סובייקטיבית פנימית לתשדורת חיצונית אובייקטיבית הניתנת לבחינה בכל עת. זו הסיבה שיש לעמוד על דרישת ההודעה כתנאי להכשרת הקיזוז. ראה ע"א 1226/90, בנק לאומי נ' הסתדרות הרבנים דאמירקה, פ"ד מט (1) 177. הקלות במישור זה, עלולות להפחית את משקלה של טענת הקיזוז ולהפכה למעשה לטענת הגנה רגילה שמקומה בכתבי ההגנה ולא כטענה הודפת חיוב פסוק. לכל אלה יש להוסיף כי אותו סעיף 130 לחוק העותומאני של הדיון האזרחי, אינו קיים יותר ועל שום מה יש להיאחז בדבר שאיננו קיים יותר?!.
יב. כשרצה המחוקק ליתן נפקות מלאה של מסמך, עד כדי הגשתו לביצוע בהוצאה לפועל או העלאתו כמעט למעמד של פסק דין, עשה זאת מפורשות וללא היסוס. ראה למשל המשקל שניתן לצ'קים ושטרות המוגשים לביצוע, משכנתא רשומה וכן תביעות בסכום קצוב- מכוח סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, או חיובי האגרה של כביש 6, המוגשים לביצוע כמו פסקי דין. המחוקק נתן אומנם משקל יתר בפן הראיתי לפנקסים וחשבונות של אגודות שיתופיות, אך לא עד כדי משקל של פסק דין שניתן לקזזו מול חוב פסוק וחלוט.
32. ניסיון נוסף להימלטות מאימת ודרישות הדין בנוגע לקיזוז עשתה המשיגה בכך שטענה כי למעשה אין מדובר בטענת קיזוז, כי אם פעולה אחרת לכל היותר זיכוי חשבון המשיבים אצלה. (ראה סע' 36 לבקשה לתיקון פסק הבוררות, סעיף 21 לעיקרי הטיעון וכן הטענות שהעלתה המשיגה בפני כב' ראש ההוצאה לפועל ובערעור בפני כב' השופט מר גובראן). גם ניסיון זה אין לקבל. ראשית משום שלא שם הפעולה הוא הקובע, אלא המהות. {ראה ע"ר09-07-1318, מזלבט איהאב נ' חברת וופא טורס הסעות ותיירות 2000 בע"מ, מיום 5.7.09 (פורסם בניבו, עב' (חי9 3327/01, יעקב רוט נ' רם מבנים בע"מ, מיום 18.9.06- פורסם בניבו, עב'(חי) 3490/02, אלברט אלברט נ' נ.ס. אולמות דניאל בע"מ; בש"א (י-ם) 1062/01 ענת זריפה נ' מדינת ישראל- פורסם בניבו וכן דיון (ת"א) מ/992-0, אוטו- רץ כפר סבא נ' זכריה כרמי, טז (2), 67}. ומהותה של פעולה זו הנו קיזוז, ושנית משום שהאגודה נלחמה בחירוק שיניים להגן על פעולת "זיכוי" זו תוך כדי הסתמכות על ההלכות בנוגע לקיזוז ואף תוך כדי ניסיון להרחיב את הפרשנות של התנאים להתקיימות הקיזוז, לרבות הרחבתה פרשנית של מושג מתן ההודעה.
33. אשר לטענת ההתיישנות: האגודה מקבלת כגרסתה בערעור את הכרעת הבורר בעניין ההתיישנות וציינה כי היא מביאה את הנתונים אודות חובות העבר "כמידע בלבד" (סעיפים 17 + 18 לנימוקי הבקשה לתיקון פסק הדין), ככל שהדבר נוגע לתיקי הבוררות 88-7-000563-57 ו- 97-7-000563-57. הדברים של הבורר הובאו בין היתר כדי להראות שיש סתירות בין הכרעותיו הוא בנוגע להתיישנות. המסקנה המתבקשת בליבל העליון הנה מתן העדפה להחלטה הראשונה משנת 1997, ובמקרה הפחות טוב- כדי להראות כי בשל הסתירות של הכרעות הבורר עצמו, יש לבטל או לתקן את פסקו, נשוא הבקשה דנן. אינני רואה סיבה לקבל את הבקשה בעניין זה יהא אשר יהא מבוקשה או ציפיותיה של האגודה,מה גם שאמרה היא דבר ועשתה אחרת: מחד טענה כי הדברים בנוגע להתיישנות בשני תיקי הבוררות הישנים הובאו למידע בלבד, אלא שהחוב הנתבע בתיק של 2006 הנו חוב שלוקח בחשבון למעשה כל החובות של העבר. אם אכן קיבלה על עצמה המשיגה את הכרעת הבורר, ואם עפ"י הנתונים של האגודה מדובר בחוב עבור ניהול ותשלום דמי חכירה למינהל, ואם מדובר בחוב מקסימאלי של כ 21,000 ₪ לתקופת ההתיישנות של 7, איך אם כן, הצטבר החוב הנדרש לכדי 171,000 ₪ בערך עבור חוב שמעבר לתקופת ההתיישנות? אקצין יותר- החוב הנדרש ומעבר לחסימת הבורר את אפשרות התביעה מתייחס לפחות מ- 7 שנים: החלטתו אפשרה תביעת חוב משנת 2002. ומאחר והתביעה הוגשה ב- 2006 הרי לכל היותר מדובר בחוב של כ- 15,000 ₪. המסקנה האחת והיחידה שבאה בחשבון הנה כי החוב הדרש ב- 2006 מתייחס לכל חוב העבר, הרשום בספריה, אף זה שנתבע והבקשות לקזזו נדחו, בין היתר גם בעטיה של התיישנות.
34. המשיגה אינה אומרת נואש ומנסה להתעלות על טענת ההתיישנות בכך שהחלטת הבורר קבעה כי אף אם מדובר בתביעה שהתיישנה אין בכך כדי לאיין את החוב. טענת הקיזוז, כאמור נדחתה על ידי כל הגורמים השיפוטיים שדנו בנושא. נשאלת השאלה איזו נפקות נוספת נותרה כדי לתת ביטוי לקיום החוב?. (כיודע הזכות אינה פוקעת או מתבטלת, אלא זכות התביעה נחסמת למימושה). במילים אחרות היכן ניתן ליישם את הקביעה של הבורר כי "עצם היות החוב חוב שאינו בר תביעה... אינו מאיין את החוב"?. התשובה האפשרית היחידה הנה הפעלת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. מפאת חשיבותו אביא את נוסחו כלהלן:
"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות.
35. אלא שהיא הנותנת: הסעיף מדבר על תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות.עיון בפרטי ומרכיבי טענת ההתיישנות מלמד כי אף חלופה מהאמור בסעיף אינה מתקיימת: אין מדובר בתביעה שכנגד שהאגודה תובעת נגד החוב הפסוק הגלום בפסקי הדין השונים שנתנו נגדה, לא בתביעה שכנגד החוב הנתבע בגין מימוש הנכסים ומכירת מניית תנובה באין תביעה כאמור, אך גם אם הייתה כזו, הרי אין היא נובעת מאותן נסיבות של תביעת המשיבים, קרי מימוש הנכסים ומכירת המניה של תנובה. מכל אלה יוצא כי אין לאמתו של דבר כל נפקות לעצם קיום חוב כלשהו שיכול להיות רלוונטי לענייננו.
36. לעניין הרציונאל מאחורי החלת ההתיישנות ניתן להפנות לסיבות להלן: הטעם הראיתי, קרי הקושי של בעל דין לשמור את ראיותיו זמן רב , הדינאמיות של החיים והצורך שכל אדם יידע בפני מה אמור הוא לעמוד ולתכנן את משאביו, זמנו ויכולותיו לפי עקרונות של סופיות, והרי אין השאיר בעל דין בהיכון לנצח, שבוי בקצב התנהלותו של בעל דין פוטנציאלי אחר. הוא גם זקוק לביטחון ולהרגשת הסופיות כדי שיוכל להתכונן למשימות ולמטלות אחרות בחיים. שלישית, מובן כי בעצם מעבר הזמן יש משום הצהרת כוונות של וויתור על מה שיכול להגיע לבעל דין. לא למיותר להפנות לסיפא של החלטת כב' הבורר לפיה עדיין הדרך פתוחה בפני האגודה לתבוע את יתרת החוב המגיע לה לדעתה, ושלא עברה את תקופת ההתיישנות ככל שתצליח להוכיח זכות כאמור. מובן כי אם יהיה בהישג ידה פסק דין כאמור, תוכל היא לבקש את הקיזוז אם יישאר חוב נגדה עד אז.
הערה אישית לדברי הבורר בסיפא: המשיגים מלינים ובצדק על התמיהה של הבורר בדבר אי הגשת תביעה משך שנים רבות. לא משום שאני מסכים כי הוגשו תביעות, אלא יותר בשל העובדה כי אל לבורר לפעול עפ"י תחושותיו הוא ועליו לפסוק עפ"י הנתונים שבפניו בלבד. ההערה הנ"ל הייתה לטעמי מיותרת, וחבל שנכתבה.
37. המשיבים מסתמכים על התיאוריה של הנזק הראיתי בכך שחלוף הזמן מעמיד האפשרות שלא יוכלו להוכיח את עמדתם. הם מסתמכים על התיאוריה כפי שפותחה על ידי המלומדים שטיין ופורת {ראה המאמרים שלהם: דוקטרנית הנזק הראיתי: ההצדקה לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא' (2) (1998), 191 וכן את פסק הדין ע"א 361/00 ד'אהר ואח' נ' סרן יואב ואח', פ"ד נט (4), 310}. האמת היא שאין לנו צורך להכריע בטיעון זה, שכן ממילא ניתנה למשיבה האפשרות להוכיח את עמדתה בהצגת מסמכים בין בוררות לבוררות, ובמקום לעשות כך היא בחרה להמשיך ולהתעקש על הטיעון של הקיזוז. באופן מהותי יכול והעיקרון אומץ מבלי לנקוב בשמו במוצהר, די בכך שנטל הוכחת הדברים שונה למעשה והוטל על שכמה של המשיגה.
38. המשיגה מלינה רבות, הן במפורש והן באופן מרומז, על ידיעותיו ומקצועיותו של הבורר עד כדי חוסר אימון של הצדדים בבורר והגשת בקשה לשחררו מתפקידו. לשם כך היא מביאה שתי החלטות סותרות לדעתה בעניין ההתיישנות. על כך ייאמר ראשית כי אין זה נכון שהבורר אינו ראוי לאימון שני הצדדים, שכן גם משפסק נגד המשיבים בעניין ההתיישנות לא ראיתי כי המשיבים הגישו בקשה או אף הצהירו בכל דיון כי הבורר אינו ראוי לאימון הצדדים ולא ביקשו להחליפו. שנית, הבורר לא הכריע פוזיטיבית בעניין ההתיישנות ולא קבע כי חלה התיישנות. הוא אמר בסעיף 4.6 להחלטתו מיום 23.11.97 "לאור זאת על פני הדברים לא נראה כי התביעה התיישנה" . ומדוע לא היה החלטי? הסיבה הנה שהוא קבע כי התביעות בתיקי הבוררות הישנים לא נדחו, כי אם הותלו והתביעות עדיין תלויות ועומדות. משהחליטו נושאי תפקידים שיפוטיים, לרבות עוזרת הרשם, אח"כ כי הדיון בתיקים הישנים תם וכי אין מדובר בתביעות תלויות, יישר הוא קו וקבע כי אכן חלה התיישנות. שלישית, אף אם שינה הבורר את דעתו הרי מותר לכל בעל תפקיד, לרבות שיפוטי, לשנות דעתו בשינוי הנסיבות או הזמנים. בדין הכללי ניתן להשתחרר אף מהתקדים המחייב עפ"י החוק וניתן לשנותו.
39. כל הטיעונים שציינה המשיגה בעיקרי הטיעון וזכרם לא בא בהודעת הערעור לא יקבלו התייחסות בהחלטה זו וטענות כאמור תמתנה לשעת כושר. במסגרת זו באות הטענות בעניין מהות ההליך של בדיקת פסק הבורר ע"י רשם האגודות השיתופיות, וגדר סמכויותיו, האם בדיקה ואישור או תיקון והחזרה לבורר לשינוי פסקו?. יחד עם זאת לא אחטיא את המטרה אם אומר כי לאור המדיניות המשפטית של הרחבת השימוש בהכרעות בסכסוכים, לאו דווקא בבתי המשפט, ולאור השוואת העניין בדין הכללי, נדמה כי יש לשאוף שלרשם או ערכאת הערעור ( לרבות עוזריו ) תינתן הסמכות הנתונה לערכאת ערעור. לשם השוואה ניתן להפנות לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 לפיה:
462. בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד".
אם כך לכאורה אין לקבל את תחימת וצמצום סמכויות הרשם בשמיעת ההשגה על החלטות הבורר ויש לראות בסעיף הנ"ל כסעיף המרחיב את הסמכויות של הרשם לא להיפך.
הוא הדין לגבי הטענה של התערבות כב' הבורר בהחלטות האסיפה הכללית.
40. בנוגע לבקשת המשיגה שהבורר יפסול את עצמו. אין זו המסגרת המתאימה להכריע בעניין, אין אנו יושבים בערעור על החלטה כאמור, לפסול או לא לפסול את עצמו, ואין לדעת אם יישמע ערעור או אם יש עוד צורך בבקשה האמורה, אך אין לי אלא להביע את צערי שצינתי בסעיף 25 האמור כי חבל שכדי להשיג מטרה מסוימת מותר לטעון את הכול.
41. הטענות בעניין מתן ההחלטה ללא שמיעת עדויות, אין בה כל פסול. שכן העובדות נחוצות רק עד כמה שצריך למתן החלטה בבקשות ביניים או בקשות מקדמיות. לכב' הבורר היה מספיק חומר ונתונים כדי להכריע בפלוגתא מבלי לשמוע ראיות. המשיגה עצמה הרי מודה בעצם הזכאות לקבל את שווי הפדיון של "מניית תנובה", אלא טענה שהחוב שולם או קוזז. אם כך הבסיס העובדתי אינו שנוי במחלוקת, בעוד הטענה של הפירעון נדחתה על ידי הבורר. בכך אין כל פסול.
42. ב"כ המשיבים ביקש כי ההשגה תידחה וביקש הוא כי הסכום ייפסק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית של 0.5% חודשית כמקובל אצל האגודה. לא ראיתי התייחסות מיוחדת לבקשה זו במסמכי האגודה המשיבה. הדרך לפסיקת ריבית כאמור הנה קצרה ביותר. יחד עם זאת, למען האחידות וכדי למנוע וויכוחים מיותרים, אני מורה על תשלום הסכומים שייפסקו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, או הריבית הנדרשת ע"י המשיבה, הכול לפי השיעור הנמוך מבין השניים. כפוף להערה זו אני מאשר את פסק הדין.
43. סוף דבר, אני דוחה את ההשגה של המשיגה ומאשר את החלטת הבורר: על המשיגה לשלם הסכומים להלן, (כפוף להערה בסעיף הקודם):
א. הסכום של 90,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום1.1.08.
ב. סכום של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.08.
ג. סכום של 18,412 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.09.
ד. אני מחייב את האגודה לשלם את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בהליך זה בסכום כולל של 5,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתן היום 07 מרץ 10, כ"א אדר, תש"ע אורי זליגמן, עו"ד
עו"ד אורי זליגמן
בהעדר הצדדים רשם האגודות השיתופיות
המזכירות תעביר החלטתי לצדדים
