למרות שנים של השקעה באדמות חקלאיות, הקיבוץ נדרש לפנות אותן
הרקע
בין קיבוץ שער העמקים לבין רשות מקרקעי ישראל נחתמו מספר חוזי שכירות הנוגעים לשטח המיועד לגידולי שדה. עם תום תקופת השכירות האחרונה לא החזיר הקיבוץ את המקרקעין לחזקת רמ"י אך גם לא שילם בגין ההחזקה והשימוש. מכיוון שרמ"י חיפשה אחר קרקעות חקלאיות שאינן מיועדות לפיתוח בהתאם להחלטת ממשלה על מנת לפצות בעלי קרקעות שקרקעותיהן הופקעו, היא דרשה את השבת המקרקעין לרשותה בתוך 60 ימים.
הקיבוץ טוען כי לאחר הקמתו הוא קיבל לידיו אדמות רבות הקשות לעיבוד ונאבק לעבדן ולהסדירן, וביניהן השטח המדובר אשר כיום מעובד ומגדלים בו גידולי שדה. לדבריו, בשנות השישים למאה הקודמת, עוגנה זכותו בכתב בנוגע לחלקה המדוברת והיא הייתה חלק ממשבצת הקבע של הקיבוץ. לאור זאת טוען הקיבוץ כי קמה לו "זכות חכירה לדורות" כפי שיש לו בחלקות הכלולות בהסכם המשבצת. יתר על כן טוען הקיבוץ כי רמ"י מחויבת להוסיף ולהקצות לקיבוץ קרקע נוספת או עודפת בהתאם למכסה שנקבעה על ידה לקיבוץ. לבסוף, טוען הקיבוץ כי שטחיו הצטמצמו במהלך השנים בשל השבה והפקעה והקרקע המדוברת הינה אחת מן הקרקעות החקלאיות הבודדות הנמצאות היום בסמוך למחנה המגורים של הקיבוץ.
מנגד טוענת רמ"י כי הקרקע המדוברת אינה חלק מהמשבצת של הקיבוץ לגביו נחתם הסכם החכירה לדורות והסכם המשבצת שנחתם מגלם בתוכו את כל ההבנות והזכויות של הצדדים כך שאין מקום לכל טענה כי לקיבוץ מגיעים שטחים נוספים כחלק מהמשבצת.
דיון והכרעה
ביהמ"ש קבע כי בין רמ"י לקיבוץ לא נחתם הסכם חכירה לדורות ביחס למקרקעין המדוברים אלא מדובר במקרקעין אשר הושכרו לקיבוץ במסגרת הסכמים תלת שנתיים אשר האחרון שבהם הסתיים זה מכבר.
עוד קבע ביהמ"ש כי אין לקבל את טענת הקיבוץ שקמה לו זכות לחכירה לדורות או זכות בלתי הדירה מכוח שימוש רב שנים שכן הפסיקה הכירה בקיומה של זכות שכזו במקרים חריגים בלבד בהם מדובר בהשקעות בלתי הפיכות על סמך מצג והסתמכות של בעל המקרקעין, מה שאין כן בענייננו. לדברי ביהמ"ש, השטח הוצא מהסכם המשבצת וניתן לעיבוד עונתי ולא לשימוש לצמיתות בידיעת הקיבוץ ולכן לא ניתן לומר כי נוצרה אצלו ציפייה לגיטימית כי חלקה זו תישאר בחזקתו לדורות. זאת ועוד, מכיוון שזכויותיו של הקיבוץ נגזרות מהסכמי השכירות, מדובר בזכות חוזית ולא קניינית ולכן לרמ"י יש זכות שלא לחדש את החוזה ומשנגמרת הרשות החוזית פוקעת הזכות.
ביהמ"ש הכריע כי החלטתה של רמ"י לדרוש את פינוי הקרקע כעת אינה שרירותית משום שהיא נובעת מהחלטת ממשלה, לפיה הממשלה נדרש מרמ"י לאתר קרקעות חקלאיות שאינן מיועדות לפיתוח על מנת להגדיל את מלאי הקרקעות המוצעות למסירה כפיצוי לבעלי הקרקעות המופקעות בגין סלילת כביש 6, קו צינור הגז הטבעי ומסילת רכבת העמק. לאור זאת נקבע כי רמ"י לא מעלה בתפקידה או פעלה בשרירותיות בניהול המשאבים.
בעניין חובתה של רמ"י לתת לקיבוץ קרקע עודפת, ביהמ"ש קובע כי גם אם רמ"י התחייבה להקצות לקיבוץ קרקע נוספת, אין לחייבה ליתן לקיבוץ דווקא את הקרקע דנן.
סיכום
ביהמ"ש קבע כי רמ"י הייתה זכאית לדרוש את פינוי הקרקע לאחר שהסתיים חוזה השכירות האחרון, מאחר ולקיבוץ אין זכות חכירה לדורות או זכות בלתי הדירה ביחס לקרקע. הקיבוץ חוייב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 12,000 ₪.
ניתן ביום: י"ט בשבט תשע"ה, 08 בפברואר 2015, בהעדר הצדדים.
