מאחר והיא מעוניינת לקבל חלק בנחלה, תובעת האישה את בני משפחת בעלה לשעבר, והם מצידם מבקשים לדחות את התביעה על הסף

בשנת 1984 נישאו בני זוג, ובמהלך נישואיהם נולדו להם 4 ילדים, 2 מהם עודם קטינים. בשנות הנישואין הראשונות, הקימו בני הזוג בית מגורים על נחלה השייכת להורי הבעל, ובבית זה מתגוררת האישה עם ילדיה הקטינים עד היום.

לאחר שהגיש הבעל לבית הדין הרבני תביעת גירושין, הגישה האישה תביעה לאיזון משאבים ולפסק דין הצהרתי כנגד בעלה ובני משפחתו – שני אחיו, אחותו, אמו וגיסתו. טענתה הייתה שהיא זכאית להירשם כבעלת מלוא הזכויות בנחלה ובמשק החקלאי שבה, וכן, כי היא בעלת הזכויות בדירה נוספת שנבנתה על מקרקעי הנחלה.

האישה הכלילה בתביעה את בני משפחת הבעל מהנימוקים הבאים: אחד האחים שותף של הבעל במטעים ובעסקים, האח השני ואישתו מחזיקים בדירה הנוספת הנמצאת בשטח הנחלה, אחות הבעל נכללת במזימה של משפחת הבעל להעביר על שמה את מלוא הזכויות בנחלה על מנת למלטן ממסגרת איזון המשאבים, ואם הבעל (החמות) רשומה כברת רשות ביחס לנחלה מושא הסכסוך.

כלפי החמות, טוענת האישה בנוסף, כי היא יצרה מצג שווא לפיו הבעל ימונה כ"בן ממשיך", ולאור מצג זה היא גרמה לבני הזוג לנטוע את שורשיהם בנחלה ולהשקיע בה את כל משאביהם, מתוך ציפייה לקבל בבוא היום זכויות בנחלה. וכעת, לאחר הגירושין, לא ייתכן שהיא תנושל מכל רכוש ומכל ציפיותיה.

מנגד, משפחת הבעל הגישה בקשה לסילוק התביעה כנגדם על הסף בטענות של חוסר יריבות והיעדר עילה. לטענתם, אין ולו דבר אחד היכול ליצור זיקה או יריבות בין בני המשפחה (למעט החמות) לבין האישה.

לגבי הטענה שהחמות מינתה את הבעל כ"בן ממשיך", הם טענו, כי מינוי זה נועד אך ורק בכדי לאפשר בניית הבית על הנחלה, והוא אינו מלמד כלל על זכויות של האישה והבעל בנחלה. יותר מכך, לא ייתכן שהזכויות יועברו לבעל ללא שישנן אינדיקציות לכך בכתב, ובכלל זאת אישורי מינהל מקרקעי ישראל וכד', וכל שניתן לבני הזוג היא זכות שימוש בנכסי הנחלה ותשלום בגין הפעלת הלול והמטעים.

בית המשפט סקר את התמשכות ההליכים בתיק על מנת להמחיש את חשיבות ההכרעה בבקשת בני משפחת הבעל לסלק התביעה כנגדם על הסף.

בחודש אוגוסט 2008, הגישה האישה את תביעתה המקורית לשמירת זכויות כנגד הבעל בלבד, וכתב תביעה מתוקן הכולל גם את שאר בני משפחת הבעל, הוגש כשנה מאוחר יותר, ביולי 2009. במשך השנה וחצי הבאות נידונו בקשות הצדדים שוב ושוב, עד שהוסכם כי עד למרץ 2011 תודיע האישה האם היא עומדת על הותרת התביעה כנגד בני משפחת הבעל או שמא מבקשת היא למחוק התביעה כנגדם (פרט לחמות).

בית המשפט ביקר בחריפות את התנהלות האישה, ואת העובדה שבכל התקופה לא נתנה כל הסבר ראוי כיצד הסעד אותו היא מבקשת קשור במשפחת הבעל, שעה שהם כלל אינם בעלי הזכוית בנחלה.

בית המשפט הזכיר את החובה המושרשת המטילה על בעל דין לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי בעל הדין שכנגד. אמנם, בעלי הדין הם בבחינת ניצים, ורמת ההגינות המצופה מהם היא נמוכה, אך עדיין יש ציפייה שבעלי דין לא יוטרדו על ידי תביעה המשרבבת אותם לתוך הסכסוך שבין קרוב משפחתם לבת זוגו, ללא שיש עילה מספקת סעד רלוונטי וישיר הנוגע אליהם. לאור זאת, בית המשפט קבע, כי על בעל הדין להסביר בתביעתו את הזיקה בין עילת התביעה לבין הסעד המבוקש, ביחס לכל אחד ואחד מן הנתבעים.

רק במקרים נדירים בית המשפט יורה על סילוק תביעה על הסף מכח קביעה שיפוטית שהתובע נהג בחוסר תום לב. אך כאשר מתקיימת קביעה שיפוטית שכזו, והיא מצטרף לעמדה שיפוטית כי אכן אין כתב התביעה מגלה עילה או שלא ניתן יהיה להעניק את הסעד המבוקש מטעם משפטי אחר, בית המשפט רשאי למחוק את כתב התביעה. מחיקה ולא דחייה, בכדי להשאיר פתח נוסף להגשת תביעה עתידית כנגד אותם הנתבעים.

בית המשפט הגיע למסקנה כי מכיוון שזכויות מסוג בר רשות רשומות ושייכות לחמות, ומכיוון שאין בידי האישה שום מסמך המעיד על מינוי הבעל כ"בן ממשיך", לא היה כל מקום להגיש תביעה כנגד שאר בני משפחתו, הואיל והם אינם מחזיקים או רשומים כבעלים של זכויות כלשהן בנחלה. התביעות כנגדם נמחקו, ונקבע כי רק החמות רלוונטית מבחינת נשוא התביעה ואין מקום למחוק את כתב התביעה כנגדה.

לאור תוצאה זו, בית המשפט חייב את האישה בתשלום הוצאות משפט בסך 1,500 שקלים לכל אחד מן בני משפחת הבעל פרט לחמות. ומנגד, חויבה החמות בתשלום בסך 1,500 שקלים לאישה.

ניתן ב-ל' בניסן התשע"א , 4 במאי 2011 , בהעדר הצדדים.