מוכרי משק חקלאי במושב שבי ציון חוייבו לשלם למינהל דמי הסכמה בסך 3,388,544₪ על אף שהם ברי רשות בלבד בנחלתם

משה וצביה אהרוני היו חברי אגודת בני ציון ובעלי נחלה במושב במעמד ברי רשות, ובשנת 2000 הם מכרו את כל זכויותיהם בנחלה לרבות זכויותיהם באגודה.

מאחר וע"פ החלטה 534 של מינהל מקרקעי ישראל, גובה המנהל דמי הסכמה כתנאי להעברת זכויות החכירה בנחלה ע"פ תחשיב מסוים הנגזר מהערכת השמאי הממשלתי, חישב המינהל את דמי ההסכמה

ע"פ הערכת השמאי ושלח את החיוב לבני הזוג. כאשר מנגד, הגישו בני הזוג שומה נגדית ובקשו להפחית את דמי ההסכמה.

משלא הגיעו הצדדים להסכמה, ובני הזוג לא קיבלו את אישור העברת הנחלה לרוכשים, שילמו בני הזוג למינהל את דמי ההסכמה תחת מחאה, ועתה הם תובעים את המינהל בטענה, כי החלטה 534 אינה מתייחסת לברי רשות כי אם לחוכרים, ועל כן המינהל לא היה רשאי לגבות מהם דמי הסכמה.

עוד טענו בני הזוג, כי על אף שהוכנס סעיף לחוזה המשבצת, בו נקבע כי המנהל רשאי לגבות דמי הסכמה על אף שאין מדובר בחכירה, למינהל אין זכות לגבות מכוח ההחלטות, וממילא הוא אינו מוסמך גם להכניס תניה שכזו.

בנוסף ולחילופין טוענים בני הזוג, כי גם אם יתברר שהם מחויבים לשלם דמי הסכמה, התחשיב שהציג המינהל היה שגוי, והוא לא תאם את החלטה 534.

מנגד, טוען המינהל, כי מאחר ובשורה של פסקי דין נקבע, כי זכותם של ברי רשות בנחלה יכולה להבשיל לכדי חכירה, ומאחר והחלטה 14 של המינהל מכירה בזכותו של בר הרשות להפוך לחוכר, ממילא יש למנהל את הזכות לגבות את דמי ההסכמה מכוח החלטה 534 ולא מכוח הסכם המשבצת. כשמפסקי דין נוספים עולה, כי רשאי המנהל לגבות את דמי ההסכמה אף מכוח הסכם המשבצת.

לעניין חישוב דמי ההסכמה גרס המינהל, כי חישובו הינו נכון ואף קיבל גיבוי במס' פסקי דין, אך הוסיף, כי בכל מקרה, יש להוסיף לדמי ההסכמה ריבית אשר לא שולמה עקב העיכוב המתמשך עד לתשלום דמי ההסכמה, וכי אף אם יפסק על הפחתה בדמי ההסכמה, הרי יש לקזז סכומים אלו מההפחתה.

המינהל רשאי להחכיר את המקרקעין שברשותו על פי הסכמים שונים - חלקן כחוכרים רגילים לתקופות ארוכות עם אופציות להארכה, חלקן מהוונים ופטורים מדמי חכירה שנתיים, חלקן לתקופות של 3 שנים, וחלקן כברי רשות אצל החוכרים, כדוגמת העניין שבפנינו. ועת מבקש החוכר להעביר את זכויותיו, גובה המנהל, מכח בעלותו, דמי הסכמה.

עם חקיקת חוק השאילה, מעמדו של בר הרשות הינו מעין שאילה, אך מאחר והמושב אינו בעל המקרקעין הוא אינו יכול לתת יותר משיש לו, ועל כן לבר רשות אין זכות שאילה במקרקעין אלא זכות חוזית הניתנת להעברה, אשר מעמדה חזק יותר מבר רשות במובנו הרגיל.

בית המשפט הבהיר, כי כבר נפסק בעבר שבר רשות בנחלה יכול להכנס בנעלי חוכר לעניין החלטה 534, והחלטת המינהל לכלול לכלול ברי רשות בהחלטה סבירה ומתיישבת עם התכלית והמטרה של ההחלטה.

לגבי אופן חישוב דמי ההסכמה, מצא בית המשפט, כי החישוב שהציג המינהל, על פי השמאי הממשלתי, לקח בחשבון את רכיבי החישוב השונים שיש לקחת.

בית המשפט שב וקבע, כי לאור זכותו החזקה של בר רשות בנחלה, רשאי המינהל לגבות ממנו דמי הסכמה, מה גם שגבייתם מברי רשות בנחלה מתיישבת עם התכלית והמטרה של החלטה 534.  

לענייין גובה דמי ההסכמה, מצא בית המשפט, כי השמאי מטעם בני הזוג, לא הרים הנטל הדרוש ע"מ שייסטה בית המשפט מהערכת השמאי הממשלתי אשר חישב את השמאות בהתאם לעקרונות של ההחלטה.

בני הזוג אהרוני ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 שקלים חדשים.