מושב בצרה חויב בהחזר כספי לתושבים שחויבו ללא צידוק

מושב בצרה יזם שינוי תכנית המתאר החלה על הקרקע, להוספת כ־80 מגרשים למגורים וזאת – מכוח החלטה של מועצת מקרקעי ישראל.

המושב הקצה את המגרשים לבני המושב בהגרלה, ואפשר להם להעביר את זכותם לאחרים שאינם בני המושב, בכפוף לכך שיאושרו בוועדת קבלה ויעמדו בשאר התנאים שקבע המושב,

בחוזר התנאים להשתתפות בהגרלה נקבע כתנאי למתן המלצת המושב למִנהל, כי:

"מועמדים אשר אינם בנים של חברי האגודה יחויבו בתשלום השתתפות תשתיות קיימות בסך 25,000$."

בנוסף לסך 25,000 הדולר דלעיל שנדרשו מי שאינם בנים של חברי האגודה לשלם עבור תשתיות קיימות, הרי שכל המשתכנים במגרשים שבהרחבה נדרשו לשלם סך של 25,000 דולר בגין פיתוח תשתיות ייחודיות למגרשים.

משפחת שפירא ו16 משפחות נוספות (להלן "שפירא") רכשו מגרשים מבני המושב אשר זכו בהם בהגרלה ונשאו בתשלום הסך של 25,000 דולר בגין התשתיות הקיימות.

גביית דמי התשתיות הקיימות, בסך 25,000 דולר, היא הסיבה לתביעה כנגד המושב.

שפירא טוענים כי הסך של 25,000 דולר ארה"ב בגין תשתיות קיימות נגבה מהם שלא כדין, שפירא הוטעו הן מצד המושב לחשוב שהמושב זכאי לגבות דמי השתתפות בתשתיות קיימות, בעוד שלמעשה, לא היה זכאי עלֿֿפי דין לעשות כן. בפעולתו זו, אם כן, עשה המושב עושר ולא במשפט, ועלֿֿכן חייב הוא להשיב להם את הסכום בו התעשר על חשבונם.

מנגד טוען המושב, כי דרישתו לתשלום עבור תשתיות קיימות הייתה דרישה לגיטימית לחלוטין, וכי אין עסקינן בדרישה בעלמא שאין לה כל בסיס.

ביהמ"ש קבע:

האם היה המושב רשאי לגבות מן התובעים את דמי ההשתתפות בתשתיות הקיימות?

גביית דמי התשתיות הקיימות מהתובעים נעשתה ללא אישורו של המִנהל ובניגוד להתחייבותו המפורשת של המושב כלפיו, ולפיכך המושב לא היה רשאי לגבות מן התובעים את דמי ההשתתפות בתשתיות הקיימות.

האם הסכמת התובעים לתשלום דמי התשתיות הקיימות מרפאה את הפגם והאם השבה מוצדקת בנסיבות העניין?

לטענת המושב, הסכימו התובעים לשלם את דמי ההשתתפות במימון תשתיות קיימות ללא כל התנגדות, ומבלי שהעלו בפני המושב כל טענה כנגד הדרישה או חוקיותה.

מנגד טוענים שפירא, כי לא הסכימו לשלם תשלום שאין הם חייבים בתשלומו, וכי אילו ידעו כי בתשלום כזה עסקינן, הרי שלא היו מסכימים לשלמו.

ואףֿ עלֿ פיֿ כן, התובעים אינם זכאים להשבה מלאה, וזאת – מן הנימוקים המפורטים להלן:

חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע בזו הלשון: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכִיה לא הַיתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

יחד עם זאת, השימוש בהגנת חוק עשיית עושר ולא במשפט ייעשה במקרים חריגים.

כלומר, במכלול שיקולי הצדק היחסי יש ליתן משקל הן להתנהגותם של שפירא, הן להתנהגות המושב, מבקש ההקלה או הפטור מהשבה. לבית המשפט מוקנה שיקולֿ דעת רחב, ובגדרו יוכל להתחשב גם בגורם השיהוי כחלק מהשיקולים הנדרשים לשם עשיית צדק בין הצדדים. כמו־כן, קיומו של שיהוי יכול להוות ראיה לשינוי מצבם של שפירא לרעה.

לאחר שכבר נודע לשפירא שהגבייה היא בניגוד להתחייבות המושב כלפי המִנהל, בחרו שלא להודיע על ביטול התחייבותם כלפי המושב, שהייתה מחייבת השבה הדדית – תוצאה אותה ביקשו למנוע, כמובן, שכן אין שפירא יכולים להשיב את שקיבלו, קרי: ההמלצה בפני המִנהל, שבעקבותיה נחתם עמם החוזה החכירה. אלא ששפירא השלימו את בניית בתיהם, נחתמו עמם חוזי החכירה, ורק אז הגישו את תביעתם. בהתנהגות זו שלהם יש לראות חוסרֿ תוםֿ לב, שאז הופכת ההשבה לבלתי־אפשרית. גם אם יש לראות בתשלום האמור התחייבות חד צדדית, הרי שעקרונות הצדק והיושר, התנהגותם של שפירא והעובדה שחיוב בהשבה מלאה יגרום עוול למושב ולכספי הציבור אותו הוא מאגד בתוכו – עוול הגדול מהעוול שייגרם לשפירא אם יופטר המושב מהשבה מלאה – מצדיקים הפטרת המושב באופן חלקי מחובה זו.

ס ו ף  ד ב ר:

על המושב להשיב לשפירא ו16 התובעים האחרים סך השווה לֿֿ 30% מהסכום ששילמו לו עבור תשתיות קיימות.

לסיקורים נוספים בנושא