מושב נוגה טוען כי שני חברי מושב פלשו שלא כדין לשטח הסמוך למגרש שהוקצה להם

תביעת מושב נוגה כנגד שני חברי המושב אשר נטען כי פלשו לשטח של כ-2 דונם ולבית מקצועי הנמצאים סמוך לביתם בשטח משבצת המושב, ועל כן ביקש המושב צו לסילוק ידם מן השטח.

הרקע

המקרה דנן עוסק בשני חברי המושב נוגה, אשר לטענת המושב חרגו מהמגרש שהוקצה להם ופלשו שלא כדין לשטח בגודל של כ-2 דונם הסמוך לו, אשר כולל בתוכו בית מקצועי והנמצא בבעלות המושב בשטח המשבצת שלו.

המושב הגיש את התביעה דנן, בה ביקש מביהמ"ש ליתן צו עשה לסילוק ידם של חברי המושב מהמקרקעין.

מנגד, טוענים חברי המושב, כי ועד המושב מתנכל להם על מנת לשפר את מצבו של בעל המגרש הגובל בשטחם, וזאת לאור קשרי משפחה בין יו"ר הוועד לבעל המגרש. עוד טענו, כי הזכויות בקרקע ניתנו להם עוד בשנת 1965 בחכירה מהסוכנות היהודית, ומאז ועד היום, הם מחזיקים בקרקע ומשתמשים בה לצרכי חקלאות ומגורים.

עוד טענו חברי המושב, כי המושב מעוניין לקדם תכנית חדשה אשר תקבע את גבולות הנחלות, ובתוך כך מעוניין להעביר ב"שטח המריבה" שביל להולכי רגל, ובשל כך הוא מבקש כעת להוציאם מהשטח השייך להם כדין. כמו כן, העלו טענות בנוגע לשיהוי והתיישנות בהגשת התביעה.

דיון והכרעה

ביהמ"ש פתח באזכור של ס' 16 לחוק המקרקעין, אשר לפיו על הטוען לבעלות במקרקעין רובץ הנטל להוכחת בעלותו, כאשר אם הוכיח זאת אזי הנטל עובר לפתחו של הנתבע להוכיח ההפך. בד"כ, במקרים בהם יש מקרקעין מוסדרים הרשומים בלשכת רישום המקרקעין על בסיס גבולות שנרשמו כדין, נטל ההוכחה של התובע הינו קל יחסית. אולם, במקרה דנן, המקרקעין אינם מוסדרים ואין גבולות רשומים ועל כן הדבר מקשה על הוכחת הבעלות.

לאחר בחינת המסמכים והעדויות שהציג המושב, קבע ביהמ"ש כי שטח המריבה נמצא על קרקע המוגדרת כשטח ציבורי אשר הוקצה למושב ע"י הסוכנות היהודית כחלק מהסכם המשבצת ועל כן יש להידרש לבדיקת טענות חברי המושב על מנת לקבוע האם אלו עולים על הוכחת הבעלות של המושב בשטח.

ראשית, התייחס ביהמ"ש לטענות השיהוי וההתיישנות, וקבע כי אומנם לא ניתן לטעון להתיישנות בתביעה העוסקת בפלישה למקרקעין מכיוון ומדובר בעילת תביעה המתחדשת בכל רגע בו ממשיכים לפלוש, ואולם, יש לתת משקל לטענת השיהוי שכן בשל השיהוי בהגשת התביעה נגרם לחברי המושב נזק ראייתי וחלוף השנים מקשות עליהם קושי רב ביכולת להוכיח את טענותיהם.

לגופו של עניין, בחן ביהמ"ש את המסמכים שהציגו חברי המושב וקבע, כי עולה מהם בבירור כי השטח הוקצה לחברי המושב ע"י הסוכנות היהודית וניתן להם כנחלה. נחלה זו לא נרשמה אומנם באופן מסודר ועל כן לא הופיע ברישומים שהציג המושב, אולם לא ניתן להתכחש לכך שהשטח הוקצה בפועל לחברי המושב.

כמו כן, קיבל ביהמ"ש את טענות חברי המושב בדבר היותם מחזיקים בשטח מאז תחילת שנות ה-60, דבר המעיד על הסכמה מצד המושב לחזקה זו כחלק מהזכויות שהעניקו להם רמ"י והסוכנות היהודית בקרקע.

מכל האמור, ובפרט בשל השיהוי הרב של המושב בהגשת התביעה, קבע ביהמ"ש כי יש להעדיף את גרסת חברי המושב ועל כן המצב העובדתי הקיים הוא שהבעלים של השטח הם חברי המושב. ביהמ"ש ציין, כי כמובן ככל ותאושר תכנית מתאר חדשה באופן חוקי אשר תקבע גבולות חדשים לנחלות הרי שלא תהיה מניעה למושב לבקש את סילוק ידם, אולם כעת אין הם רשאים לעשות כן.

סיכום

לאור האמור, דחה ביהמ"ש את תביעת המושב, וקבע כי אין לסלק את חברי המושב משטח המריבה.

המושב חויב בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד חברי המושב בסך 20,000 ₪.

ניתן ביום: כ"ה בתמוז תשע"ח, 08 ביולי 2018.