מכרו משקיהם במושב, וטוענים לקבלת כספי פדיון מניות תנובה
בפני עוזרת רשם האגודות השיתופיות דנה ביאלר, עו"ד. תב' 57-000239-4-2009-000332. בארי ואח' נ' מלצר ואח.
בעניין: 1. ראובן בארי
2. רות בארי
3. עדנה לוי
4. מיכה לוי
5. אורי אקשטיין
6. מינה אקשטיין
7. מרים אורנשטיין
8. מנחם גולדינר
9. אהוד אופנהיימר
10. שולה אופנהיימר
4. מיכל הר-מור
5. רפי הר-מור
6. מורן לב
7. לאה ארבל
8.אורי ארבל
9. עליזה אורון
10. גדעון אורון
11. כפר ידידיה מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ
המשיגים (להלן יקראו ביחד גם – "המוכרים") הינם מי אשר מכרו משקיהם במשיבה 11 (להלן – "האגודה") לפני שנים למשיבים 1-10 (להלן יקראו ביחד גם – "הקונים"), ובהתקבל כספי פדיון מניות תנובה אצל האגודה, טענו הם בפני האגודה כי כספים אלה צריכים להיות מועברים להם ולא לקונים. כב' הבורר דחה טענותיהם אלה, ומכאן השגתם דנן.
אקדמת מילין:
1. ההליך מושא הכרעה זו נפתח עת ביום 20/5/2009 פנתה האגודה לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") בבקשה ב"טען-ביניים", כי הרשם יזמן "את חברי האגודה קוני הנחלות, מצד אחד, ואת מוכרי הנחלות, מצד שני, ולהכריע במחלוקת שביניהם בדרך של "טען-ביניים". האגודה תסייע ככל שיידרש להכרעה במחלוקת." (סעיף 8 לטען ביניים).
2. ביום 1/7/2009 מינתה מנהלת מחלקת הבוררויות דאז את עו"ד משה גבע כבורר יחיד בסכסוך (לאחר שבתחילה מונה בורר אחר שנתבקשה החלפתו) (להלן – "הבורר"). מכתב המינוי עולה כי מנהלת מחלקת הבוררויות דאז ראתה בסכסוך זה ובטען-הביניים שהגישה האגודה כסכסוך הנכנס בגדרו של סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"), בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה (סעיף 171), אשר זו לשונו:
"כל סכסוך הנובע מחברות באגודה או מעסקי האגודה, לרבות חובותיו של חבר לאגודה... הפרת החלטות של מוסדות האגודה.. אשר יתגלע בין: חברים, חברים לשעבר, אנשים או תאגידים התובעים באמצעות חברים.. – מצד אחד לבין: האגודה, חבריה, פקידיה...- מצד שני, יימסר בהסכמת הצדדים לבוררות בפני בורר דן יחיד, הבורר יבחר בהסכמה ובהעדר הסכמה על יד ב"כ האגודה, היה ומי מהצדדים יתנגד, בתוך 7 ימים, למינוי הבורר שנבחר על ידי ב"כ האגודה, יבחר הבורר על ידי המוסד לבוררות עסקית. הצדדים רשאים להסכים כי הבורר יבחר גם על ידי רשם האגודות השיתופיות ובמקרה כאמור יחול סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות בכל דבר ועניין הקשור לבוררות זו לרבות "ערעור" על החלטות הבורר."
3. מסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה עולה כי ניתן לפנות לרשם למינוי בורר, אך הסעיף מעמיד תנאים לכך, אשר במקרה דנן אין בפניי חומר המעיד כי תנאים אלה התקיימו באופן דווקני.
4. אלא שטענות בעניין זה כבר הובאו בפני כב' הבורר אשר ביום 27/1/2010 דחה את כולן על דרך של החלטה מנומקת וסדורה שקבעה כי ההליך דנן הוא הליך בוררות סטטוטורית אשר אינו כפוף לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. על ההבדלים בין שני סוגי הליכי הבוררות ראו ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת בעמ' 205. מן החומר שבפניי עולה כי החלטה זו לא נתקפה על ידי הצדדים ובכך הפכה חלוטה.
5. בהחלטה זו אף מגדיל כב' הבורר לעשות, וקובע כי חרף העובדה שהליך "טען-ביניים" כמשמעתו בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – "התקסד"א") אינו עולה בקנה אחד עם ההליך בו פתחה האגודה על אף כותרתו, הרי שממילא התקסד"א אינן חלות על ההליך דנן, ולאור סמכותו של כב' הבורר כפי שבאה לידי ביטוי בתקנה 13 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972 (להלן – "תקנות הבוררות"), לו שיקול הדעת גם באשר לסדרי הדין של ההליך שבפניו.
לאחר החלטה זו אשר כאמור הפכה חלוטה (במאמר מוסגר אעיר כי כלל לא בטוח שלמי מהצדדים עמדה הזכות להשיג עליה) ומשהצדדים כולם, להוציא את המשיבים 4 ו- 5 (להלן – "הר-מור") בעניינם ארחיב בהמשך, לקחו חלק פעיל בהליך הבוררות, כאשר ברי היה לכולם כי הן הרשם, כפי העולה מכתב המינוי, והן הבורר ראו בהליך דנן הליך בוררות סטטוטורית, הרי שאין להישמע לאיזו טענה שהיא באשר לסמכות הבורר או למסגרת הנורמטיבית של הליך הבוררות אגב ההשגה מושא הכרעה זו.
על כל פנים, יש לראות בהליך הבוררות דנן הליך בוררות סטטוטורית.
6. בפני כב' הבורר התנהלו דיונים, הוצגו הוכחות, ולבסוף ניתן פסק בורר סופי שהמועד המותבע עליו הוא 26/2/2013 (להלן – "פסק הבורר"). כב' הבורר מצא לנכון לקבוע, כי לאור עמדת האגודה לפיה כל הכרעה שהיא תתקבל על ידה, ולאור החומר שעמד בפניו, הרי שהדרך הנכונה לנהל את הליך הבוררות היא לקבוע כי המוכרים הם התובעים ועליהם לשטוח טענותיהם בצורת כתב תביעה, בעוד שהקונים הם למעשה הנתבעים. במועד בו החל להתברר תיק זה בפני כב' הבורר כבר העבירה האגודה את הכספים נשוא המחלוקת דנן לידיהם של הקונים, ולאור זאת בצירוף הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הרי שקביעות אלה של כב' הבורר אך מתבקשות.
7. ביום 23/5/2013 התקבל במזכירות 'ערעור' אשר ממנו עולה כי המוכרים הם המשיגים בפניי על תוצאתו של פסק הבורר (חרף העובדה כי לא כך הגדירם בא-כוחם במסמך שהגיש) (להלן – "ההשגה").
8. ביום 5/6/2013 הועברה ההשגה לתגובת כל המשיבים ולמשיגים ניתנה הזכות להשיב לעמדות המשיבים כפי שיתקבלו. נקבע מועד לדיון ליום 30/7/2013 שלאחר מספר בקשות לדחייתו התקיים לבסוף ביום 25/3/2014.
9. בד בבד, הגישו חלק מהצדדים בקשות שונות. בקשות לסילוק ההשגה על הסף מן הטעם כי הוגשה באיחור; בקשה להארכת המועד להגיש תשובות להשגה; בקשות לדחיית מעד הדיון; בקשת האגודה שלא להשתתף בהליכים שבפניי; הודעת הר-מור כי אינם כפופים להליך הבוררות דנן. בהחלטתי מיום 24/7/2013 התייחסתי לכל אחת ואחת מן הבקשות שהוגשו והכרעתי בהן באופן מנומק.
10. אנוכי, בדומה לכב' הבורר, סבורה כי אין מנוס מלסקור תחילה את הרקע הרלוונטי לענייננו, בטרם אכנס לדיון לגופן של טענות.
הרקע הרלוונטי לענייננו והעובדות העולות מפסק הבורר:
11. תנובה נוסדה בשנת 1926 והינה אגודה שיתופית מרכזית, כהגדרתה בסעיף 2 לפקודה. בתנובה היו חברות 620 אגודות שיתופיות (מושבים וקיבוצים), ובאמצעותה שווקה תוצרתם של חברי האגודות, לרבות חלב, פירות, ירקות, עופות וביצים. על פי תקנון תנובה בעת הרלוונטית, כמו גם בהתאם לסיווגה, אך ורק תאגידים יכולים היו להיות חברים בתנובה.
12. לאורך השנים נהגה תנובה לחייב את האגודות השיתופיות החברות בה בשני סוגים של חיובים:
האחד – עמלה לכיסוי הוצאות השיווק של התוצרת ששווקה ואשר נגזרה לפי שוויה של התוצרת לשם כיסוי הוצאות השיווק של תנובה;
השני – חיוב על חשבון השתתפות בהון מניות תנובה בהתאם להיקף התוצרת החקלאית אשר שווקה באמצעותה. כך, האגודות אשר הרבו לשווק באמצעות תנובה השקיעו בהונה סכומים העולים על אלה שעשו שימוש מופחת בשירותיה. מניות אלה נקראו בפסיקות השונות "יחידות השתתפות" או "מניות תנובה".
13. החיובים נוכו על ידי תנובה מהתמורה ששולמה לאגודה והועברה לחברים ששווקו את תוצרתם באמצעות האגודה. בדרך זו מימנה תנובה השקעות לפיתוחה וכך הלכו ונצברו בתנובה במהלך עשרות בשנים יחידות השתתפות בהתאם לכמות התוצרת החקלאית ששווקה באמצעותה. יחידות ההשתתפות אשר נרכשו בדרך זו נרשמו בתנובה על שם האגודות, ומנגד, נרשמו בדוחות הכספיים של האגודות כנכס של האגודות. באופן זה - בין תנובה ובין החברים היצרנים לא היה כל קשר ישיר.
14. בחודש נובמבר 1999, במסגרת כינוס ועידת תנובה בקיבוץ יגור, התקבלה החלטה בדבר הקצאת יחידות השתתפות בתנובה בין האגודות השיתופיות החברות בה, באופן הבא:
50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות החברות בתנובה, ללא קשר לכמות התוצרת ששווקה על ידן לתנובה במהלך השנים. בהתאם לכך, וללא הבחנה בין מושב או קיבוץ ותיק וגדול ששיווק כמות גדולה של תוצרת חקלאית משך עשרות בשנים לבין מושב או קיבוץ צעיר וקטן ששיווק כמות קטנה של תוצרת חקלאית במהלך השנים, הוקצו לכל אגודה החברה בתנובה 9,608 יחידות השתתפות (להלן גם – "מפתח אחיד");
50% הנותרים מכלל יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות על פי "הגביה להון מניות כפי שבוצעה במשך השנים", קרי – כל אגודה בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים (להלן גם – "מפתח יחסי").
15. סוג המניות השני הוא העומד במוקד הדיון של ענייננו, על אף שבפני כב' הבורר עמדה טענה קלושה גם לגבי סוג המניות הראשון, אם כי לא בא זכרה מאוחר יותר בהשגה. התנהלות זו מחזקת את התפיסה כי באשר למניות שהוקצו לפי המפתח האחיד – הרי שהן שייכות לאגודה ולא למי מחבריה. בעניין זה אומר כי אני מצטרפת למסקנותיו של כב' הבורר בסעיפים 115-124 לפסק הבורר בפרק 'התביעה בגין תמורת המניות', ומאשרת אותן.
16. בחודש דצמבר 2003, התקיימה בקיבוץ יגור ועידת נוספת בה הוחלט על הפיכתה של תנובה מאגודה שיתופית לחברה בע"מ ועל צירוף משקיע חיצוני. אם במהלך עשרות בשנים לא התייחסו אל יחידות ההשתתפות בתנובה כאל נכס בעל ערך כלכלי ממשי ועל כן שאלת הבעלות בהן לא התעוררה, הרי שלאחר ועידת יגור השניה כבר הבינו כל מחזיקי יחידות ההשתתפות כי בידיהם נכס של ממש אשר שוויו רב גם אם נכון לאותה עת לא היה בר מימוש.
17. יש לזכור, כי יחידות ההשתתפות בתנובה אינן כמניות רגילות, חרף השימוש החוזר ונשנה במונח "מניות תנובה", באשר מניותיה של אגודה שיתופית אינן סחירות. לפיכך יובהר כעת כי שימוש במונח זה מכוון לזכויות הכלכליות ולטובות ההנאה הנובעות מיחידות ההשתתפות בתנובה, כמו גם שווי הפדיון שלהן או הזכות לקבלת דיבידנדים, להבדיל מהזכות לסחור בהן ולהעבירן.
18. בשנת 2006 התנהל משא-ומתן בין תנובה ובין קרן APAX שהביא בסופו של יום לרכישת 51% ממניות תנובה כחברה בע"מ כמו גם לרכישת השליטה בחברה. על פי תנאי העסקה ניתנה לכל חברה בתנובה הזכות להחליט אם לממש את מניותיה, במלואן או בחלקן. עסקה זו הושלמה בינואר 2008.
19. האגודה בענייננו, כמו גם אגודות רבות אחרות, החליטה לממש את מניותיה בתנובה, כאשר בד בבד עם החלטה זו, עלה צורך לקבוע כיצד תחולק תמורת המניות. קושי זה נבע מן העובדה כי בכל אגודה היו חברים אשר שיווקו תוצרתם דרך תנובה וכאלה שלא, והיו גם שכלל לא עסקו בחקלאות. באופן טבעי עמדת החברים אשר שיווקו תוצרתם דרך תנובה הייתה כי הזכות למניות אלה, אותן "יחידות השתתפות", למעשה נובעת מפועלם הם ולפיכך הם הזכאים לתמורה בגין אותן המניות שהוקצו על ידי תנובה לאגודה ואשר היו פועל יוצא של השיווק. אל מול אלה עמדו חברי האגודה האחרים אשר טענו כי מניות תנובה הן רכוש האגודה וככאלה יש לחלק תמורתן בין כל החברים באופן שווה.
20. לא רחק היום וסכסוכים בעניין זה הונחו לפתחו של הרשם, ולאחר מכן גם לפתחם של בתי המשפט השונים.
כך למשל, פסיקתו של הרשם בתיק מספר 1159/377/01 ניר בנים נ' יונתן קמחי ו- 15 אח', מיום 5/12/2006 היתה כי מניות אלה הן של האגודה ועל כן יש לחלק תמורתן בין חברי האגודה באופן שווה. החלטה זו נתקפה, ובבג"ץ 861/07 יונתן קמחי נ' הרשם (8.12.2010) [פורסם בנבו] (להלן – "בג"ץ ניר בנים"), בהחלטה שלמעשה איחדה את הדיון בשלושה בג"צים דומים שהונחו לפתחו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, נקבע כי במקרים הספציפיים הללו אשר עומדים בפני בג"ץ – תמורת המניות שהוקצו בגין שיווק שייכת לאותם חברים יצרנים ולא לכלל החברים באגודה. תוצאה זו נותרה על כנה גם בדיון הנוסף שהתנהל בעניין זה (דנג"ץ 9510/10) כאשר בג"ץ שב ומדגיש כי לנסיבות אחרות עשויות להיות תוצאות אחרות.
21. בענייננו אנו המדובר במחלוקת שאינה בין החברים היצרנים לאלה שאינם יצרנים כאמור לעיל. בענייננו התגלעו מחלוקות באשר לזכאות פדיון "יחידות השתתפות" בין חברי אגודה אשר מכרו משקיהם עוד טרם התברר כי למניות אלה עשוי להיות ערך כלכלי רב אך הם היו אלה שפועלם החקלאי ושיווק תוצרתם הביאו לכך ש"יחידות השתתפות" הוקצו לאגודה, ובין קוני משקים אלה, שחלקם מעולם לא עסק בחקלאות. ויודגש: בפנקס החברים של האגודה רשומים כחברים הן המוכרים והן הקונים. המוכרים פונים בתביעות לתמורת המניות הללו לאגודה תוך שמספר פעמים חוזרים ומדגישים שתביעותיהם מכוונות כלפי האגודה בלבד בשונה מלקוני משקיהם (לטעמי טענה זו אינה יכולה לעמוד בנסיבות העניין, וארחיב על כך בהמשך).
22. ואלה הזיקות בין הצדדים:
התובעים 1 ו-2 (להלן – "בארי") מכרו את משקם למשיבים 1 ו-2 (להלן – "מלצר") ביום 29/10/1992.
התובעים 3 ו-4 (להלן – "לוי") מכרו את משקם למשיבים 4 ו-5 (להלן – "הר-מור") ביום 23/8/1993.
התובעים 5 ו-6 (להלן – "אקשטיין") מכרו את משקם למשיבה 6 (להלן – "לב") ביום 25/12/1995.
התובעת 7 (להלן – "אורנשטיין") מכרה את משקה למשיב 3 (להלן – "יהושע מלצר") ביום 14/8/1985.
התובע 8 (להלן – "גולדינר") מכר את משקו למשיבים 9 ו- 10 (להלן – "אורון") ביום 20/9/2005.
התובעים 9 ו- 10 (להלן - "אופנהיימר") מכרו את משקם למשיבים 7 ו- 8 (להלן – "ארבל") ביום 22/3/1993.
23. באגודה התקבלה עוד ביום 14/4/2007 החלטה באסיפה הכללית בזו הלשון:
"הוחלט על חלוקת כספים שיתקבלו בגין מכירת מניות תנובה באופן הבא: כל הכספים יחולקו שווה בין 61 נחלות המושב. ההחלטה התקבלה בהצבעה חשאית 24 מתנגדים 65 תומכים"
החלטה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25 בתקנון האגודה, הקובע כי:
"הון האגודה יתחלק ל- 122 מניות שיחולקו לשישים ואחד בעלי הנחלות החקלאיות, שתי מנות לכל נחלה. המניות יוחזקו בידי חברים באגודה ו/או "בנים ממשיכים". לא יחזיק חבר או בן ממשיך ביותר משתי מניות של האגודה. בעלי הנחלה החברים באגודה יודיעו בכתב את שמות המחזיקים במניות והרישום יתנהל "בפנקס החברים"".
24. החלטה זו שונתה באסיפה הכללית שנתכנסה ביום 5/2/2008, באופן הבא:
"האגודה תחלק לפי סעיף 62 לפקודת מס הכנסה את מניות תנובה לנחלות.
האסיפה מבטלת ברוב ניכר (80 בעד, 2 נגד, 1 נמנע) את החלטתה הקודמת בנושא חלוקת מניות תנובה לאחר הפרטת 10% מכספי המניות שנתקבלו האגודה תחלק את היתרה באופן הבא:
50% שווה בשווה בין 61 הנחלות.
50% לפי ייצור של הענפים עפ"י חלוקה שתקבע בעזרת רו"ח יוסי הורוביץ אשר ימנה ועדה בת 3 חברים לכל ענף וועדת ערר.
בכל מקרה של פשרה תובא הפשרה לאישור האסיפה."
25. למעשה, החלטה זו תואמת את רוח בג"ץ ניר בנים, אלא שהיא נתקבלה כשנתיים קודם להכרעת בית המשפט בעניין זה, בתקופה שבה העמדה השלטת היתה עמדת הרשם כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו בתיק 1159/377/01 הנ"ל. על כל פנים, האגודה מיהרה והודיעה על אופן חלוקת המניות בהתאם להחלטותיה: הסכום שהתקבל על פי המפתח האחיד יחולק בין 61 הנחלות באופן שכל נחלה תהא זכאית לסך של 70,000 ₪, בעוד הסכום שהתקבל על פי המפתח היחסי יחולק בהתאם להוראות רו"ח הורוביץ כאמור. עוד הודיעה האגודה כי מקום בו יתגלעו חילוקי דעות בין מוכרי נחלה ובין רוכשיה, יועבר הסכום לרוכשי הנחלה אך ורק בכפוף להפקדת כתב שיפוי או שיק בטחון להבטחת החזר הסכום במידת שהדבר יידרש.
26. המשיגים-המוכרים, אשר סברו כי הם הזכאים לתמורת מניות תנובה פנו לבית המשפט המחוזי על מנת למנוע את העברת הכספים למשיבים-הקונים שם הסתיים ההליך בהסדר פשרה לפיו הפקידו המשיבים כתבי שיפוי אצל האגודה בתמורה לקבלת הכספים.
27. המשיגים מצידם פנו לאגודה בדרישות לקבלת המגיע להם לטענתם והופנו על ידי האגודה לוועדת הערר שנקבעה בהחלטת האסיפה מיום 5/2/2008. ועדת הערר קבעה כך:
"...גם מוכרי הנחלות וגם רוכשי הנחלות סבורים שאין זה עניינה של האגודה, וכי מדובר במחלוקת שבין מוכר לרוכש. גישה זו תואמת את דעת הנהלת האגודה, שהודיעה כי אינה רואה את עצמה צד לסכסוך ותכבד כל החלטה שתינתן"
עוד קבעה ועדת הערר כי הסכסוך בעניינו פנו המשיגים הוא משפטי ועל כן הפנתה את הצדדים להליך בוררות בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה. הצדדים, קרי – הקונים והמוכרים, לא שעו להמלצות ועדת הערר כאמור. האגודה היא אשר פנתה לרשם בהליך של מעין "טען ביניים" לשם קבלת הכרעה באשר לזהות הזכאים לכספים.
28. כב' הבורר סבר כי "לא היתה בבקשת האגודה לטען הביניים מסגרת דיונית מספיקה ומתאימה לבירור התביעה" (סעיף 41 לפסק הבורר), ועל כן הורה לצדדים להגיש כתבי טענות. מפסק הבורר עולה כי "החלוקה לתובעים ונתבעים היתה חלוקה שרירותית שלי, שנועדה לקבוע סדר בבירור התביעה" (סעיף 41 לפסק הבורר).
29. חרף העובדה כי כב' הבורר מעיד על עצמו כי חלוקה זו היתה "שרירותית", סבורה אנוכי כי לאור העובדה שבמועד פתיחת ההליך כבר הכספים כולם (או חלקם המשמעותי ביותר) היו בידי המשיבים-הקונים, הרי ברור שהטענות הן של המשיגים דנן ולפיכך רק מתבקש כי הם יעמידו גרסתם כתובעים, ולעניין זה אין נפקא מינה אם טענות אלה מופנות כנגד האגודה או כנגד הקונים.
30. הצדדים כולם לקחו חלק פעיל בהליך הבוררות שהתנהל בפני כב' הבורר להוציא את הר-מור (וזאת חרף העובדה כי טענות הר-מור לחוסר סמכות כב' הבורר נדחו והם לא השיגו על כך).
31. התובעים (כמוכרים) כולם טענו כי מכירת משקם לא כללה את מכירת מניות תנובה, משהם נותרו לגור באגודה ואף נותרו רשומים בפנקס החברים ועל כן הם הזכאים לתמורת מניות אלה, ולא הקונים (המשיבים).
32. טענות המשיגים בפני כב' הבורר הוכרעו כולן על ידו באופן סדור ומנומק תוך התייחסות לשלל הראיות שעמדו בפניו כמו גם בפניי, ובהשגה דנן לא מצאתי איזה נימוק חדש או עניין אחד חדש המצדיק את ביטולו זולת טענות דוגמת "שגה כב' הבורר".
33. על מנת שלא להאריך יתר על המידה, אפנה לדון בכל אחת ממערכות היחסים של כל "זוג" קונים ומוכרים, תוך סקירת הכרעת כב' הבורר, טענות הצדדים כפי שהובאו בפניי, והכרעתי הסופית. טרם זאת, אביא סקירה קצרה של הטענות אשר חוזרות על עצמן בפי כל המשיגים הן בפניי והן בפני כב' הבורר.
טענות הצדדים
34. לטענת המשיגים, המדובר בעסקאות מכר שהרקע שלהן היה קריסה כלכלית שהתחוללה עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, והשפעתה ניכרה על המגזר כולו מספר שנים לא מבוטל. במספר מילים רק נזכיר, כי באותה התקופה חברי האגודות עשו שימוש באגודה בה היו חברים לא רק לצרכים חברתיים, כי אם גם לצרכים כלכליים (ואולי בעיקר לצרכים אלה). האגודה ריכזה עבור חבריה את כל הפעילות הכוללת הקשורה לייצור חקלאי: מימון, רכישת תשומות, ניהול חשבונות ועוד. כך, תפקיד דומה לזה שמלאה האגודה כלפיי חבריה, מילאו אירגוני הקניות כלפי האגודות באופן שסיפקו מסגרת לפעילות הכלכלית של האגודה השיתופיות עצמן. אירגוני הקניות החלו לבצע השקעות בנוסף לפעילותן האמורה, השקעות אלה לא הניבו את התשואה המצופה וצירוף העובדות כי באותם הימים שיעור הריבית היה מן הגבוהים שראה המשק הישראלי כמו גם האינפלציה הגבוהה, הביא לגרימתם של הפסדי עתק אשר הביאו לקריסת אירגוני הקניות כאשר האגודות שהיו חברות בארגונים אלה נגררו אף הן להפסדים עצומים בשל ערבויות צולבות בינם לבין ארגוני הקניות לבין חברי האגודות אשר פעמים רבות ספק אם הבינו את משמעות הדבר.
35. למעשה, חברי האגודות מצאו עצמם ערבים לחובות האגודות השיתופיות ולחובות ארגוני הקניות. קושי כלכלי זה הביא להליכים משפטיים שהחלו מתנהלים על ידי נושים שונים ולבסוף למצב בו חברי אגודות נאלצו למכור משקיהם, כפי שקרה בענייננו.
36. המשיגים כולם טוענים כי עסקאות המכר עם הקונים עסקו במכירת המקרקעין בלבד, ולראיה: עצם העובדה כי שמותיהם לא נגרעו מפנקס החברים של האגודה מעיד כי הזכויות האחרות באגודה ובנכסיה לא היו מעולם חלק מן העסקאות שבינם ובין הקונים.
37. עוד טוענים המשיגים כי על פי תקנון האגודה טרם תיקונו ביום 21/3/2007, הם היו הזכאים לתמורת מניות תנובה, בעוד שלאחר תיקון התקנון, נוצרו באגודה שני מעמדות: חברי אגודה בעלי נחלה וחברי אגודה שאינם בעלי נחלה. החלטת האסיפה הכללית מיום 14/4/2007 נשענה על תיקון התקנון אשר למעשה גרם לאפלייתם לרעה. הם הביאו טענתם זו בפני האגודה, אשר זמן לא רב לאחר מכן העמידה הנושא שנית להחלטה באסיפה הכללית, והתקבלה ההחלטה מיום 5/2/2008 (ראו ציטוטים מתאימים בסעיפים 23 ו- 24 לעיל). לטענת המשיגים, האגודה הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפיהם הן בתיקון התקנון והן בהחלטות האסיפה הכללית האמורות.
38. המשיגים טוענים כי האגודה החזיקה במניות תנובה כנאמן של החברים, ולפיכך הם היו הנהנים ולאגודה לא היתה החרות לעשות במניות אלה כרצונה.
39. מאידך ובאופן צפוי טענו הקונים כולם, כי עסקאות המכר כללו את כל הזכויות הנלוות למשקים, לרבות מניות תנובה. על כך ארחיב בהמשך.
40. כעולה מפסק הבורר, כב' הבורר סבר, כמו שסברה ועדת הערר לפניו וכפי שסבורה אנוכי כעת, כי עיקרו של הסכסוך אינו במערכת היחסים שבין האגודה למשיגים, כי אם בין המשיגים כמוכרי משקיהם לבין קוני המשקים הללו, ומשכך הרי שהשאלה המונחת לפתחו היא מה מכרו המוכרים לקונים, והאם המכירה כללה גם את מניות תנובה, וכתוצאה מכך גם את פדיונן. הקושי במקרה דנן נבע מן הטעם כי בתקופה בה נחתמו הסכמי המכר (להוציא הסכם אחד בין גולדנר לאורון) טרם באה לעולם הידיעה כי למניות תנובה ערך כלכלי כה משמעותי וכי מניות אלה נבעו מעמלם של המשיגים כמוכרים ולא מעמלם של הקונים – ונראה כי על כך אין מחלוקת.
מכאן, כי אין דרך אחרת זולת בדיקת הסכמי המכר בעניין זה. אך טרם אערוך בדיקה זו, כאמור, אדון בטענות המשותפות למשיגים;
41. באשר לטענות המשיגים כי האגודה הפרה איזו חובה כלפיהם עם תיקון התקנון מיום 20/3/2007 ועם החלטת האסיפה מיום 14/4/2007 בעצם יצירתם של שני סוגי חברים באגודה, נראה כי בטענות אלה אין כל ממש.
42. בעוד המשיגים ניסו להראות שהאגודה פעלה במכוון בסמוך לקראת קבלת החלטות באשר לגורל תמורת מניות תנובה, ביצירת חברים בעלי נחלות (בשונה מחברים שאינם בעלי נחלה) אשר הם יהיו הזכאים לתמורה זו, הרי שמחומר הראיות עלו מסקנות אחרות:
43. בתקנונה הקודם של האגודה, אשר אושר לרישום עוד ביום 17/12/2003, קיים סעיף 29 הזהה לסעיף 25 אשר כנגדו יצא קצפם של המשיגים. כלומר, עוד בשנת 2003, לאחר שכבר התקיימו שתי ועידות יגור, וכבר היה ברור לכל כי מניות תנובה הן בעלות ערך כלשהו, אושר תיקון התקנון היוצר את "שני המעמדות" עליהם מדברים המשיגים. לאור רצף הזמנים, אין אלא לדחות את טענות המשיגים כלפי האגודה בעניין זה. ככל הידוע לי, תיקון זה לא נתקף, והוא שריר ותקף למן שנת 2003, ונותר בעינו גם בשנת 2007 ועד ימינו אנו. במאמר מוסגר אומר כי גם לו סברתי (ואין אלה הם פני הדברים) כי יש בתיקון זה פגם כלשהו, ממילא אין לי הסמכות לבטלו, כפי שגם קבע כב' הבורר. ביטול פעולה כזו של הרשם (אישור תיקון תקנון) אינה יכולה להיתקף אגב הליך בוררות דוגמת זה.
אף הפנייתו של כב' הבורר לתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 נראית לי ראויה בנסיבות אלה (ראו סעיף 67 לפסק הבורר, וכן ההפניות שבסעיפים 68-73 לפסק הבורר, בדגש על סעיף 70).
44. לטעמי, קביעות כב' הבורר בפרק 'התובעים כחברי אגודה' לא היה מחויבות המציאות בנסיבות תיק בוררות זה, אך כבר כעת אומר כי אני מסכימה לניתוח המופיע שם (סעיפים 75-86 לפסק הבורר). מבלי להכריע בשאלת חברותם של המשיגים באגודה, סבורה אנוכי כי מחומר הראיות שבפניי, אין כל ספק כי מעמדם של חברי אגודה בעלי נחלות שונה מאלה שאינם בעלי נחלות, וכי המשיגים כולם נמנים על הקבוצה השניה, קרי – חברים שאינם בעלי נחלות.
45. מפסק הבורר עולה קביעה עובדתית, אשר לא מצאתי לערער עליה (ונניח לשאלת הסמכות לעשות כן), כי במערכת היחסים של האגודה דנן עם חבריה:
"היחסים הכלכליים בין חברי האגודה לבין האגודה היו יחסים של "משק" מול האגודה גם ללא הוראות סעיף 25 לתקנון. כל הפעילות החקלאית-כלכלית היתה של ה"משק" הוא היה בעל הזכויות והוא היה בעל החובות. ...
המשק היה והינו יחידה כלכלית והזכויות בו מסורות לעיתים לחבר אחד ולעיתים למספר נפשות.. ועל אף זאת הזכויות והחובות הכלכליות למשק המונה חבר אחד בלבד ולכזה המונה 4 נפשות היתה זהה. הדבר מצא את ביטויו בסעיף 25 לתקנון החדש... אשר מחלק את הון האגודה ל- 61 משקים כשלכל משק 2 מניות.
על פי נוסח סעיף זה, הזכויות הכלכליות המגיעות לחברי האגודה, המקבלים ביטוי במניות האגודה, אינן ניתנות לחבר, אלא ניתנות למשק (נחלה). כל משק מקבל שתי מניות, ללא משמעות אם המשק מוחזק בידי יחיד או בידי זוג."
(סעיפים 87-89 לפסק הבורר).
קביעות עובדתיות אלה מעוגנות בחומר הראיות שבפניי, ואף המשיגים לא העמידו איזו גרסה העומדת כנגד קביעות עובדתיות אלה. נהפוך הוא.
46. בסעיף 24 להשגה טענו המשיגים כי תיקון התקנון מ- 2007 נודע להם "רק ערב הטיפול בנושא כאן והותירם בהלם מוחלט, שכן עובר לתיקון האמור היה במבקשת אך חבר מסוג אחד – חבר". ובכן, בהתאם לאמור, לא ניתן לקבל טענה זו של המשיגים. סעיף זהה בתקנון האגודה היה עוד בשנת 2003 ועל מנת שניתן היה לקבל טענה תמוהה זו היה על המשיגים להראות כי שני התיקונים עברו בדרך לא ראויה, ואף לתקוף אותם בהתאם לכל דין. ברי, כי המשיגים לא עשו כן, ובחירתם זו של המשיגים מדברת בעד עצמה.
טענה זו של המשיגים נדחית על ידי מכל וכל וביתר שאת אף מכיוון שהמשיגים כלל לא מצאו לנכון להעמיד גרסה הגיונית לעובדה כי הסעיף שכנגדם יוצאים חוצץ היה קיים בתקנון למן שנת 2003 וכל טענתם היא כי לא ידעו על כך וכי הגילוי הותירם ב"הלם מוחלט". בכל הכבוד, בכך אין די, וזאת בלשון המעטה.
47. משכך, מקובלות עליי אף מסקנותיו של כב' הבורר בעניין זה כפי שבאו לידי ביטוי בסעיפים 92-96 לפסק הבורר:
"עיון ברוב ההסכמים שנחתמו בין התובעים לבין הנתבעים כוללים בנכס שנמכר לנתבעים על זכויות אישיות של המוכר במשק או נלוות למשק זכויות באגודה ובמפעליה. יודגש כי מדובר על זכויות ולא על חובות.
שיוך מניות האגודה למשק ולא לחברים על פי סעיף 25 לתקנון מראה כי האגודה רואה את הזכויות הכלכליות הנלוות לחברות לא כנגזרת של הופעת שם החבר בפנקס החברים, אלא כעובדת היות החבר מחזיק במשק.
מאחר ורוב התובעים מכרו את המשקים בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ובתקופה זו לא היו מניות בתנובה ואיש אפילו לא יכול היה לחלום כי תהיינה מניות, ומה יהיה שווין, אם בכלל יהיה להן שווי.
כל שהיה אז לאגודה, היו זכויות בהון המניות בתנובה, שאפילו אם תאמר כי הזכויות האלה היו שייכות לתובעים, ורק הוחזקו עבורם על ידי האגודה, אומר כבר עתה, כי זכויות החברים היו זכויות (אישיות?) כלפי האגודה להעביר להם את חלקם בהון.
לאור זאת, הנני קובע כי הזכויות במניות תנובה היו צמודות למשקים שהעבירו התובעים ועברו יחד עם העברת המשקים לנתבעים."
48. טענתם השניה של המשיגים, כזכור, היא כי האגודה החזיקה בנאמנות את כלל המניות שבידה עבור חבריה. ובכן, גם דין טענה זו להידחות מן הטעמים שלעיל, וזאת ביתר שאת נוכח העובדה כי המשיגים סבורים שדי בכך שבין האגודה ובין ארגון הקניות בו היא חברה, שם לטענת המשיגים קיים הסכם מפורש האומר זאת, כדי להעיד על הדברים בענייננו. לדידי, דווקא העדרו של הסכם דומה בין האגודה ובין חבריה דנן מעיד על היפוכם של הדברים: כי אין כל ראיה שכך היה בענייננו, ובהתאם לכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' אני קובעת כי טענה זו לא הוכחה על ידי המשיגים ועל כן נדחית על ידי.
49. המשיגים ממשיכים וטוענים בסעיף 44 להשגתם כי "האגודה הפרה את חובת הנאמנות שלוש פעמים – בתיקון התקנון, בהחלטה מיום 13/4/2007 שבוטלה. ומיום 6/2/2008." (כך במקור). טענות אלה נדחו על ידי כב' הבורר ונדחות כעת גם על ידי. מקום בו סברו המשיגים כי יש בדברים המאוזכרים לעיל כדי לפגוע בהם ובעיקרון השוויון היה עליהם לתקוף את תיקון התקנון כמו גם את ההחלטות הרלוונטיות בהתאם לכל דין. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם ואין הליך הבוררות דנן משמש אכסניה לכך כתחליף להוראות הדין בעניין.
50. גם הטענה שבסעיף 47 להשגה כי "כלל ההחלטות שנתקבלו כולן נתקבלו על ידי בעלי אינטרס נוגד" היא טענה בעלמא, אשר אין בצידה דבר ולפיכך נדחית.
51. המשיגים סבורים כי "הבורר התעלם מהעובדה שהאגודה.. לא ראתה את המניות כחלק מהון האגודה אלא לכתחילה ראתה אותן שייכות לחבריה, בקובעה שני מפתחות רלוונטיים לחלוקה: מחצית מהסכום לחלוקה לנחלות, והמחצית האחרת לחלוקה לפי הייצור בפועל" (סעיף 56 להשגה). בכל הכבוד, לא מצאתי מדוע טענה זו סותרת את הכרעת כב' הבורר בפסקו. האגודה קיבלה החלטה מאוחרת המביאה לידי ביטוי בדיוק עקרון זה ואכן, המחצית ששולמה לפי הייצור בפועל שולמה רק לחברים הרלוונטיים. אלא שהמשיגים לא יוצאים כנגד ההחלטה באופן עקרוני, אלא כנגד יישום ההחלטה בעניינם שלהם: בעוד שהאגודה סבורה היתה כי תמורת המניות שייכת לנחלות שפועלן הביא להקצאת מניות אלה, סבורים המשיגים כי התמורה מגיעה לפרסונות שהביאו להקצאת מניות אלה.
החלטה זו של האגודה עולה בקנה אחד עם בג"ץ ניר בנים, אף שהקדימה את ההחלטה שם ואף שהמשיגים סבורים משום-מה כי לא אלה הם פני הדברים (ואפנה לפסקה השלישית של סעיף 56 להשגה).
אמנם קבע בג"ץ שהכרעתו שם רלוונטית למקרים שהובאו בפניו וכי אפשר שבמקרה אחר היתה מתקבלת הכרעה אחרת, אך גם לו נראה בהלכה זו מחייבת גם בנסיבות העניין אנוכי סבורה כי החלטת האסיפה בהחלט עולה בקנה אחד עם קביעת בג"ץ שם. גם כאן קבעה האגודה כי פדיון המניות לפי המפתח היחסי לא ייוחס לאגודה כי אם לחברים הרלוונטיים. בענייננו ראתה האגודה לאורך שנים (כך לפי הראיות שהובאו), כמו גם בהחלטתה מיום 5/2/2008, את ה"משק" כיחידה יצרנית ולא את הפרסונות המרכיבות אותו. מכאן השוני כמו גם הקושי.
דומה כי שוב עולה הצורך לדון בשאלה – מה מכרו המוכרים המשיגים לקונים, והאם תמורת מניות תנובה נכללת במכירת המשק אם לאו.
52. נקודה אחרונה בטרם נדון בשאלה זו: המשיגים חוזרים וטוענים כי טענותיהם מופנות כלפי האגודה בלבד ולא כלפי קוני משקיהם. ובכן, טענה זו הינה מיתממת במקרה הטוב, אם לא חסרת תום לב, ואסביר:
53. המשיגים ככל הנראה אינם רוצים להיתפס כמי אשר גורמים להרהורים באשר להסכמים שנחתמו על ידם עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת (להוציא הסכם אחד נחתם בשנת 2005). לפיכך מנסים בכל כוחם להפוך את האגודה לבעלת הדין היחידה שלהם. ניסיון זה אינו ראוי ואין לאפשרו, שהרי במה דברים אמורים? קבלת גרסתם של המשיגים, בניהול תביעותיהם האמורות אל מול האגודה כאשר הרוכשים אינם חלק מן התביעה כלל תביא למצב בו האגודה עלולה להיות מחויבת פעמיים: פעם בסכום הכספים שהועברו זה מכבר לרוכשים, ופעם אם וככל שתביעת המשיגים כמוכרים תתקבל. כלומר, קופת האגודה תהיה מחויבת פעמיים במלוא הסכומים ששולמו, ובכך ייפגעו חברי האגודה האחרים, שקופת האגודה משרתת גם אותם. המשיגים דנן לא מביאים זאת בחשבון, דבר תמוה עוד יותר נוכח העובדה שהם מחזיקים בדעה שגם הם חברי אגודה. לפי שיטתם – דלדולה של קופת האגודה פוגעת גם בהם, ובכל זאת ממשיכים וטוענים הם כי על האגודה למעשה לשלם פעמיים.
54. לכך יש להוסיף את החלטות האגודה שקבעו כי מקום בו מתגלעת מחלוקת בין מוכרי משק לקוניו – תחזיק האגודה בכספים עד לבירור המחלוקת. המשיגים מתעלמים מהחלטה זו. ומה באשר להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים שבפניי בפני בית המשפט המחוזי לפיו האגודה תעביר לרוכשים את הכספים שבמחלוקת בכפוף להפקדת כתבי שיפוי להבטחת השבת הכספים לפי הצורך – הס מלהזכיר. המשיגים מתעלמים מכך כי גם ועדת הערר אליה הופנו קבעה שהן המוכרים והן הקונים סבורים שהמחלוקת אינה מעניינה של האגודה. המשיגים אף הגדילו לעשות ולא שעו לעצת ועדת הערר שהפנתה אותם להליך בוררות בהתאם לתקנון האגודה, ועד אשר האגודה לא הרימה הכפפה לבירור גורלם של הכספים – לא מצאו לנכון עשות דבר. כל הדברים הללו אינם עומדים בדרכם של המשיגים להעלות את הטענה כי בעלת הדין היחידה שלהם היא האגודה.
ובכן, דין טענה זו להידחות. כפועל יוצא מכך, מצטרפת אני למסקנתו של כב' הבורר בסעיף 114 לפסקו "האגודה לכשעצמה פעלה כדין על פי תקנונה ועל פי החלטותיה, ואין כל מקום לטענה כנגדה בדבר האופן בו חילקה את תמורת המניות. על כן גורלה של התביעה יוכרע על פי מערכות היחסים שבין התובעים לנתבעים".
55. ומעניין לעניין באותו עניין - נדחית טענת המשיגים כי "שוב טועה הבורר בעמדתו כאילו חלוקת תמורתן של המניות ל 67 במקום ל 61 תפגע בכל בעלי הנחלות שאינם צד לדיון" (סעיף 67 להשגה) מן הטעמים האמורים בשני הסעיפים הקודמים. כב' הבורר ראה הדברים נכוחה.
56. נראה כי בעניין אחד חולקת אני על כב' הבורר במלוא הכבוד: לדעת כב' הבורר המשיגים מבקשים את התערבותו בהחלטת האסיפה הכללית שקבעה את אופן חלוקת כספי תמורת מניות תנובה (אפנה לפרק 'החלטת החלוקה' - סעיפים 97-114 לפסק הבורר). כפי שכבר ניתן ללמוד מן האמור לעיל, אנוכי סבורה כי לא זו בקשת המשיגים, שהרי החלטת האסיפה המתוקנת והמאוחרת מיום 5/2/2008 בהחלט קבעה כי לחברים היצרנים, בשונה מלכלל החברים, הזכות לקבלת כספים נוספים – התמורה בגין אותן מניות שהוקצו לאגודה לפי המפתח היחסי. לדידי, המשיגים אינם יוצאים כנגד ההחלטה, שהרי היא מתאימה לגישתם. טענתם היא כנגד אופן יישומה של ההחלטה בעניינם הם, כתוצאה ממערכת היחסים המיוחדת שיש להם כמוכרי משקים עם קוני המשקים.
57. ונשוב לענייננו: משהגדיר כב' הבורר כי המחלוקת דנן תוכרע בהתאם למערכות היחסים של המשיגים כמוכרים עם הקונים, גזר על עצמו כב' הבורר משנה זהירות, אשר מתבקש לטעמי בנסיבות העניין;
58. חמישה מתוך שישה חוזי מכר, נחתמו בין השנים 1985 ל- 1993, עוד טרם התקיימה ועידת יגור הראשונה. לעובדה זו משמעות רבה באשר הידוע לנו כיום לא היה ידוע באותה עת. בצדק קבע כב' הבורר כי "אחת השאלות החשובות בעיני הינה השאלה מה היה יחסם של היצרנים למניות במועד בו בוצעו רוב העסקות, דהיינו שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת" (סעיף 126 לפסק הבורר).
וכך קבע כב' הבורר קביעות אשר לא מצאתי להרהר אחריהן ובוודאי שלא לערער עליהן (סעיפים 126-132 לפסק הבורר):
" אדגיש שוב כי באותו מועד לא היה קיים מושג של מניות בתנובה, אלא כל שהיה היו זכויות (של האגודה) בהון מניות תנובה. זכויות שבאותם ימים לא הקנו כל תועלת וכל טובת הנאה.
המושגים כמו יחידות השתתפות או מניות בתנובה הינם מושגים מאוחרים, והן תולדה של החלטות ועידת יגור הראשונה בשנת 1999, וגם אז מדובר היה ביחידות השתתפות או מניות שהוקצו לאגודות והיו בבעלותן, ולחברים, בין היצרנים ובין אלה שאינם כאלה, לא היה כל חלק בהן.
גם במועד בו התקבלה החלטת החלוקה בעניננו, עדין שלטה בכיפה גישתו של הרשם אשר קבע בענין ניר בנים כי המניות בתנובה שייכות לאגודה.
בבג"ץ 861/07 יונתן קמחי נ. רשם האגודות השיתופיות התייחס כב' השופט יצחק עמית למשמעותן של מניות תנובה וכך כתב בסעיף 2 עמ' 12 לפסק הדין:
"נספר לקורא כי במהלך עשרות בשנים לא התייחסו אל יחידות ההשתתפות בתנובה כאל נכס בעל ערך כלכלי ממשי, כך ששאלת הבעלות בהן לא התעוררה. רק בסמוך לועידת תנובה בה נתקבלה ההחלטה על הקצאת יחידות ההשתתפות, ומשנתחוור כי ליחידות ההשתתפות שווי נכבד, פרצו המחלוקות שהגיעו עד לפתחו של בית משפט זה.
ולנימה אישית. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, שהינן השנים הרלבנטיות לעניננו, ייצגתי מושבים רבים, ומאות חברי אגודות בהתמודדות מול החובות לבנקים ולמוסדות אחרים, ובהם ישובים אשר מספר לא מבוטל של חבריהם ייצרו חלב, ואלה רלבנטיים במיוחד לענין, שכן חלק נכבד מתוך המניות המותנות בייצור ושיווק לתנובה, הוקנו לאגודות בגין שיווק חלב דווקא.
במהלך אותה תקופה עלתה לא פעם, כתוצאה משאלותי, שאלת החיוב בהון מניות תנובה, או שאלת זכויות האגודות ו/או זכויות חברי האגודות בתנובה.
הענין התעורר בשל מספר תביעות משפטיות שניהלתי בבית המשפט המחוזי ובבג"צ לענין מיכסות החלב, וזכויות חברי המושבים בכל הנוגע לייצור חלב ושיווקו.
אני יכול לומר כי דבריו הנ"ל של כב' השופט עמית, הגם שהם נכונים לכשעצמם, אינם מבטאים את הלך הרוחות שנתקלתי בו באותה תקופה. לא זו בלבד שבאותן שנים איש לא התייחס לזכויות בתנובה כאל נכס בעל משמעות כלכלית, איש לא התייחס אליו כאל נכס כלל וכלל. נהפוך הוא. רבים ראו במניות תנובה כדבר ערטילאי. איש לא האמין כי יש או יהיה להן ערך כלשהו, ולא אחת הבנתי כי בשל הטלטלה שעברה על המיגזר החקלאי בכללו, על הגופים הקשורים אליו ועל חברי האגודות, אנשים רואים בהן נכס מכביד ואף חששו מהקשר לתנובה, ולו גם לכאורה קשר של "זכות" ולא חובה."
59. הדברים הללו מצטרפים למסקנה שכבר הוסקה קודם, והיא כי יש לבחון את הסכמי המכר שנחתמו בין המשיגים כמוכרים של משקים ובין המשיבים כקונים של משקים אלה. משנה הזהירות בו נקט כב' הבורר בא לידי ביטוי בכך שראה עצמו כמי אשר הוטל עליו לקבוע על דרך הפרשנות את משמעות האמור בחוזי המכר, מן הטעם שלא בא זכרן של מניות תנובה בחוזים כולם, וזאת באספקלריה שעמדה לנגד עיני הצדדים במועד החתימה על החוזים ולא במועד בירור הסכסוך. כב' הבורר הפנה לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 המתווה את העקרונות לפרשנות חוזה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
נפנה כעת לבחון את חוזי המכר:
60. לטענת המשיגים "הגדיל הבורר הנכבד במאמציו ל"הדביק" את המניות ל"משק" שביטל את הוראות החוזים השונים אשר צעקו דברים אחרים" (סעיף 142 להשגה). מה היו אותם "דברים אחרים"? שותקים המשיגים. איה התייחסות לציטוטים שהביא כב' הבורר מתוך החוזים ואשר עולים בקנה אחד עם מסקנתו? אינם. ושוב נמצאים המשיגים טוענים בדבר שגגותיו של כב' הבורר מבלי להצביע על אותן שגגות בהתייחס לדברי כב' הבורר בפסקו. טענות בעלמא.
61. כב' הבורר קבע בפסקו כי המשק היה היחידה החקלאית-כלכלית שהאגודה ראתה לנגד עיניה, וכך גם החברים, והדבר עולה בקנה אחד עם סעיף 18 לתקנון:
"חבר אגודה – רואים אותו כמי שהודיע לאגודה בכתב על רצונו לצאת מהאגודה והסעיפים 19, 20, 21, חלים עליו אם הוא הודיע לאגודה בכתב על מכירת משקו, אלא אם האספה החליטה אחרת".
בהקשר הזה קבע כב' הבורר בסעיפים 169-179 לפסק הבורר:
"מן הלאו אני לומד את ההן. כלומר, אם רואים את מכירת המשק כהודעה על הפסקת חברות, נמצאנו למדים כי ההחזקה במשק היא היא מהות החברות ועומדת בבסיסה.
אני סבור כי המשק או הנחלה, הוא המכלול שמאגד בתוכו את כל הזכויות שיש לחבר האגודה הן במשק עצמו והן באגודה, בין זכויות שהן במשק עצמו, ובין זכויות שיש לו כחבר האגודה, וכנובע מחברות זו.
איני רואה אפשרות לכך שחבר ימכור את משקו, דבר שמוביל בהכרח להפסקת חברותו באגודה, ויותיר בידיו זכויות כלשהן, למעט מקרה אחד – שהדבר נאמר במפורש, ב"רחל ביתך הקטנה", ואף קיבל את הסכמת האגודה.
ככל שהדברים מתייחסים למניות תנובה, הרי שעלינו לבחון את ההסכמים ואת מערך הזכויות והחובות, לא כפי שהם היום, לאחר הפרטת תנובה, אלא המועד שבו נערכו ההסכמים ונחתמו. הגורם החשבו הוא מועד עריכת ההסכמים.
אינני סבור כי במועד ההתקשרות העלה על דעתו או יכול היה להעלות על דעתו מי מהמעורבים בענין... כי הזכויות בתנובה תחולקנה כפי שחולקו...
איש לא התייחס לזכויות בהון תנובה כאל נכס בעל משמעות כלכלית.
אין לי כל ספק כי אלו היו מציבים בפני התובעים את השאלה אם מכירת המשק כוללת גם את מניות תנובה, התשובה היתה ללא ספק חיובית.
לאור זאת, הנני סבור וכך גם אני קובע כי הזכויות במניות תנובה היו צמודות למשקים שהעבירו התובעים לנתבעים, והן נכללו במכירה והועברו לנתבעים".
62. ולאחר מסקנתו זו של כב' הבורר אליה מסכימה אנוכי במלוא פה לאור עיגונה בחומר הראיות והעדרה של גרסה סותרת מטעם המשיגים זולת טענתם בעלמא כי החוזים צועקים "דברים אחרים", הגיעה העת לבדוק האם החוזים החריגו באופן מפורש את מניות תנובה מהסכם המכר וכן מה ראו לנגד עיניהם הצדדים בעת החתימה עליהם.
תביעת בארי נ' מלצר ותביעת אקשטיין נ' לב
63. ההכרעה בתביעות אלה נעשית במאוחד לנוכח הזהות העובדתית ביניהן. הסכם המכר בין בארי למלצר נחתם ביום 29/10/1992 וההסכם בין אקשטיין ולב נחתם ביום 25/12/1991. בשני המקרים נחתמו באותו היום שני הסכמים נוספים:
· הסכם נוסף המחריג את בית המגורים של המוכרים מן המשק כולו.
· הסכם בין המוכרים לאגודה.
64. ב"הואיל" הרביעי להסכמים נכתב כי הזכויות המועברות הן "כל הזכויות האישיות של המוכר במשק ו/או הנלוות למשק לרבות מכסות ייצור, חלק יחסי במפעלי האגודה וכו'."
65. בהסכם שבין בארי למלצר נקבע במפורש (סעיף 12) כי "למרות כל האמור בהסכם זה, מוסכם כי למוכר הזכות להשתמש בלול ההודים...".
66. בהסכם שבין אקשטיין ללב בסייפת ה"הואיל" הרביעי נכתב באופן מפורש "כל הזכויות האישיות של המוכר במשק פרט למיכסה אישית ממשרד הבטחון".
67. המשק נמכר בסכום מסוים אשר חולק רעיונית לשני חלקים: בהסכם בארי-מלצר סך של 80,000$ מיוחס למכירת בית המגורים, בעוד סך של 140,000$ נוספים מיוחסת ל"שטחי העיבוד ויתר הזכויות". מנגנון זהה נקבע גם בעסקת אקשטיין-לב (90,000$ ו- 80,000$ בהתאמה).
68. המוכרים טוענים כי מניות תנובה לא נכללו במכירה, בעוד הקונים טוענים שהם קנו את כלל הזכויות במשק, ואף שילמו סכום נוסף נכבד על זכויות נוספות אלה שאינן המקרקעין לבדו. הקונים מוסיפים וטוענים כי טרם הסכסוך דנן נזקפו להם בעבר דיבידנדים מתנובה אשר חולקו רק לחברים בעלי הנחלות או המשקים, והמוכרים לא הביעו איזו התנגדות. עוד טוענים הקונים כי ממילא חברות המוכרים באגודה פקעה בהתאם להוראות התקנון (כפי שפרטתי לעיל) בעת מכירת משקם וכי סעיף 13 להסכם מאפשר למוכרים לקבל שירותים מן האגודה במצב בו לו היו נותרים חברי אגודה לא היה כל טעם בסעיף זה המאפשר להם להמשיך ולקבל שירותים שונים מן האגודה (או גורם אחר!!).
69. בעניין בארי ומלצר כב' הבורר פסק כי מלשון ההסכם עולה קביעה חד משמעית כי המוכרים מכרו לקונים את כל הזכויות הנלוות למשק לרבות הזכויות האישיות. כב' הבורר סבר כי אין באי פירוטן המלא של הזכויות המועברות כדי לגרוע ממסקנה זו שכן
"..גם ללא פירוט כלשהו, עיסקת המכר כוללת כל זכות שיש למוכר כלפיי האגודה,.. קל וחומר כאשר נאמר בהסכם במפורש שנמכרות כל הזכויות הנלוות למשק ו/או הזכויות האישיות. מה גם שבאותם ימים לא היו מניות, הזכויות בתנובה היו רשומות על שם האגודה, ולכל היותר היתה לכל חבר הזכות להורות לאגודה לזכותו בחלק יחסי מהן."
(סעיפים 196 לפסק הבורר)
בעניין אקשטיין פסק כב' הבורר כי גם הם מכרו את כל זכויותיהם לרבות הזכויות הנלוות לנחלה ולהוציא "רכוש או זכויות שהוחרגו" (סעיף 218 לפסק הבורר): בית המגורים ומכסת משרד הבטחון.
ללשון ההסכם מצטרפת ההוראה באשר לקבלת שירותים מן האגודה אשר לא נדרשת במקרה של מי שהוא חבר אגודה; חלוקת דיבידנדים קודמת כנגדה לא יצאו המוכרים וכב' הבורר דחה טענות של אי ידיעה על החלוקה בשל חומר הראיות שהונח בפניו; חלוקת סכום התמורה לתמורה בגין הבית ולתמורה בגין זכויות נוספות; עניינים שהוחרגו מהסכם המכר באופן מפורש – לול ההודים במקרה של בארי ומכסת משרד הבטחון במקרה של אקשטיין. מכלול הנסיבות הללו הביאו את כב' הבורר למסקנה כי עסקת המכר כללה את כלל הזכויות המצטרפות למשק, ולאור הקביעה הקודמת כי הזכויות הן "צמודות משק" בשונה מ"צמודות חבר" הרי שגם מניות תנובה כלולות החוזה המכר.
70. כב' הבורר הוסיף ציטוטים שונים מעדויות הצדדים בפניו המחזקים את מסקנתו זו. ראו סעיפים 200-201 לפסק הבורר וכן סעיף 227.
71. המשיגים בהשגתם טוענים כי הזכויות הצמודות למשק שנמכרו היו "לפי רשימה" אך תוכנה של הרשימה – אין. המשיגים מזכירים בעלות במניות פרטניות ומשווים זאת למניות תנובה. אלא שבאותה עת לא היו מניות "פרטניות" בתנובה והקביעה שתמורת מניות תנובה עשויה להיות משוייכת, במקרים מסוימים (כאמור בבג"ץ ניר בנים), לחברים מסוימים בלבד, נולדה שנים רבות מאוחר לחתימת ההסכמים. גם לעניינים אלו לא מתייחסים המשיגים בהשגתם או מעמידים גרסה שתביא טענות המתיישבות עם עניינים אלה. המשיגים מסתפקים בלהישען במלוא כובדם על בג"ץ ניר בנים. הא ותו לא. ובכן, לאור מועד החתימה על ההסכמים ולאור הקבוע בדנג"ץ – לא יכול הדבר להועיל למשיגים ובוודאי לא להביא לעיקור כלל קביעותיו של כב' הבורר כפי שמבקשים המשיגים בפניי.
72. כב' הבורר הפנה לפסק דינה של כב' השופטת הדס עובדיה מבית משפט השלום בנתניה ת"א 10051-07 שטרנברג נ' כפר ידידיה (23.8.2011) [פורסם בנבו] שם נדון מקרה דומה מאוד לענייננו. גם כב' השופטת עובדיה, בפסק דין מנומק וסדור, מצאה כי:
"גם בנסיבות העניין שבפני נמנעו הצדדים לחוזה המכר מלהתייחס מפורשות ליחידות ההשתתפות בתנובה. סבורתני כי הטעם לכך הוא לא צפו את המהלכים שהביאו למכר תנובה והוד חפר ולהעברת תמורת המניות ויחידות ההשתתפות לאגודות.
להבנתי מלשון החוזה והוראותיו עולה כי תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על פי כוונתם המשותפת של הצדדים, היא לאפשר להורי הנתבעים לפרוע את חובותיהם באמצעות תמורת המכר ולאפשר להם להמשיך ולהתגורר בבית הבנוי בחלקה א' שבנחלה. זאת תוך ניתוק הקשר בין הורי התובעים והעברה לנתבעים של אגד זכויותיהם בנחלה, ובכל זכויותיהם הנוגעות לנחלה ובקשר אליה, וכן כל הזכויות הנלוות והנובעות מהחברות באגודה ובנוגע אליה, ולרבות זכויות אישיות כפי שהוגדר במפורש בחוזה.
אך למעט זיכויים וחיובים בגין תשלומים המגיעים להורי התובעים בגין השיווק השוטף, אשר טרם באו לידי ביטוי ברישומי האגודה.
מלשון החוזה עולה כי הצדדים הבחינו בין הנכס שהוא כהגדרתם המשק לאחר פיצולו, היינו הנחלה, ובין אגד הזכויות הנלוות הנוספות מסוגים שונים בנכסים רבים שיש להן נגיעה לנכס הכוללות בין היתר זכויות אישיות שיש למוכרים. אלה וגם אלה הן נשוא הממכר.
התייחסות הצדדים לזכויות המועברות לנתבעים על פי לשונו של החוזה היא רחבה ביותר, כוללנית וגורפת.
התחשבנות הנוגעת לשיווק השוטף, ככל שהיא מתייחסת לפעילות של הורי התובעים שעד מסירת החזקה, אפילו בוצעה לאחר מסירת החזקה, כמפורט בסעיף 16 לחוזה המכר.
התחשבנות זו נערכת, כפי שהוסבר על ידי מנהל חשבונות אגודת הכפר מר וייס באיחור של כחודש ימים.
זכויותיהם ההוניות של הורי התובעים שלהן זיקה לנחלה, בהבדל מזכויות בגין תמורת היצור השוטף, הועברו אף הן כאמור במסגרת חוזה המכר לנתבעים, אף בהיותן זכויות אישיות, לאור תכלית ההסכם על פי אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. כוונתם כאמור לעיל הייתה להעביר לנתבעים את אגד זכויותיהם המלא כחלק מהנכס ההוני שנרכש על ידם.
פרשנות זו מקבלת משנה תוקף גם לאור ההבנה של מהות יחידות ההשתתפות בתנובה כפי שבואר בפסק הדין בבג"צ ניר בנים אשר לגביהן נפסק כי אינן כמניות רגילות, וכי בין היתר הן נבדלות ממניות רגילות בכך שכמניות של אגודה שיתופית אינן סחירות.
סבורתני כי דברים אלה מבהירים גם את יחוד המניות מבחינת הזיקה המהותית ההדוקה שבינן ובין הנחלה .
בחוזה המכר ביטאו הצדדים את כוונתם המשותפת לא רק בדבר מכירת הנחלה לנתבעים אלא גם את כל זכויותיהם הקנייניות של הורי התובעים בכל הנלווה לנחלה והקשור בה ולרבות זכויות אישיות הוניות אך למעט הזכויות הפירותיות בגין ההתחשבנות שטרם נערכה עם אגודת הכפר.
משהגיע מועד פדיון מניות הוד חפר ויחידות ההשתתפות סבורתני כי תמורת הפדיון היא קניין הנתבעים על פי חוזה המכר.
להבנתי באמור בסעיף 16 לחוזה המכר אין לשנות ממסקנה זו, להיפך. הסעיף מסדיר את הוראות ההסכם ביחס לתשלומים שוטפים בגין אחזקת הנחלה עד מועד מסירתה לנתבעים, ואת הזיכויים או החיובים בגין השיווק היצרני השוטף של הורי התובעים, עד מסירת החזקה בנחלה. זאת על רקע שיטת הזיכוי והחיוב על פי נהלי הנהלת החשבונות בכרטיסי חברי האגודה כפי שהעיד בעניינה מר וייס.
לאור האמור לעיל התביעה נדחית"
73. ודומה כי מכאן כל מילה מיותרת.
74. המשיגים טענו בעניין פסק דין זה כי "וביחס לפסק דינה של השופטת עובדיה בסעיף 207 – האמנם שכח הבורר הנכבד שפסק דינו של בית משפט שלום אינו אפילו מנחה?" (סעיף 154 להשגה). מעבר לסגנונה הבלתי ראוי של הטענה נזכיר כי ביום 20/5/2014 התקבלה במזכירות 'הודעה לבורר' מאת המשיגים בה נכתב "לוט פסק דינו של כבוד השופט שטרנליכט, אשר, מהדורה קודמת שלו הובאה בלהט בפנייך וזאת בעניינם של מש' לנסברג. ת"א 144-08. מצ"ב לנוחיותך." להודעה בזו הלשון צורף פסק דינו של כב' השופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה. תוצאתו של פסק דין זה, מתיישבת עם טענות המשיגים בפניי, ולפיכך מצאו להביאו, לאחר קיום הדיון, ללא קבלת רשות מתאימה, וחרף העובדה כי "אינו אפילו מנחה".
75. אלא שבשונה מפסק דינה של כב' השופטת עובדיה בעניינה של משפחת שטרנברג, בפסק דינו של כב' השופט שטרנליכט בעניין משפחת לנסברג קיימת הודעת בעל דין מאת הנתבע 3 שם העונה באופן מפורש לשאלה למי שייכות הזכויות שבמחלוקת "לפי החוזה, לתובעים" (ראו עמוד 6 לפסק הדין). נראה כי מכאן כל מילה מיותרת, הן באשר להערת המשיגים באשר למעמד פסקי הדין הללו, והן באשר לרלוונטיות של כל אחד מהם לענייננו.
76. קביעותיו של כב' הבורר בעניינן של שתי התביעות דנן מאושרות על ידי בזאת.
תביעת אורנשטיין נ' יהושע מלצר
77. כאן מדובר בהסכם "ותיק" עוד יותר מן השניים הקודמים לו. המדובר בחוזה מכר שנחתם ביום 14/8/1985 מלשונו עולה כי ב"הואיל" השלישי והרביעי "המוכרת רוצה למכור לקונה את מלוא זכויותיה במשק ואת הזכויות באגודת "כפר ידידיה... " וכן כי "..הקונה רוצה לקנות את מלוא זכויותיה במשק, כמו גם את זכויות המוכרת באגודה..". בסוף ההסכם הוספה פיסקה בכתב יד בדבר זיכויים שיתקבלו לאחר התקופה המסתיימת ביום 31/7/1985 והמיוחסים לתקופה שקדמה למועד זה. אלה יהיו שייכים למוכרת.
78. גם כאן לשון החוזה ברורה וכוללנית: מדברת על כל הזכויות ומה שרצו הצדדים להחריג – ידעו לעשות כן גם אם באמצעות סעיף בכתב יד המעיד כי כאשר המוכרת דנן סברה שעליה לשייר לעצמה זכויות כלשהן ידעה לעמוד על כך ומכאן נמצאנו למדים על יחסה למניות תנובה במועד החתימה על ההסכם. גם כאן, עלה עניין חלוקת דיבידנדים בעבר אשר כנגדה לא טענה המוכרת דבר מעולם. כב' הבורר לא קיבל את טענותיה (טענות דומות עמדו גם בפי המוכרים הקודמים כזכור) כי לא ידעה על חלוקת דיבידנדים בעת שבפניו עמדו ראיות שהעידו על דיווח בזמן אמת של האגודה לחבריה כמו גם למוכרי המשקים.
79. מן הטעמים לעיל, גם תביעת אורנשטיין נדחתה על ידי כב' הבורר. המשיגים לא הביאו כל טענה ספציפית מנומקת בעניין תביעה זו והסתפקו בטענה כי "הבורר מואיל לציין כי מדובר במצב מיוחד ועדיין, לא הביא הדבר להרהור חוזר / אחר". זאת, ללא כל הסבר מהו ההרהור האחר או החוזר שהיה צריך להיות, לשיטתם של המשיגים, בפי כב' הבורר חלף מה שנקבע על ידו. אין לי אלא לאשר בפה מלא את כל קביעותיו של הבורר בעניין תביעת אורנשטיין נ' יהושע מלצר.
תביעת אופנהיימר נ' ארבל
80. גם בעניין זה ה"הואיל" הרביעי נוקט לשון דומה להסכמים הקודמים: "..וברצון הקונה לרכוש מהמוכר את כל הזכויות של המוכר במשק וכל הזכויות האישיות של המוכר במשק ו/או הנלוות למשק לרבות מכסות ייצור, חלק יחסי במפעלי האגודה וכו'" (סעיף 250 לפסק הבורר).
81. גם כאן נקבע כי סכומים שייזקפו לטובת המשק, ואשר מקורם בפעילות שקודמת למועד החתימה על חוזה המכר, קרי – 22/3/1993, יהיו שייכים למוכרים, וגם כאן סכום התמורה חולק לשני חלקים כאשר חלק אחד משולם בגין בית המגורים ואילו היתרה משולמת בגין "שטחי העיבוד ויתר הזכויות" (או סעיף 251 לפסק הבורר, ההדגשה שלי ד.ב).
82. כאן עמד בפני כב' הבורר תצהיר של המוכרים שנעשה במסגרת ערעור על גובה היטל השבחה ובהתייחסו לעסקאות מכר של כמה משקים באגודה הוצהר שם כי "אנו החברים היינו אמורים להפסיק חברותנו, להפוך לתושבים רגילים במגרש מגורים רגיל, אך בבית בו חיינו כל חיינו. הקונים היו אמורים להפוך לחברי-אגודה במקומנו, ולקבל נחלה מפוצלת, לה מלוא הזכויות של "נחלה" בכל מובן שהוא" (סעיף 253.2 לפסק הבורר).
83. וכך קבע כב' הבורר:
"בחקירתו בפני אישר אופנהיימר כי הוא לא השתתף באסיפות הכלליות בשנים האחרונות, אך אומר כי אילו היה רוצה להשתתף באסיפה ולהצביע היו נותנים לו (עמ' 56 לישיבת 13.4.11 שורה 41) לדבריו הוא גם אינו מכיר את הרשימה של חברי האגודה הרשאים להצביע באסיפה (שם מול שורה 49).
מעניינים דבריו של אופנהיימר בהמשך חקירתו בעמ' 58 החל בשורה 13:
"ש.ת. הזכויות במשק הועברו אלי בשנת 1982 ואת כל המניות עליהן דיברתי קיבלתי כחלק מהירושה לאחר פטירת ההורים שהם העבירו לאחיותי את הפיצויים מגרמניה ואני קיבלתי את הזכויות.
ש.ת. לא היתה צוואה אולם ההורים שלי אמרו זאת לאחיותי וכך נהגו. הזכויות הללו הועברו אלי כמשקל כנגד הכספים שעברו לאחיותי. איני יודע כמה כסף היה.
ש.ת. אני חוזר ואומר כי הזכויות הללו עברו אלי רק לאחר מות ההורים.
ש.ת. כאשר הורי נפטרו לא עשיתי כלום לא פניתי לאחיותי שיסכימו לכך שהמניות שלי כמו הן לא ביקשו שאני אחתום על ויתור על הפיצויים וגם לא פניתי לאגודה כדי להודיע לה שאני בעל הזכויות.
ש.ת. אני לא פניתי לאגודה כי זה דבר טבעי שברגע שההורים נפטרו והמשק עבר אלי כל הזכויות עוברות אלי."
עינינו הרואות כי גם אופנהיימר סבר, לפחות בעבר, כי הזכויות עליהן דיבר בסעיף 18 לתצהירו דהיינו "מניות בתנובה בע"מ, מניות בחברת הוד חפר בע"מ, אגודה שיתופית להזרעה מלאכותית מניות ניר שיתופי בע"מ ותאגידים נוספים", הן זכויות הצמודות למשק.
נראה כי גם התנהגותם של אופנהיימר בשנות ה-2000 מלמדת כי הם ידעו שמניות תנובה אינם שלהם. וזאת אנו למדים מן העובדה שבמהלך מספר שנים חולקו לבעלי הנחלות דיבידנדים ששולמו על ידי תנובה בלא כל טענה מצד אופנהיימר.
בעמ' 57 שורה 49 לאותו פרוטוקול הוא מאשר:
"ש.ת אני לא מקבל דיבידנדים כמו בעלי הנחלות כי יש מפעלי אגודה ששייכים לבעלי הנחלות. כמו מפעל המים, השכרות שטחים, פרדס אגודה."
ש.ת. נכון שיש הבדל בזכויות בין בעלי נחלות לביני. זה דבר שמקובל עלי ואיני רואה בו קפוח. בחוזה המכירה ויתרתי על חלקי בפרדס האגודה (1/61) וכן על שטח טיכו.
ש.ת. מיד לאחר שמכרתי את המשק הוצאתי מן הערבות ההדדית של האגודה."
בניגוד לתובעים אחרים שהעידו שלא ידעו על חלוקת הדיבידנדים, אופנהיימר מעלה טענה חדשה בדבר קיומם של מפעלי אגודה, הגם שאין כל ראיה בפני כי מפעלי האגודה מחלקים דיבידנדים, ואין בתשובה זו הסבר מדוע לא קיבל דיבידנדים מתנובה.
כפי שציינתי לעיל, המסמכים הרבים שצורפו על ידי התובעים מלמדים כי האגודה יידעה את חבריה באופן שוטף על הנושאים הכלכליים השונים, והקפידה גם ליידע את בעלי הנחלות הקודמים, כך איני יכול לקבל שבמשך מספר שנים לא שמעה הגב' אופנהיימר על חלוקה זו.
נראה לי שנכון יותר יהיה לומר כי הסכומים הקטנים אותם קיבל כל בעל נחלה לא המריצו אותה לצאת למלחמה (אם הסה"כ היה כ-60,000 ₪ כפי שהוצג בפני, הרי חלקו של כל בעל נחלה היה פחות מאלף ₪). שונה כמובן המצב כאשר מדובר בסכומים נכבדים שחולקו לבעלי המשקים."
84. כב' הבורר דחה את תביעת אופנהיימר. המשיגים שוב העלו בעניין עסקה זו טענות בעלמא אשר להוציא את עצם תקיפת מסקנות הבורר לא מעמידות איזו גרסה חליפית העולה בקנה אחד עם חומר הראיות. פסיקת כב' הבורר מאושרת על ידי גם בעניין זה.
תביעת לוי נ' טענות הר-מור
85. כזכור, משפחת הר-מור, לא לקחה חלק פעיל בהליכי הבוררות מושא הכרעה זו. בתחילה, פנו לכב' הבורר בטענות כי אין לכפות עליהם הליך בוררות במתכונת זו, מטעמים שונים ביניהם כי בחוזה המכר שבינם ובין לוי קיימת תניית בוררות המפנה לבורר אחר.
86. טענות הר-מור נדחו על ידי כב' הבורר בהחלטה מיום 14/7/2009. לאחר החלטת כב' הבורר האמורה, התקבל במזכירות הרשם ביום 12/10/2009 מסמך נושא כותרת 'תגובת המבקשים להחלטת הבורר משה גבע מיום 14.7.09'. מקריאת מסמך זה עולה כי אינו מופנה לרשם או מי מטעמו, ובהתאם, אף לא נתבקש מן הרשם כל סעד שהוא. ככל הנראה, משום כך לא נתקבלה כל החלטה בקשר אליו, ואין בתיק איזו פניה של הר-מור לקבלת החלטה בעניין מסמך זה.
87. ביום 27/1/2010 קיבל כב' הבורר החלטה מנומקת נוספת הדוחה את טענות הנתבעים שבפניו - הם המשיגים דנן באשר לסמכותו, במסגרתה התייחס כב' הבורר פעם נוספת לטענות שונות שהועלו גם על ידי הר-מור. בקשר עם החלטה זו לא פנה מי מהצדדים לרשם, והיא הרי עוסקת בסמכותו של כב' הבורר לנהל את ההליך כולו, ועל כן החלטה זו הפכה חלוטה בנסיבות העניין ולאור חלוף הזמן.
88. גם לאחר החלטה זו, וחרף הזהרותיו של כב' הבורר, בחרו הר-מור שלא לקחת חלק בהליך הבוררות. כב' הבורר בפסקו אמנם דחה את התביעה שהוגשה כנגד הר-מור, אך בחר לחייבם בחלק מהוצאות הצדדים. משכך, פנו הר-מור לכב' הבורר ביום 2/5/2013 או בסמוך למועד זה בבקשות שונות הקשורות בהכרעותיו הנוגעות להם כאמור בפסק הבורר, ובפרט על מנת שכב' הבורר יתקן את פסקו ואת חיובם לפי הפסק.
89. ביום 5/5/2013 קיבל כב' הבורר החלטה בבקשה זו, וקבע כי ממילא אין המדובר בטעות סופר ועל כן הוא אינו רשאי לתקן כל טעות אחרת בפסקו. בעניין זה קבע הבורר בסעיף 9 להחלטתו האמורה כי:
"התרופה הנתונה לצד לבוררות הסבור כי נפלה טעות בפסק, הינה לערער על הפסק בפני רשם האגודות השיתופיות."
90. ועוד קבע כב' הבורר בסעיפים 3-5 להחלטתו זו:
"אודה ולא אבוש כי אינני יורד לסוף דעתם של המבקשים [הר-מור]. החל מתחילת הבוררות הם מחזיקים בדעה כי אין לי סמכות לדון בעניינם, הגישו לי בקשות בעניין זה. כל בקשותיהם של המבקשים נדחו על ידי, והודעתי להם כי הבוררות גם בעניינם, בהיותה בוררות סטטוטורית תימשך חרף התנגדותם, אך המבקשים התעלמו מהחלטותי ונהגו כאילו הבוררות אינה נוגעת להם.
אם לדעתם אינני מוסמך לדון בעניינם, מהיכן לדעתם עלי לשאוב את הסמכות לתקן את פסק הבורר, שלדעתם ניתן ללא סמכות?
אם סברו המבקשים כי פעלתי שלא בסמכות, היה עליהם לפעול בדרך המשפטית הנכונה כדי להביא לבטול החלטותי ולא להתעלם מהן."
91. אודה ולא אבוש אף אני כי איני מבינה את התנהלותם של הר-מור מאותן סיבות בדיוק, ולפיכך מצטרפת אני להכרעותיו בעניינם.
92. הכרעות אלה של כב' הבורר לא הפריעו להר-מור להגיש ביום 30/6/2013 הודעה בעניין הסמכות, הפעם לרשם, כי הם כופרים בסמכות כב' הבורר וכי הם פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות בעניינם. לאור זאת, "מודיעים המבקשים כי לא יקחו כל חלק בהליך דנן ולא יופיעו לדיון בערעור" (סעיף 3). על הודעתם זו נתבקשה עמדת הצדדים בהחלטתי מיום 24/7/2013.
93. מתגובת לב וארבל להודעת הר-מור בהתאם להחלטתי האמורה, עולה כי "לא מיותר לציין כי המשיבים 4 ו- 5 [הר-מור] נוקטים מספר הליכים במקביל (לא בהכרח ההליכים המתאימים) ומסבים למשיבים האחרים בתיק הוצאות מיותרות. מצד אחד טוענים המשיבים 4-5 כי אינם מכירים בסמכותו של כב' הבורר ומן הצד האחר הם מגישים לכב' הבורר בקשה לתיקון פסק דין (משמע, מכירים בסמכותו!). בנוסף, מוטרחים המשיבים האחרים בתיק להגיב להודעה זו וכן מוטרחים להתדיינות נוספת באותו עניין בפני בית המשפט המחוזי" (סעיף 4 לתגובה). תגובה זו מסתיימת בבקשה לחייב את הר-מור בהוצאות.
בכל הכבוד, אין לי אלא להסכים לדברים אלה.
94. ב- 1/1/2014 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפני כב' השופטת בלהה טולקובסקי אשר קבעה כך:
"ב"כ המבקשים יודיע עמדתו באשר להצעת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 8.1.14.
ככל שהמבקשים לא יודיעו על הסכמתם למחיקת הבקשה בהתאם להצעה, הדיון בבקשה יתקיים לאחר הדיון בפני רשם האגודות שכן נראה שלהחלטה שתתקבל על ידי רשם האגודות השיתופיות צפויה להיות השלכה על הדיון בבקשה.
כל טענה בעניין סמכות שמורה למשיבים.
95. סבורתני, כי יש להסב את תשומת לבו של בית המשפט הנכבד לכך כי מסגרתו הנורמטיבית של הליך הבוררות דנן אינו חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק הבוררות"). המדובר בהליך בוררות סטטוטורית אשר חוק הבוררות אינו חל עליו. על ההבדלים בין בוררות "רגילה" הכפופה לחוק הבוררות ובין בוררות סטטוטורית ראו ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהדורה רביעית מיוחדת בעמ' 205. משמעות הדבר היא כי הליך בוררות זה כפוף לפקודה (סעיף 52) ולתקנות שמכוחה בלבד, קרי – תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972. משכך, בית המשפט אינו מוסמך ליתן איזה סעד שהוא בעניינה של בוררות סטטוטורית ויש לפנות לרשם בלבד. לפיכך, צדק כב' הבורר עת הפנה את הר-מור להשיג בפני הרשם, אך הר-מור, בשלהם, בחרו לפתוח הליך מקביל בפני בית המשפט המחוזי וזאת מקום שלבית המשפט אין סמכות בעניין. גם על החלטתי זו לא ניתן לפנות לבית המשפט המחוזי בשל הוראתו של סעיף 52(4) לפקודה. הר-מור, בהיותם מיוצגים, מוחזקים כמי שהדין ידוע להם, ובכל זאת בחרו לפעול כאמור. דברים אלה יובאו במסגרת קביעת ההוצאות.
96. עוד יש לזכור, כי כאמור בהחלטות כב' הבורר בעניין פניותיהם החוזרות של הר-מור, אין צד לבוררות אשר סבור כי "נגרר" להליך בוררות שלא בסמכות חופשי להתעלם מן ההליך ולהסתפק בהודעה כי אינו מכיר בסמכות הבורר, וזאת ביתר שאת עת צד כאמור מיוצג על ידי עורך-דין.
97. כב' הבורר מונה לדון במחלוקות מושא תיק זה, עליהם נמנית גם מחלוקת בין מוכרי המשק שנקנה על ידי הר-מור ובין הר-מור. אפשר כי הצדק עם הר-מור באשר לתניית הבוררות הקיימת בהסכם שבין הצדדים, אך אין בכך כדי לפטור אותם מן הבוררות ובוודאי לאחר הזהרותיו החוזרות ונשנות של כב' הבורר, אשר חזר והזהירם, והם בחרו בשב ואל תעשה תוך הודעה סתמית אשר אינה מגובה באיזה צו שיפוטי שהוא, כי הם אינם רואים בעצמם צד לבוררות. זאת, חלף פנייה לערכאות מתאימות בעניין הסמכות. ברי, כי התנהלות כזו אינה מקובלת במחוזותינו והאחריות להשלכותיה רובצת לפתחם של הר-מור בלבד.
98. דומה הדבר לפלוני הנתבע על ידי אלמוני בבית המשפט וסבור כי בית המשפט לו הוגשה התביעה חסר סמכות לדון בה. חרף זאת מסתפק אותו פלוני בהודעה לבית המשפט כי זה האחרון חסר סמכות ולפיכך אינו לוקח חלק בבירור התביעה, לרבות בדיונים, אינו מגיש כתבי בי-דין וכו' – חרף הזהרות בית המשפט. היעלה על הדעת כי התנהלות זו תשמש כר לביטול אותו פסק דין שיינתן מאוחר יותר בעניינו של פלוני? דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה מאליה והיא שלילית.
99. האחריות לבחירת הר-מור שלא לקחת חלק בהליך הבוררות ולהימנע מהבאת צו או החלטה שיפוטית אחרת המורה כי אין הבוררות חלה עליהם רובצת לפתחם בלבד על השלכותיה, לרבות חיובם בהוצאות על ידי כב' הבורר.
100. בעניין זה אומר כי טענות לוי בהשגה, מי שמכרו משקם להר-מור, דינן להידחות אף הן. בהשגה הסתפקו המוכרים דנן בטענה כי משלא הגישו הר-מור כתב הגנה ולא יצאו כנגד תביעת המוכרים כנגדם, היה על כב' הבורר לקבל את התביעה כמות שהיא. ובכן, מהיכן שואבים המשיגים דעה זו? על מה נסמכת היא? למשיגים הפתרונים. משתקסד"א אינם חלים על הליך הבוררות, וכב' הבורר חופשי לפעול בדרך הנראית לו הוגנת ומהירה להביא לפתרון הסכסוך כאמור בתקנה 13 לתקנות הבוררות, הרי שאין כל פסול בבחירת הבורר לדון בתביעה גם בהעדר כתב הגנה מהר-מור כנתבעים, ובסמכותו אף לדחות את התביעה אם סבר הוא כי כך ראוי.
101. כב' הבורר לא בחר בדרך הקלה לכאורה בה יכול היה לבחור (ראו סעיף 10 לתקנות הבוררות), טרח ונכנס לעובי הקורה גם בעניין זה. צו ליבו וניסיונו הרב עמדו לו גם כאן, ובחינת הראיות שהובאו על ידי המוכרים הביאה גם כאן למסקנה אחת: כי גם כאן נמכרו להר-מור כלל הזכויות הנלוות למשק מאותם נימוקים שהובאו בהרחבה לעיל.
102. לא מצאתי להפוך מסקנתו זו של כב' הבורר והיא מאושרת על ידי. כמו כן לא מצאתי לבטל את החיובים שהשית כב' הבורר על הר-מור, ואני מצטרפת לטעמיו לכך כפי שהובאו בסעיפים 331-334 לפסק הבורר בזו הלשון:
"ה"ה לוי מיכה ועדנה לא ישלמו לה"ה הר-מור הוצאות על אף שתביעתם נדחתה.
יותר מכך. נוכח התנהלותם של ה"ה הר -מור אשר לא שעו לא להחלטות הרשם ולא להחלטותי, התעלמו מן התביעה נגדם ו/או מן הבוררות, על אף שמדובר בהליך בוררות כדין, ועל אף שניתנו החלטות מפורשות הקובעות כי על ה"ה הר-מור להשתתף בהליך.
על אף התנהלותם של ה"ה הר-מור לא חשבתי שיהיה זה נכון לקבל את התביעה נגדם מטעמים פורמליים, שעה שסברתי כי לגופו של ענין לא צדקו התובעים ודין תביעתם להידחות.
על אף זאת אני סבור כי ראוי שיוטלו עליהם הוצאות, ולו כדי לפצות במעט את הנתבעים האחרים שטרחו והשתתפו בהליך, הוציאו ממון והקדישו זמן ומאמץ, שעה שה"ה הר -מור ישבו באפס מעשה.
לכן החלטתי כי ה"ה הר -מור ישלמו לכל אחד מן הנתבעים האחרים (כל זוג נתבעים רוכשי משק אחד ייחשבו כנתבע אחד) סך של 3000 ₪."
תביעת גולדנר נ' אורון
103. מפסק הבורר עולה כי הסכם מכר בין שני צדדים אלה, אשר נחתם ביום 20/9/2005 שונה מהסכמי המכר שנסקרו עד כה. בשונה מן ההסכמים הקודמים, הסכם זה חסר איזו התייחסות שהיא לזכויות כלשהן כגון זכויות אישיות או זכויות אחרות הנלוות למשק כלפי האגודה, לרבות איזו התייחסות שהיא כלפי מניות תנובה או פדיונן.
104. הדבר תמוה במקצת לאור העובדה כי במועד זה כבר היה ידוע לכל כי למניות תנובה ערך כלכלי, לאור ועידת יגור משנת 2003 וההחלטות שנתקבלו בה.
106. מפסק הבורר עולה כי גולדנר הגיש כמה תצהירים מהם עלה בין השאר כי באגודה ישנם כמה סוגי חברים: "בעלי נחלות, בעלי מגרשים, בעלי משקי עזר וכאלה שאין להם נכס מקרקעין" (סעיף 294.1 לפסק הבורר). עוד עולה מתצהירי גולדנר כי מכר לאורון רק את הזכויות הקנייניות במשקו וכי התחייבותו שלא להגיש תביעות כנגד אורון מתייחסת, לשיטתו, רק לתמורה ששולמה בגין המשק. על פי טענתו, ההסכם הסופי לא התייחס למניות תנובה או לכל זכות אישית אחרת.
107. מנגד, מתצהירי אורון עלה כי בתהליך הקנייה לקחו חלק חברי אגודה אחרים – אליעזר ואורית שטרנברג (להלן – "שטרנברג") ובפגישה בה נערך ההסכם הסופי כמו גם בפגישה שלאחריה (ראו סעיף 105 לעיל) עלה נושא מניות תנובה וגולדנר הצהיר כי אין לו כל תביעות כגד אורון בעניין זה.
108. גם כאן עלתה הטענה כי בשנת 2007 חילקה האגודה דיבידנדים מתנובה גם לאורון עת המוכר, גולדנר, לא העלה כל טרוניה בעניין.
109. מפסק הבורר עולה כי התמיהה על העדרן של הוראות בעניין מניות תנובה עלתה מכמה סיבות (ראו סעיף 302 לפסק הבורר):
· כאמור, בשנת 2005 כבר היה ידוע שלמניות תנובה ערך כלכלי משמעותי וכי תנובה מחלקת דיבידנדים.
· באותה העת מניות תנובה היו רכושן של האגודות ולא רכושם של החברים שכתוצאה מעמלם הוקצו מניות אלה.
· לא ניתן היה לממש את מניות תנובה בשוק החופשי.
· ימים ספורים לפני שנחתם הסכם המכר בין הצדדים, ניתן פסק הבורר של כב' הבורר משה שפורן בעניין ניר בנים, אשר עורר הדים בהתיישבות כולה.
110. מן הסיבות הללו מסיק כב' הבורר כי "אין לי ספק, כי עניין מניות תנובה כבר לא היה עניין ערטילאי, וגם אם אורון, בהיותם מי ששנים רבות לא היו חקלאים לא ידעו על כך, אין לי ספק כי גולדנר ידע גם ידע" (סעיף 304 לפסק הבורר).
111. מציטוטי חקירתו של גולדנר עולה כי אכן מניות תנובה עלו על ידי בנם של אורון שייצגם בפגישות אלה עקב היעדרותם מן הארץ, וכי לא הוסכם להכליל את המניות בהסכם. נטען כי שטרנברג יעידו על כך. עוד הוסיף גולדנר כי אינו דורש דבר מאורון כי אם מן האגודה. בעניין טענה זו הרחבתי לעיל דברים אשר תוכנם יפה גם לכאן ועל כן לא אוסיף זולת העובדה כי אני דוחה טענה זו מכל וכל.
112. מציטוטי תצהירו של בנם של אורון עולה כי מניות תנובה לא עמדו על סדר היום בעת פגישות הצדדים בהן נכחו גם שטרנברג, אך גולדנר מסר שאין לו כל טענה כנגד אורון בעניין זה כי אם כנגד האגודה בלבד.
113. בפסק הבורר מצוטטים חלקים מעדות שטרנברג, ובין השאר: "אני לא שמעתי אותו אומר שאין לו טענות כלפי אורון בעניין מניות תנובה וכי אם יש לו הן כנגד האגודה. נסוח כזה לא מתאים למנחם הוא לא מדבר ככה" (סעיף 313 לפסק הבורר). מן הדברים הללו הסיק כב' הבורר כי אמנם לכל אחד מן הצדדים "גירסה משלו לגבי איזכור מניות תנובה" (סעיף 314 לפסק הבורר) אך הצדדים להסכם המכר מעידים כי הנושא עלה ביניהם אם כי אין הסכמה באשר לתוכן הדברים. גולדנר אמר כי שטרנברג תאשר את גרסתו בעוד שלא כך קרה. נוכח זאת, פנה כב' הבורר למקורות אחרים (סעיפים 318-327 לפסק הבורר):
"בחקירתו בעמ' 27 לישיבת 14.10.10 החל משורה 43 העיד גולדנר:
ש.ת. את הבעלות במשק קיבלתי מאבי בשנת 2000 הן באגודה והן במינהל. הייתי חבר קודם.
ש.ת. לא נכון שאת המניות קיבלתי לאחר שהמשק עבר על שמי המניות היו רשומות על שמי קודם לכן.
ש.ת. לשאלתך אם אבי העביר לי את המניות קודם לכן אני משיב כי אני לא זוכר שבהסכם הצוואה הוזכרו המניות.
ש.ת. אבי העביר לי את המניות קודם לכן. לא בצוואה אלא ברגע שהתקבלתי בתור חבר, זה היה חלק ממה שמגיע לי.
ש.ת. את המניות בעביר לי אבי ברגע שהייתי שותף במשק. אף אחד לא דיבר אז על מניות.
ולמטה מזה בעמ' 28 שורה 32 אמר:
"ש.ת.לא התעמקתי בשאלה שאם הזכויות במשק עברו אלי הרי המניות עברו ביחד עם הזכויות במשק כי הם חלק מהם.
ש.ת. איני יודע אם נכון שהעברת המשק משמעה גם העברת המניות באגודה.
ש.ת. גם לאחר שאתה קורא לי את סעיף 29 לתקנון הישן איני יודע לומר לך מה המשמעות של העברת הזכויות במשק."
מדבריו של גולדנר עצמו לא יכול להיות ספק כי הוא ראה את מניות תנובה כחלק מהמשק לפחות בזמן שקיבל את הזכויות בו, והיה זה בשנת 2000 -זמן לא רב ביותר לפני שמכר את המשק, ואם אז הוא ראה את המשק ככולל את המניות לא ברור מדוע לא ראה זאת מאוחר יותר, בעת שמכר את המשק.
מדבריו אלה ברור כי כשמכר את המשק הוא ראה אותו ככולל את הזכויות הנלוות במשק
גולדנר מכר את המשק בשנת 2005, שעה שמניות תנובה הפכו לנכס ממשי, ואין לי כל ספק כי הוא ידע זאת, כפי שכל חבר מושב ידע זאת. והנה על אף שהוא חשב כי מניות תנובה הן חלק מהמשק, הוא לא טרח להחריגן מהמשק, הוא גם לא החריג זכויות אחרות באגודה ובכל זאת לא נשמעה ממנו כל טענה לפחות לגבי זכויות אחרות.
גם לגבי מניות תנובה לא נשמעה ממנו כל טענה, גם כאשר לאחר המכירה, הוא לא קיבל את הדיבידנד שחולק לחברים בגין המניות, בשנים 2007 ו-2008.
ההסכם הסופי נחתם ביום 30.1.08, מספר חודשים לאחר שהתקבלה החלטת האסיפה הכללית לחלק את מניות תנובה ל-61 הנחלות, שממנה היה ברור לו ולחבריו, התובעים האחרים, כי בכוונת האגודה להעביר את תמורת מניות תנובה לבעלי הנחלות הנוכחיים, ובכל זאת הוא חתם על ההסכם הסופי, שבו הוא מאשר כי הוא מתחייב שלא לתבוע את אורון בגין הסכמים קודמים.
גם כאשר נפגשו הצדדים ב - 3.6.09 כאשר שולמה לו יתרת החוב, הוא לא העלה כל טענה בדבר זכויות במניות תנובה, ועוד אמר כי הוא לא תובע את משפחת אורון בשום דבר, על אף שלמעלה משנה לפני מועד זה התקבלה החלטת החלוקה, והאגודה כבר העבירה כספים לנתבעים.
ואם צריך עוד הוכחה לדברים הרי גם אותה ניתן לקבל מדבריו של גולדנר בעמ' 31 לפרוט' אותה ישיבה החל משורה 36:
ש.ת. אני סבור כי הדיבידנדים ששולמו לאורון החל משנת 2007 מכל מקור שהוא מגיעים לי בתור חבר. לא אמרתי שזה לא מגיע לאורון.
ש.ת. מה שאורון קבלו מהאגודה בגין דיבידנדים מגיע להם אבל גם לי מגיע בתור חבר."
נראה שבדבריו אלה הוכיח גולדנר כי הוא אמנם סבור שאורון זכאים לתמורת המניות מכח חברותם והיותם בעלי נחלה, אך הוא זכאי לתמורה מכח חברותו באגודה, וזו כבר עילה שונה לחלוטין מזו שבגינה תבע.
בשל גישה זו ניתן להבין את דבריו אשר צוטטו לעיל כי אין לו תביעה כנגד אורון אלא כנגד האגודה.
לא אחזור על דברים עליהם כבר כתבתי לעיל בהרחבה, רק אומר כי מכח חברותו באגודה גולדנר אינו זכאי לכל תמורה שהיא במניות תנובה."
114. בעניינם של גולדנר ואורון טענו המשיגים בהשגתם כי "ברי כי גולדנר לא מכר ואורון לא קנו אלא מקרקעין – שהדבר כתוב בחוזה מפורשות" (סעיף 183 להשגה). היכן הפנייה ללשונו המפורשת כל כך של החוזה כפי הנטען כל ידי המשיגים? אין.
115. עוד טוענים המשיגים כי "ככל שאורון טוען שרכש – הוא המוציא ועליו הראיה". וכיצד מתיישבת טענה זו עם הקביעה כי הטוענים לזכאותם לכספים אשר במועד הטענה כבר שולמו, רק הגיוני כי הם אשר יביאו גרסתם לזכאותם בכספים מושא המחלוקת? גם לכך לא נמצא כל תשובה בהשגה.
116. עיננו הרואות כי גם לו ביקשתי להרהר בקביעות כב' הבורר, לא הביאו המשיגים כל טענה רצינית המתמודדת עם כל פסיקותיו של כב' הבורר או מעמידה גרסה אחרת זולת הטענה הכללית כי שגה כב' הבורר בקביעותיו. אין גם כל ניתוח חלופי לדברי גולדנר, כפי שהוא הן על ידי כב' הבורר והן על ידי אורון בתשובתם להשגה. ויודגש: בתשובת אורון להשגה ישנן הפניות לעדויות סותרות שניתנו על ידי גולדנר ואכן הדברים מחזקים את מסקנתו של כב' הבורר בהעדר גרסה אחרת המסבירה זאת.
117. ובכן, כבר קבעתי בעבר שאין די בטענות לשגגות בורר, ויש חובה להעמיד גרסה חליפית שתתיישב עם חומר הראיות שעמד בפני כב' הבורר. קביעה כזו נכונה גם לענייננו דכאן. זאת ביתר שאת עת המשיגים היו גם התובעים בפני כב' הבורר, וחרף העובדה כי כב' הבורר ראה בקביעתו כי הם יהיו התובעים בפניו כ"שרירותית" אני לכשעצמי מצאתי הגיון רב בקביעה זו, ולא מצאתי בהשגת המשיגים כל טענה המצדיקה קביעה אחרת בעניין זה זולת טענה בעלמא כי על נטל ההוכחה להתהפך.
118. לאור כל הדברים הללו, נראה כי מסקנתו של כב' הבורר עוגנה היטב החומר הראיות אשר עמד בפניו, ואין בהשגתם של המשיגים דבר על מנת להצדיק את ביטולה של החלטת כב' הבורר בעניינם של גולדנר ואורון חרף ההבדלים בינם ובין עניינם של הצדדים האחרים. החלטות כב' הבורר גם כאן מאושרות על ידי.
התבטאויות כלפיי כב' הבורר
119. בטרם סיום מצאתי להוסיף כמה מילים בעניין שמירה על כבודם של בוררים בכלל, ושמירה על כבודו של הבורר דנן בפרט. השגת המשיגים שזורה לכל אורכה באמירות שונות אשר טוב היה אם בחירת המילים בהן היתה שונה, ודי לחכימא ברמיזא.
120. לצורך ענייננו אביא דוגמאות, ההדגשות שלי ד.ב:
· סעיף 145 להשגה: "הבורר מודע לעובדה שסגר את הגולל על התביעות כולן, הוא כאילו דן בחוזים "מחמת כבודם של הצדדים" כבוד בוודאי אין כאן. חוסר כבוד יש ויש".
· סעיף 147 להשגה: "היכן ומכח איזו עזות מצח וגבהות לב הניח הבורר את תוכנה של הזכות במניה?"
· סעיף 151 להשגה, והנרמז בו בזו הלשון: "אלא – שתואריו ומעורבותו של מלצר בארגוני הקניות ובדירקטוריונים השונים לרבות דרקטוריון תנובה – והרצון לרצותו, כנראה היו חזקים מהצורך לעשות משפט צדק למערערים, וחבל."
· סעיף 154 להשגה: "האמנם שכח הבורר הנכבד שפסק דינו של בית משפט שלום אינו אפילו מנחה?"
· סייפת סעיף 160 להשגה: "דברי האזהרה הנבובים ששמשו אך מס שפתיים לבורר".
· סעיף 162 להשגה והנרמז שם: "בפסק הדין כאן – העובדות אינן אלא מכשול, והנחות הן העיקר. וחבל שכך."
· סעיף 166 להשגה: "הבורר השלים עובדות לפי צורכו, ולא דק פורתא".
· סעיף 167 להשגה: "כבר טענתי למעלה כי דברי הבורר שהתייחס לכל עסקה בנפרד מחמת כבודם של הצדדים מלמדת כי אין בהתנהלותו כבוד שהוא כי אם זלזול מופגן – שכל שעשה "העתק הדבק" עשה, וחבל."
· סייפת סעיף 183 להשגה: "אולם לא לשון החוזה הברורה תעמוד לרועץ לבורר. –והוא קובע אחרת."
· סעיף 184 להשגה: "שהבורר אומר מפורשות שיתעלם מהעובדות. הוא ישתדל להסיק מסקנות מהנסיבות. אלא – שהנסיבות – כולן נוצרו על ידו, ולא על ידי הצדדים או מי מהם".
· סייפת סעיף 187 להשגה: "...אבל אין בכל כדי להפריע לבורר שסימן את המטרה בסעיף 179 כאמור לעיל, ולא עניין פעוט כעובדות יפשירוהו ויעבירוהו מדרכו".
121. מזה זמן לא מצאתי אמירות לא מכבדות רבות כל כך, שזורות בהשגתו של מאן דהוא בפניי, רבה ביקורתו של המשיג ככל שתהיה על מסקנותיו והחלטותיו של כב' הבורר בעניינו. איני יכולה שלא לתהות: כלום היו בוחרים המשיגים את אותה בחירת מילים לו היתה מוגשת השגתם זו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק בורר בהתאם לחוק הבוררות? קשה להאמין כי התשובה לשאלה זו חיובית, וככל שכן לא מן הנמנע כי גם בית המשפט היה מצטרף לדעתי, ובכל מקרה סגנון זה הנו בלתי ראוי, בלשון המעטה.
122. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט עודד גרשון מבית המשפט המחוזי בחיפה, בהפב (חי') 44820-09-12 רפאל אביב אלדג'ם ואח' נ' קיבוץ אלון ואח' (2.3.2014) [פורסם בנבו], בעמ' 19 לפסק הדין:
"אני רואה להביע מורת רוח רבה על השימוש בלשון הבוטה שבה נקטו המבקשים ביחס לבורר. המבקשים פגעו בשמו הטוב של הבורר ללא כל בסיס וללא כל הצדקה. בעלי דין חייבים בשמירה על כבודם של בעלי התפקידים הדנים בעניינם. לא יתכן שבעל דין שאיננו מרוצה מהכרעת בעל הסמכות השיפוטית שדן בעניינו ינקוט לשון משתלחת כמו זו שננקטה על ידי המבקשים. נפסק לא אחת כי על בעלי הדין להיזהר לא להטיל דופי לשווא באישיותו של הבורר או בהתנהגותו אך ורק לשם השגת ביטול הפסק (אוטולנגי, כרך ב', בעמ' 1107 למעלה).
עניין זה ילקח בחשבון בעת שאדון בשאלת ההוצאות."
123. ב- 9/2/2012 כתבתי אף אני בעניינם של הצדדים הנ"ל בהפב (חי') 44820-09-12 כך:
"ברי, כי לא חייבת, ובוודאי שלא צריכה להיות, התנגשות בין חובות עורך דין לייצג לקוחותיו בנאמנות, במסירות וללא מורא, ובין כיבוד ערכאות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, אשר אף זו חובה אתית שיש לו לעורך הדין המייצג.
אין ספק בלבי, כי ניתן היה להסתפק בטענה כי לדעת המשיגים הבורר לא התייחס לטענות ההגנה תוך פירוט הטענות אליהן לא התייחס, תחת שימוש בסגנון ראוי להוקעה כנגד כב' הבורר... "
(תב' 4311/619/09 בוריס קרמר ו- 10 אח' נ' חורש אילון (9.2.2012) [פורסם בנבו])
124. נראה לי כי המקרה דנן אף הוא נכנס בגדרם של אותם מקרים בהם סגנונם של צדדים, ובמקרה זה - המשיגים, אינו יכול להיוותר ללא התייחסות מתאימה.
אף אני אביא עניין זה בעת שאדון בשאלת ההוצאות.
סוף דבר
125. דין ההשגה להידחות. פסק הבורר מאושר על ידי ככתבו וכלשונו, על כל קביעותיו כולן.
126. נוכח דחיית ההשגה כולה, נוכח היותה ברובה טענות בעלמא ללא סימוכין וללא הפניות לחומר הראיות הרלוונטי, כמו גם הסגנון הלא-מכבד בו בחרו המשיגים לנקוט הריני לקבוע כי כל משפחה או יחיד מבין המשיגים בהיותם המוכרים, להוציא את משפחת לוי, יישאו בהוצאות המשיבים להם מכרו את משקם בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, סכום זה כולל שכר טרחת עו"ד. ובפירוט מלא:
משיגים 1 ו-2 ישלמו למשיבים 1 ו-2 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיגים 5 ו-6 ישלמו למשיבה 6 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיגה 7 תשלם למשיב 3 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיג 8 ישלם למשיבים 9 ו- 10 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיגים 9 ו- 10 ישלמו למשיבים 7 ו- 8 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
באשר למשפחת לוי ולאור העובדה כי הר-מור לא לקחו חלק בהליך הבוררות ואף לא בהליך שהתקיים בפני, לא מצאתי לחייבם בהוצאות. תחת זאת, מצאתי לחייב את משפחת הר-מור בגין הוצאות הצדדים האחרים שגרמה התנהלות הר-מור שלא על פי כל דין כמוסבר לעיל, ואשר אילצה צדדים אלה להגיב להתנהלות זו. לפיכך, הריני לקבוע כי הר-מור ישאו בהוצאות הצדדים על פי הפירוט הבא:
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו ללב.
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו לארבל.
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו למלצר.
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו למלצר יהושע.
שאר הצדדים לא השיבו להודעת הר-מור ולפיכך לא מצאתי לזכותם בהוצאות0.
כל הסכומים שנפסקו בהכרעתי זו ישולמו בנוסף על אשר קבע כב' הבורר בפסקו, וזאת בתוך 7 ימים מקבלת הכרעתי זו אצל הצדדים. מתום מועד זה ועד לתשלומם המלא בפועל יישאו הסכומים האמורים הפרשי ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום, כ"ז סיון תשע"ה דנה ביאלר, עו"ד
בעניין: 1. ראובן בארי
2. רות בארי
3. עדנה לוי
4. מיכה לוי
5. אורי אקשטיין
6. מינה אקשטיין
7. מרים אורנשטיין
8. מנחם גולדינר
9. אהוד אופנהיימר
10. שולה אופנהיימר
4. מיכל הר-מור
5. רפי הר-מור
6. מורן לב
7. לאה ארבל
8.אורי ארבל
9. עליזה אורון
10. גדעון אורון
11. כפר ידידיה מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ
המשיגים (להלן יקראו ביחד גם – "המוכרים") הינם מי אשר מכרו משקיהם במשיבה 11 (להלן – "האגודה") לפני שנים למשיבים 1-10 (להלן יקראו ביחד גם – "הקונים"), ובהתקבל כספי פדיון מניות תנובה אצל האגודה, טענו הם בפני האגודה כי כספים אלה צריכים להיות מועברים להם ולא לקונים. כב' הבורר דחה טענותיהם אלה, ומכאן השגתם דנן.
אקדמת מילין:
1. ההליך מושא הכרעה זו נפתח עת ביום 20/5/2009 פנתה האגודה לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") בבקשה ב"טען-ביניים", כי הרשם יזמן "את חברי האגודה קוני הנחלות, מצד אחד, ואת מוכרי הנחלות, מצד שני, ולהכריע במחלוקת שביניהם בדרך של "טען-ביניים". האגודה תסייע ככל שיידרש להכרעה במחלוקת." (סעיף 8 לטען ביניים).
2. ביום 1/7/2009 מינתה מנהלת מחלקת הבוררויות דאז את עו"ד משה גבע כבורר יחיד בסכסוך (לאחר שבתחילה מונה בורר אחר שנתבקשה החלפתו) (להלן – "הבורר"). מכתב המינוי עולה כי מנהלת מחלקת הבוררויות דאז ראתה בסכסוך זה ובטען-הביניים שהגישה האגודה כסכסוך הנכנס בגדרו של סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"), בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה (סעיף 171), אשר זו לשונו:
"כל סכסוך הנובע מחברות באגודה או מעסקי האגודה, לרבות חובותיו של חבר לאגודה... הפרת החלטות של מוסדות האגודה.. אשר יתגלע בין: חברים, חברים לשעבר, אנשים או תאגידים התובעים באמצעות חברים.. – מצד אחד לבין: האגודה, חבריה, פקידיה...- מצד שני, יימסר בהסכמת הצדדים לבוררות בפני בורר דן יחיד, הבורר יבחר בהסכמה ובהעדר הסכמה על יד ב"כ האגודה, היה ומי מהצדדים יתנגד, בתוך 7 ימים, למינוי הבורר שנבחר על ידי ב"כ האגודה, יבחר הבורר על ידי המוסד לבוררות עסקית. הצדדים רשאים להסכים כי הבורר יבחר גם על ידי רשם האגודות השיתופיות ובמקרה כאמור יחול סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות בכל דבר ועניין הקשור לבוררות זו לרבות "ערעור" על החלטות הבורר."
3. מסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה עולה כי ניתן לפנות לרשם למינוי בורר, אך הסעיף מעמיד תנאים לכך, אשר במקרה דנן אין בפניי חומר המעיד כי תנאים אלה התקיימו באופן דווקני.
4. אלא שטענות בעניין זה כבר הובאו בפני כב' הבורר אשר ביום 27/1/2010 דחה את כולן על דרך של החלטה מנומקת וסדורה שקבעה כי ההליך דנן הוא הליך בוררות סטטוטורית אשר אינו כפוף לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. על ההבדלים בין שני סוגי הליכי הבוררות ראו ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת בעמ' 205. מן החומר שבפניי עולה כי החלטה זו לא נתקפה על ידי הצדדים ובכך הפכה חלוטה.
5. בהחלטה זו אף מגדיל כב' הבורר לעשות, וקובע כי חרף העובדה שהליך "טען-ביניים" כמשמעתו בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – "התקסד"א") אינו עולה בקנה אחד עם ההליך בו פתחה האגודה על אף כותרתו, הרי שממילא התקסד"א אינן חלות על ההליך דנן, ולאור סמכותו של כב' הבורר כפי שבאה לידי ביטוי בתקנה 13 לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972 (להלן – "תקנות הבוררות"), לו שיקול הדעת גם באשר לסדרי הדין של ההליך שבפניו.
לאחר החלטה זו אשר כאמור הפכה חלוטה (במאמר מוסגר אעיר כי כלל לא בטוח שלמי מהצדדים עמדה הזכות להשיג עליה) ומשהצדדים כולם, להוציא את המשיבים 4 ו- 5 (להלן – "הר-מור") בעניינם ארחיב בהמשך, לקחו חלק פעיל בהליך הבוררות, כאשר ברי היה לכולם כי הן הרשם, כפי העולה מכתב המינוי, והן הבורר ראו בהליך דנן הליך בוררות סטטוטורית, הרי שאין להישמע לאיזו טענה שהיא באשר לסמכות הבורר או למסגרת הנורמטיבית של הליך הבוררות אגב ההשגה מושא הכרעה זו.
על כל פנים, יש לראות בהליך הבוררות דנן הליך בוררות סטטוטורית.
6. בפני כב' הבורר התנהלו דיונים, הוצגו הוכחות, ולבסוף ניתן פסק בורר סופי שהמועד המותבע עליו הוא 26/2/2013 (להלן – "פסק הבורר"). כב' הבורר מצא לנכון לקבוע, כי לאור עמדת האגודה לפיה כל הכרעה שהיא תתקבל על ידה, ולאור החומר שעמד בפניו, הרי שהדרך הנכונה לנהל את הליך הבוררות היא לקבוע כי המוכרים הם התובעים ועליהם לשטוח טענותיהם בצורת כתב תביעה, בעוד שהקונים הם למעשה הנתבעים. במועד בו החל להתברר תיק זה בפני כב' הבורר כבר העבירה האגודה את הכספים נשוא המחלוקת דנן לידיהם של הקונים, ולאור זאת בצירוף הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" הרי שקביעות אלה של כב' הבורר אך מתבקשות.
7. ביום 23/5/2013 התקבל במזכירות 'ערעור' אשר ממנו עולה כי המוכרים הם המשיגים בפניי על תוצאתו של פסק הבורר (חרף העובדה כי לא כך הגדירם בא-כוחם במסמך שהגיש) (להלן – "ההשגה").
8. ביום 5/6/2013 הועברה ההשגה לתגובת כל המשיבים ולמשיגים ניתנה הזכות להשיב לעמדות המשיבים כפי שיתקבלו. נקבע מועד לדיון ליום 30/7/2013 שלאחר מספר בקשות לדחייתו התקיים לבסוף ביום 25/3/2014.
9. בד בבד, הגישו חלק מהצדדים בקשות שונות. בקשות לסילוק ההשגה על הסף מן הטעם כי הוגשה באיחור; בקשה להארכת המועד להגיש תשובות להשגה; בקשות לדחיית מעד הדיון; בקשת האגודה שלא להשתתף בהליכים שבפניי; הודעת הר-מור כי אינם כפופים להליך הבוררות דנן. בהחלטתי מיום 24/7/2013 התייחסתי לכל אחת ואחת מן הבקשות שהוגשו והכרעתי בהן באופן מנומק.
10. אנוכי, בדומה לכב' הבורר, סבורה כי אין מנוס מלסקור תחילה את הרקע הרלוונטי לענייננו, בטרם אכנס לדיון לגופן של טענות.
הרקע הרלוונטי לענייננו והעובדות העולות מפסק הבורר:
11. תנובה נוסדה בשנת 1926 והינה אגודה שיתופית מרכזית, כהגדרתה בסעיף 2 לפקודה. בתנובה היו חברות 620 אגודות שיתופיות (מושבים וקיבוצים), ובאמצעותה שווקה תוצרתם של חברי האגודות, לרבות חלב, פירות, ירקות, עופות וביצים. על פי תקנון תנובה בעת הרלוונטית, כמו גם בהתאם לסיווגה, אך ורק תאגידים יכולים היו להיות חברים בתנובה.
12. לאורך השנים נהגה תנובה לחייב את האגודות השיתופיות החברות בה בשני סוגים של חיובים:
האחד – עמלה לכיסוי הוצאות השיווק של התוצרת ששווקה ואשר נגזרה לפי שוויה של התוצרת לשם כיסוי הוצאות השיווק של תנובה;
השני – חיוב על חשבון השתתפות בהון מניות תנובה בהתאם להיקף התוצרת החקלאית אשר שווקה באמצעותה. כך, האגודות אשר הרבו לשווק באמצעות תנובה השקיעו בהונה סכומים העולים על אלה שעשו שימוש מופחת בשירותיה. מניות אלה נקראו בפסיקות השונות "יחידות השתתפות" או "מניות תנובה".
13. החיובים נוכו על ידי תנובה מהתמורה ששולמה לאגודה והועברה לחברים ששווקו את תוצרתם באמצעות האגודה. בדרך זו מימנה תנובה השקעות לפיתוחה וכך הלכו ונצברו בתנובה במהלך עשרות בשנים יחידות השתתפות בהתאם לכמות התוצרת החקלאית ששווקה באמצעותה. יחידות ההשתתפות אשר נרכשו בדרך זו נרשמו בתנובה על שם האגודות, ומנגד, נרשמו בדוחות הכספיים של האגודות כנכס של האגודות. באופן זה - בין תנובה ובין החברים היצרנים לא היה כל קשר ישיר.
14. בחודש נובמבר 1999, במסגרת כינוס ועידת תנובה בקיבוץ יגור, התקבלה החלטה בדבר הקצאת יחידות השתתפות בתנובה בין האגודות השיתופיות החברות בה, באופן הבא:
50% מכלל יחידות ההשתתפות חולקו באופן שווה בין כל האגודות החברות בתנובה, ללא קשר לכמות התוצרת ששווקה על ידן לתנובה במהלך השנים. בהתאם לכך, וללא הבחנה בין מושב או קיבוץ ותיק וגדול ששיווק כמות גדולה של תוצרת חקלאית משך עשרות בשנים לבין מושב או קיבוץ צעיר וקטן ששיווק כמות קטנה של תוצרת חקלאית במהלך השנים, הוקצו לכל אגודה החברה בתנובה 9,608 יחידות השתתפות (להלן גם – "מפתח אחיד");
50% הנותרים מכלל יחידות ההשתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות על פי "הגביה להון מניות כפי שבוצעה במשך השנים", קרי – כל אגודה בהתאם להיקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים (להלן גם – "מפתח יחסי").
15. סוג המניות השני הוא העומד במוקד הדיון של ענייננו, על אף שבפני כב' הבורר עמדה טענה קלושה גם לגבי סוג המניות הראשון, אם כי לא בא זכרה מאוחר יותר בהשגה. התנהלות זו מחזקת את התפיסה כי באשר למניות שהוקצו לפי המפתח האחיד – הרי שהן שייכות לאגודה ולא למי מחבריה. בעניין זה אומר כי אני מצטרפת למסקנותיו של כב' הבורר בסעיפים 115-124 לפסק הבורר בפרק 'התביעה בגין תמורת המניות', ומאשרת אותן.
16. בחודש דצמבר 2003, התקיימה בקיבוץ יגור ועידת נוספת בה הוחלט על הפיכתה של תנובה מאגודה שיתופית לחברה בע"מ ועל צירוף משקיע חיצוני. אם במהלך עשרות בשנים לא התייחסו אל יחידות ההשתתפות בתנובה כאל נכס בעל ערך כלכלי ממשי ועל כן שאלת הבעלות בהן לא התעוררה, הרי שלאחר ועידת יגור השניה כבר הבינו כל מחזיקי יחידות ההשתתפות כי בידיהם נכס של ממש אשר שוויו רב גם אם נכון לאותה עת לא היה בר מימוש.
17. יש לזכור, כי יחידות ההשתתפות בתנובה אינן כמניות רגילות, חרף השימוש החוזר ונשנה במונח "מניות תנובה", באשר מניותיה של אגודה שיתופית אינן סחירות. לפיכך יובהר כעת כי שימוש במונח זה מכוון לזכויות הכלכליות ולטובות ההנאה הנובעות מיחידות ההשתתפות בתנובה, כמו גם שווי הפדיון שלהן או הזכות לקבלת דיבידנדים, להבדיל מהזכות לסחור בהן ולהעבירן.
18. בשנת 2006 התנהל משא-ומתן בין תנובה ובין קרן APAX שהביא בסופו של יום לרכישת 51% ממניות תנובה כחברה בע"מ כמו גם לרכישת השליטה בחברה. על פי תנאי העסקה ניתנה לכל חברה בתנובה הזכות להחליט אם לממש את מניותיה, במלואן או בחלקן. עסקה זו הושלמה בינואר 2008.
19. האגודה בענייננו, כמו גם אגודות רבות אחרות, החליטה לממש את מניותיה בתנובה, כאשר בד בבד עם החלטה זו, עלה צורך לקבוע כיצד תחולק תמורת המניות. קושי זה נבע מן העובדה כי בכל אגודה היו חברים אשר שיווקו תוצרתם דרך תנובה וכאלה שלא, והיו גם שכלל לא עסקו בחקלאות. באופן טבעי עמדת החברים אשר שיווקו תוצרתם דרך תנובה הייתה כי הזכות למניות אלה, אותן "יחידות השתתפות", למעשה נובעת מפועלם הם ולפיכך הם הזכאים לתמורה בגין אותן המניות שהוקצו על ידי תנובה לאגודה ואשר היו פועל יוצא של השיווק. אל מול אלה עמדו חברי האגודה האחרים אשר טענו כי מניות תנובה הן רכוש האגודה וככאלה יש לחלק תמורתן בין כל החברים באופן שווה.
20. לא רחק היום וסכסוכים בעניין זה הונחו לפתחו של הרשם, ולאחר מכן גם לפתחם של בתי המשפט השונים.
כך למשל, פסיקתו של הרשם בתיק מספר 1159/377/01 ניר בנים נ' יונתן קמחי ו- 15 אח', מיום 5/12/2006 היתה כי מניות אלה הן של האגודה ועל כן יש לחלק תמורתן בין חברי האגודה באופן שווה. החלטה זו נתקפה, ובבג"ץ 861/07 יונתן קמחי נ' הרשם (8.12.2010) [פורסם בנבו] (להלן – "בג"ץ ניר בנים"), בהחלטה שלמעשה איחדה את הדיון בשלושה בג"צים דומים שהונחו לפתחו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, נקבע כי במקרים הספציפיים הללו אשר עומדים בפני בג"ץ – תמורת המניות שהוקצו בגין שיווק שייכת לאותם חברים יצרנים ולא לכלל החברים באגודה. תוצאה זו נותרה על כנה גם בדיון הנוסף שהתנהל בעניין זה (דנג"ץ 9510/10) כאשר בג"ץ שב ומדגיש כי לנסיבות אחרות עשויות להיות תוצאות אחרות.
21. בענייננו אנו המדובר במחלוקת שאינה בין החברים היצרנים לאלה שאינם יצרנים כאמור לעיל. בענייננו התגלעו מחלוקות באשר לזכאות פדיון "יחידות השתתפות" בין חברי אגודה אשר מכרו משקיהם עוד טרם התברר כי למניות אלה עשוי להיות ערך כלכלי רב אך הם היו אלה שפועלם החקלאי ושיווק תוצרתם הביאו לכך ש"יחידות השתתפות" הוקצו לאגודה, ובין קוני משקים אלה, שחלקם מעולם לא עסק בחקלאות. ויודגש: בפנקס החברים של האגודה רשומים כחברים הן המוכרים והן הקונים. המוכרים פונים בתביעות לתמורת המניות הללו לאגודה תוך שמספר פעמים חוזרים ומדגישים שתביעותיהם מכוונות כלפי האגודה בלבד בשונה מלקוני משקיהם (לטעמי טענה זו אינה יכולה לעמוד בנסיבות העניין, וארחיב על כך בהמשך).
22. ואלה הזיקות בין הצדדים:
התובעים 1 ו-2 (להלן – "בארי") מכרו את משקם למשיבים 1 ו-2 (להלן – "מלצר") ביום 29/10/1992.
התובעים 3 ו-4 (להלן – "לוי") מכרו את משקם למשיבים 4 ו-5 (להלן – "הר-מור") ביום 23/8/1993.
התובעים 5 ו-6 (להלן – "אקשטיין") מכרו את משקם למשיבה 6 (להלן – "לב") ביום 25/12/1995.
התובעת 7 (להלן – "אורנשטיין") מכרה את משקה למשיב 3 (להלן – "יהושע מלצר") ביום 14/8/1985.
התובע 8 (להלן – "גולדינר") מכר את משקו למשיבים 9 ו- 10 (להלן – "אורון") ביום 20/9/2005.
התובעים 9 ו- 10 (להלן - "אופנהיימר") מכרו את משקם למשיבים 7 ו- 8 (להלן – "ארבל") ביום 22/3/1993.
23. באגודה התקבלה עוד ביום 14/4/2007 החלטה באסיפה הכללית בזו הלשון:
"הוחלט על חלוקת כספים שיתקבלו בגין מכירת מניות תנובה באופן הבא: כל הכספים יחולקו שווה בין 61 נחלות המושב. ההחלטה התקבלה בהצבעה חשאית 24 מתנגדים 65 תומכים"
החלטה זו עולה בקנה אחד עם סעיף 25 בתקנון האגודה, הקובע כי:
"הון האגודה יתחלק ל- 122 מניות שיחולקו לשישים ואחד בעלי הנחלות החקלאיות, שתי מנות לכל נחלה. המניות יוחזקו בידי חברים באגודה ו/או "בנים ממשיכים". לא יחזיק חבר או בן ממשיך ביותר משתי מניות של האגודה. בעלי הנחלה החברים באגודה יודיעו בכתב את שמות המחזיקים במניות והרישום יתנהל "בפנקס החברים"".
24. החלטה זו שונתה באסיפה הכללית שנתכנסה ביום 5/2/2008, באופן הבא:
"האגודה תחלק לפי סעיף 62 לפקודת מס הכנסה את מניות תנובה לנחלות.
האסיפה מבטלת ברוב ניכר (80 בעד, 2 נגד, 1 נמנע) את החלטתה הקודמת בנושא חלוקת מניות תנובה לאחר הפרטת 10% מכספי המניות שנתקבלו האגודה תחלק את היתרה באופן הבא:
50% שווה בשווה בין 61 הנחלות.
50% לפי ייצור של הענפים עפ"י חלוקה שתקבע בעזרת רו"ח יוסי הורוביץ אשר ימנה ועדה בת 3 חברים לכל ענף וועדת ערר.
בכל מקרה של פשרה תובא הפשרה לאישור האסיפה."
25. למעשה, החלטה זו תואמת את רוח בג"ץ ניר בנים, אלא שהיא נתקבלה כשנתיים קודם להכרעת בית המשפט בעניין זה, בתקופה שבה העמדה השלטת היתה עמדת הרשם כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו בתיק 1159/377/01 הנ"ל. על כל פנים, האגודה מיהרה והודיעה על אופן חלוקת המניות בהתאם להחלטותיה: הסכום שהתקבל על פי המפתח האחיד יחולק בין 61 הנחלות באופן שכל נחלה תהא זכאית לסך של 70,000 ₪, בעוד הסכום שהתקבל על פי המפתח היחסי יחולק בהתאם להוראות רו"ח הורוביץ כאמור. עוד הודיעה האגודה כי מקום בו יתגלעו חילוקי דעות בין מוכרי נחלה ובין רוכשיה, יועבר הסכום לרוכשי הנחלה אך ורק בכפוף להפקדת כתב שיפוי או שיק בטחון להבטחת החזר הסכום במידת שהדבר יידרש.
26. המשיגים-המוכרים, אשר סברו כי הם הזכאים לתמורת מניות תנובה פנו לבית המשפט המחוזי על מנת למנוע את העברת הכספים למשיבים-הקונים שם הסתיים ההליך בהסדר פשרה לפיו הפקידו המשיבים כתבי שיפוי אצל האגודה בתמורה לקבלת הכספים.
27. המשיגים מצידם פנו לאגודה בדרישות לקבלת המגיע להם לטענתם והופנו על ידי האגודה לוועדת הערר שנקבעה בהחלטת האסיפה מיום 5/2/2008. ועדת הערר קבעה כך:
"...גם מוכרי הנחלות וגם רוכשי הנחלות סבורים שאין זה עניינה של האגודה, וכי מדובר במחלוקת שבין מוכר לרוכש. גישה זו תואמת את דעת הנהלת האגודה, שהודיעה כי אינה רואה את עצמה צד לסכסוך ותכבד כל החלטה שתינתן"
עוד קבעה ועדת הערר כי הסכסוך בעניינו פנו המשיגים הוא משפטי ועל כן הפנתה את הצדדים להליך בוררות בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה. הצדדים, קרי – הקונים והמוכרים, לא שעו להמלצות ועדת הערר כאמור. האגודה היא אשר פנתה לרשם בהליך של מעין "טען ביניים" לשם קבלת הכרעה באשר לזהות הזכאים לכספים.
28. כב' הבורר סבר כי "לא היתה בבקשת האגודה לטען הביניים מסגרת דיונית מספיקה ומתאימה לבירור התביעה" (סעיף 41 לפסק הבורר), ועל כן הורה לצדדים להגיש כתבי טענות. מפסק הבורר עולה כי "החלוקה לתובעים ונתבעים היתה חלוקה שרירותית שלי, שנועדה לקבוע סדר בבירור התביעה" (סעיף 41 לפסק הבורר).
29. חרף העובדה כי כב' הבורר מעיד על עצמו כי חלוקה זו היתה "שרירותית", סבורה אנוכי כי לאור העובדה שבמועד פתיחת ההליך כבר הכספים כולם (או חלקם המשמעותי ביותר) היו בידי המשיבים-הקונים, הרי ברור שהטענות הן של המשיגים דנן ולפיכך רק מתבקש כי הם יעמידו גרסתם כתובעים, ולעניין זה אין נפקא מינה אם טענות אלה מופנות כנגד האגודה או כנגד הקונים.
30. הצדדים כולם לקחו חלק פעיל בהליך הבוררות שהתנהל בפני כב' הבורר להוציא את הר-מור (וזאת חרף העובדה כי טענות הר-מור לחוסר סמכות כב' הבורר נדחו והם לא השיגו על כך).
31. התובעים (כמוכרים) כולם טענו כי מכירת משקם לא כללה את מכירת מניות תנובה, משהם נותרו לגור באגודה ואף נותרו רשומים בפנקס החברים ועל כן הם הזכאים לתמורת מניות אלה, ולא הקונים (המשיבים).
32. טענות המשיגים בפני כב' הבורר הוכרעו כולן על ידו באופן סדור ומנומק תוך התייחסות לשלל הראיות שעמדו בפניו כמו גם בפניי, ובהשגה דנן לא מצאתי איזה נימוק חדש או עניין אחד חדש המצדיק את ביטולו זולת טענות דוגמת "שגה כב' הבורר".
33. על מנת שלא להאריך יתר על המידה, אפנה לדון בכל אחת ממערכות היחסים של כל "זוג" קונים ומוכרים, תוך סקירת הכרעת כב' הבורר, טענות הצדדים כפי שהובאו בפניי, והכרעתי הסופית. טרם זאת, אביא סקירה קצרה של הטענות אשר חוזרות על עצמן בפי כל המשיגים הן בפניי והן בפני כב' הבורר.
טענות הצדדים
34. לטענת המשיגים, המדובר בעסקאות מכר שהרקע שלהן היה קריסה כלכלית שהתחוללה עוד בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, והשפעתה ניכרה על המגזר כולו מספר שנים לא מבוטל. במספר מילים רק נזכיר, כי באותה התקופה חברי האגודות עשו שימוש באגודה בה היו חברים לא רק לצרכים חברתיים, כי אם גם לצרכים כלכליים (ואולי בעיקר לצרכים אלה). האגודה ריכזה עבור חבריה את כל הפעילות הכוללת הקשורה לייצור חקלאי: מימון, רכישת תשומות, ניהול חשבונות ועוד. כך, תפקיד דומה לזה שמלאה האגודה כלפיי חבריה, מילאו אירגוני הקניות כלפי האגודות באופן שסיפקו מסגרת לפעילות הכלכלית של האגודה השיתופיות עצמן. אירגוני הקניות החלו לבצע השקעות בנוסף לפעילותן האמורה, השקעות אלה לא הניבו את התשואה המצופה וצירוף העובדות כי באותם הימים שיעור הריבית היה מן הגבוהים שראה המשק הישראלי כמו גם האינפלציה הגבוהה, הביא לגרימתם של הפסדי עתק אשר הביאו לקריסת אירגוני הקניות כאשר האגודות שהיו חברות בארגונים אלה נגררו אף הן להפסדים עצומים בשל ערבויות צולבות בינם לבין ארגוני הקניות לבין חברי האגודות אשר פעמים רבות ספק אם הבינו את משמעות הדבר.
35. למעשה, חברי האגודות מצאו עצמם ערבים לחובות האגודות השיתופיות ולחובות ארגוני הקניות. קושי כלכלי זה הביא להליכים משפטיים שהחלו מתנהלים על ידי נושים שונים ולבסוף למצב בו חברי אגודות נאלצו למכור משקיהם, כפי שקרה בענייננו.
36. המשיגים כולם טוענים כי עסקאות המכר עם הקונים עסקו במכירת המקרקעין בלבד, ולראיה: עצם העובדה כי שמותיהם לא נגרעו מפנקס החברים של האגודה מעיד כי הזכויות האחרות באגודה ובנכסיה לא היו מעולם חלק מן העסקאות שבינם ובין הקונים.
37. עוד טוענים המשיגים כי על פי תקנון האגודה טרם תיקונו ביום 21/3/2007, הם היו הזכאים לתמורת מניות תנובה, בעוד שלאחר תיקון התקנון, נוצרו באגודה שני מעמדות: חברי אגודה בעלי נחלה וחברי אגודה שאינם בעלי נחלה. החלטת האסיפה הכללית מיום 14/4/2007 נשענה על תיקון התקנון אשר למעשה גרם לאפלייתם לרעה. הם הביאו טענתם זו בפני האגודה, אשר זמן לא רב לאחר מכן העמידה הנושא שנית להחלטה באסיפה הכללית, והתקבלה ההחלטה מיום 5/2/2008 (ראו ציטוטים מתאימים בסעיפים 23 ו- 24 לעיל). לטענת המשיגים, האגודה הפרה את חובת הנאמנות שלה כלפיהם הן בתיקון התקנון והן בהחלטות האסיפה הכללית האמורות.
38. המשיגים טוענים כי האגודה החזיקה במניות תנובה כנאמן של החברים, ולפיכך הם היו הנהנים ולאגודה לא היתה החרות לעשות במניות אלה כרצונה.
39. מאידך ובאופן צפוי טענו הקונים כולם, כי עסקאות המכר כללו את כל הזכויות הנלוות למשקים, לרבות מניות תנובה. על כך ארחיב בהמשך.
40. כעולה מפסק הבורר, כב' הבורר סבר, כמו שסברה ועדת הערר לפניו וכפי שסבורה אנוכי כעת, כי עיקרו של הסכסוך אינו במערכת היחסים שבין האגודה למשיגים, כי אם בין המשיגים כמוכרי משקיהם לבין קוני המשקים הללו, ומשכך הרי שהשאלה המונחת לפתחו היא מה מכרו המוכרים לקונים, והאם המכירה כללה גם את מניות תנובה, וכתוצאה מכך גם את פדיונן. הקושי במקרה דנן נבע מן הטעם כי בתקופה בה נחתמו הסכמי המכר (להוציא הסכם אחד בין גולדנר לאורון) טרם באה לעולם הידיעה כי למניות תנובה ערך כלכלי כה משמעותי וכי מניות אלה נבעו מעמלם של המשיגים כמוכרים ולא מעמלם של הקונים – ונראה כי על כך אין מחלוקת.
מכאן, כי אין דרך אחרת זולת בדיקת הסכמי המכר בעניין זה. אך טרם אערוך בדיקה זו, כאמור, אדון בטענות המשותפות למשיגים;
41. באשר לטענות המשיגים כי האגודה הפרה איזו חובה כלפיהם עם תיקון התקנון מיום 20/3/2007 ועם החלטת האסיפה מיום 14/4/2007 בעצם יצירתם של שני סוגי חברים באגודה, נראה כי בטענות אלה אין כל ממש.
42. בעוד המשיגים ניסו להראות שהאגודה פעלה במכוון בסמוך לקראת קבלת החלטות באשר לגורל תמורת מניות תנובה, ביצירת חברים בעלי נחלות (בשונה מחברים שאינם בעלי נחלה) אשר הם יהיו הזכאים לתמורה זו, הרי שמחומר הראיות עלו מסקנות אחרות:
43. בתקנונה הקודם של האגודה, אשר אושר לרישום עוד ביום 17/12/2003, קיים סעיף 29 הזהה לסעיף 25 אשר כנגדו יצא קצפם של המשיגים. כלומר, עוד בשנת 2003, לאחר שכבר התקיימו שתי ועידות יגור, וכבר היה ברור לכל כי מניות תנובה הן בעלות ערך כלשהו, אושר תיקון התקנון היוצר את "שני המעמדות" עליהם מדברים המשיגים. לאור רצף הזמנים, אין אלא לדחות את טענות המשיגים כלפי האגודה בעניין זה. ככל הידוע לי, תיקון זה לא נתקף, והוא שריר ותקף למן שנת 2003, ונותר בעינו גם בשנת 2007 ועד ימינו אנו. במאמר מוסגר אומר כי גם לו סברתי (ואין אלה הם פני הדברים) כי יש בתיקון זה פגם כלשהו, ממילא אין לי הסמכות לבטלו, כפי שגם קבע כב' הבורר. ביטול פעולה כזו של הרשם (אישור תיקון תקנון) אינה יכולה להיתקף אגב הליך בוררות דוגמת זה.
אף הפנייתו של כב' הבורר לתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 נראית לי ראויה בנסיבות אלה (ראו סעיף 67 לפסק הבורר, וכן ההפניות שבסעיפים 68-73 לפסק הבורר, בדגש על סעיף 70).
44. לטעמי, קביעות כב' הבורר בפרק 'התובעים כחברי אגודה' לא היה מחויבות המציאות בנסיבות תיק בוררות זה, אך כבר כעת אומר כי אני מסכימה לניתוח המופיע שם (סעיפים 75-86 לפסק הבורר). מבלי להכריע בשאלת חברותם של המשיגים באגודה, סבורה אנוכי כי מחומר הראיות שבפניי, אין כל ספק כי מעמדם של חברי אגודה בעלי נחלות שונה מאלה שאינם בעלי נחלות, וכי המשיגים כולם נמנים על הקבוצה השניה, קרי – חברים שאינם בעלי נחלות.
45. מפסק הבורר עולה קביעה עובדתית, אשר לא מצאתי לערער עליה (ונניח לשאלת הסמכות לעשות כן), כי במערכת היחסים של האגודה דנן עם חבריה:
"היחסים הכלכליים בין חברי האגודה לבין האגודה היו יחסים של "משק" מול האגודה גם ללא הוראות סעיף 25 לתקנון. כל הפעילות החקלאית-כלכלית היתה של ה"משק" הוא היה בעל הזכויות והוא היה בעל החובות. ...
המשק היה והינו יחידה כלכלית והזכויות בו מסורות לעיתים לחבר אחד ולעיתים למספר נפשות.. ועל אף זאת הזכויות והחובות הכלכליות למשק המונה חבר אחד בלבד ולכזה המונה 4 נפשות היתה זהה. הדבר מצא את ביטויו בסעיף 25 לתקנון החדש... אשר מחלק את הון האגודה ל- 61 משקים כשלכל משק 2 מניות.
על פי נוסח סעיף זה, הזכויות הכלכליות המגיעות לחברי האגודה, המקבלים ביטוי במניות האגודה, אינן ניתנות לחבר, אלא ניתנות למשק (נחלה). כל משק מקבל שתי מניות, ללא משמעות אם המשק מוחזק בידי יחיד או בידי זוג."
(סעיפים 87-89 לפסק הבורר).
קביעות עובדתיות אלה מעוגנות בחומר הראיות שבפניי, ואף המשיגים לא העמידו איזו גרסה העומדת כנגד קביעות עובדתיות אלה. נהפוך הוא.
46. בסעיף 24 להשגה טענו המשיגים כי תיקון התקנון מ- 2007 נודע להם "רק ערב הטיפול בנושא כאן והותירם בהלם מוחלט, שכן עובר לתיקון האמור היה במבקשת אך חבר מסוג אחד – חבר". ובכן, בהתאם לאמור, לא ניתן לקבל טענה זו של המשיגים. סעיף זהה בתקנון האגודה היה עוד בשנת 2003 ועל מנת שניתן היה לקבל טענה תמוהה זו היה על המשיגים להראות כי שני התיקונים עברו בדרך לא ראויה, ואף לתקוף אותם בהתאם לכל דין. ברי, כי המשיגים לא עשו כן, ובחירתם זו של המשיגים מדברת בעד עצמה.
טענה זו של המשיגים נדחית על ידי מכל וכל וביתר שאת אף מכיוון שהמשיגים כלל לא מצאו לנכון להעמיד גרסה הגיונית לעובדה כי הסעיף שכנגדם יוצאים חוצץ היה קיים בתקנון למן שנת 2003 וכל טענתם היא כי לא ידעו על כך וכי הגילוי הותירם ב"הלם מוחלט". בכל הכבוד, בכך אין די, וזאת בלשון המעטה.
47. משכך, מקובלות עליי אף מסקנותיו של כב' הבורר בעניין זה כפי שבאו לידי ביטוי בסעיפים 92-96 לפסק הבורר:
"עיון ברוב ההסכמים שנחתמו בין התובעים לבין הנתבעים כוללים בנכס שנמכר לנתבעים על זכויות אישיות של המוכר במשק או נלוות למשק זכויות באגודה ובמפעליה. יודגש כי מדובר על זכויות ולא על חובות.
שיוך מניות האגודה למשק ולא לחברים על פי סעיף 25 לתקנון מראה כי האגודה רואה את הזכויות הכלכליות הנלוות לחברות לא כנגזרת של הופעת שם החבר בפנקס החברים, אלא כעובדת היות החבר מחזיק במשק.
מאחר ורוב התובעים מכרו את המשקים בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, ובתקופה זו לא היו מניות בתנובה ואיש אפילו לא יכול היה לחלום כי תהיינה מניות, ומה יהיה שווין, אם בכלל יהיה להן שווי.
כל שהיה אז לאגודה, היו זכויות בהון המניות בתנובה, שאפילו אם תאמר כי הזכויות האלה היו שייכות לתובעים, ורק הוחזקו עבורם על ידי האגודה, אומר כבר עתה, כי זכויות החברים היו זכויות (אישיות?) כלפי האגודה להעביר להם את חלקם בהון.
לאור זאת, הנני קובע כי הזכויות במניות תנובה היו צמודות למשקים שהעבירו התובעים ועברו יחד עם העברת המשקים לנתבעים."
48. טענתם השניה של המשיגים, כזכור, היא כי האגודה החזיקה בנאמנות את כלל המניות שבידה עבור חבריה. ובכן, גם דין טענה זו להידחות מן הטעמים שלעיל, וזאת ביתר שאת נוכח העובדה כי המשיגים סבורים שדי בכך שבין האגודה ובין ארגון הקניות בו היא חברה, שם לטענת המשיגים קיים הסכם מפורש האומר זאת, כדי להעיד על הדברים בענייננו. לדידי, דווקא העדרו של הסכם דומה בין האגודה ובין חבריה דנן מעיד על היפוכם של הדברים: כי אין כל ראיה שכך היה בענייננו, ובהתאם לכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' אני קובעת כי טענה זו לא הוכחה על ידי המשיגים ועל כן נדחית על ידי.
49. המשיגים ממשיכים וטוענים בסעיף 44 להשגתם כי "האגודה הפרה את חובת הנאמנות שלוש פעמים – בתיקון התקנון, בהחלטה מיום 13/4/2007 שבוטלה. ומיום 6/2/2008." (כך במקור). טענות אלה נדחו על ידי כב' הבורר ונדחות כעת גם על ידי. מקום בו סברו המשיגים כי יש בדברים המאוזכרים לעיל כדי לפגוע בהם ובעיקרון השוויון היה עליהם לתקוף את תיקון התקנון כמו גם את ההחלטות הרלוונטיות בהתאם לכל דין. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם ואין הליך הבוררות דנן משמש אכסניה לכך כתחליף להוראות הדין בעניין.
50. גם הטענה שבסעיף 47 להשגה כי "כלל ההחלטות שנתקבלו כולן נתקבלו על ידי בעלי אינטרס נוגד" היא טענה בעלמא, אשר אין בצידה דבר ולפיכך נדחית.
51. המשיגים סבורים כי "הבורר התעלם מהעובדה שהאגודה.. לא ראתה את המניות כחלק מהון האגודה אלא לכתחילה ראתה אותן שייכות לחבריה, בקובעה שני מפתחות רלוונטיים לחלוקה: מחצית מהסכום לחלוקה לנחלות, והמחצית האחרת לחלוקה לפי הייצור בפועל" (סעיף 56 להשגה). בכל הכבוד, לא מצאתי מדוע טענה זו סותרת את הכרעת כב' הבורר בפסקו. האגודה קיבלה החלטה מאוחרת המביאה לידי ביטוי בדיוק עקרון זה ואכן, המחצית ששולמה לפי הייצור בפועל שולמה רק לחברים הרלוונטיים. אלא שהמשיגים לא יוצאים כנגד ההחלטה באופן עקרוני, אלא כנגד יישום ההחלטה בעניינם שלהם: בעוד שהאגודה סבורה היתה כי תמורת המניות שייכת לנחלות שפועלן הביא להקצאת מניות אלה, סבורים המשיגים כי התמורה מגיעה לפרסונות שהביאו להקצאת מניות אלה.
החלטה זו של האגודה עולה בקנה אחד עם בג"ץ ניר בנים, אף שהקדימה את ההחלטה שם ואף שהמשיגים סבורים משום-מה כי לא אלה הם פני הדברים (ואפנה לפסקה השלישית של סעיף 56 להשגה).
אמנם קבע בג"ץ שהכרעתו שם רלוונטית למקרים שהובאו בפניו וכי אפשר שבמקרה אחר היתה מתקבלת הכרעה אחרת, אך גם לו נראה בהלכה זו מחייבת גם בנסיבות העניין אנוכי סבורה כי החלטת האסיפה בהחלט עולה בקנה אחד עם קביעת בג"ץ שם. גם כאן קבעה האגודה כי פדיון המניות לפי המפתח היחסי לא ייוחס לאגודה כי אם לחברים הרלוונטיים. בענייננו ראתה האגודה לאורך שנים (כך לפי הראיות שהובאו), כמו גם בהחלטתה מיום 5/2/2008, את ה"משק" כיחידה יצרנית ולא את הפרסונות המרכיבות אותו. מכאן השוני כמו גם הקושי.
דומה כי שוב עולה הצורך לדון בשאלה – מה מכרו המוכרים המשיגים לקונים, והאם תמורת מניות תנובה נכללת במכירת המשק אם לאו.
52. נקודה אחרונה בטרם נדון בשאלה זו: המשיגים חוזרים וטוענים כי טענותיהם מופנות כלפי האגודה בלבד ולא כלפי קוני משקיהם. ובכן, טענה זו הינה מיתממת במקרה הטוב, אם לא חסרת תום לב, ואסביר:
53. המשיגים ככל הנראה אינם רוצים להיתפס כמי אשר גורמים להרהורים באשר להסכמים שנחתמו על ידם עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת (להוציא הסכם אחד נחתם בשנת 2005). לפיכך מנסים בכל כוחם להפוך את האגודה לבעלת הדין היחידה שלהם. ניסיון זה אינו ראוי ואין לאפשרו, שהרי במה דברים אמורים? קבלת גרסתם של המשיגים, בניהול תביעותיהם האמורות אל מול האגודה כאשר הרוכשים אינם חלק מן התביעה כלל תביא למצב בו האגודה עלולה להיות מחויבת פעמיים: פעם בסכום הכספים שהועברו זה מכבר לרוכשים, ופעם אם וככל שתביעת המשיגים כמוכרים תתקבל. כלומר, קופת האגודה תהיה מחויבת פעמיים במלוא הסכומים ששולמו, ובכך ייפגעו חברי האגודה האחרים, שקופת האגודה משרתת גם אותם. המשיגים דנן לא מביאים זאת בחשבון, דבר תמוה עוד יותר נוכח העובדה שהם מחזיקים בדעה שגם הם חברי אגודה. לפי שיטתם – דלדולה של קופת האגודה פוגעת גם בהם, ובכל זאת ממשיכים וטוענים הם כי על האגודה למעשה לשלם פעמיים.
54. לכך יש להוסיף את החלטות האגודה שקבעו כי מקום בו מתגלעת מחלוקת בין מוכרי משק לקוניו – תחזיק האגודה בכספים עד לבירור המחלוקת. המשיגים מתעלמים מהחלטה זו. ומה באשר להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים שבפניי בפני בית המשפט המחוזי לפיו האגודה תעביר לרוכשים את הכספים שבמחלוקת בכפוף להפקדת כתבי שיפוי להבטחת השבת הכספים לפי הצורך – הס מלהזכיר. המשיגים מתעלמים מכך כי גם ועדת הערר אליה הופנו קבעה שהן המוכרים והן הקונים סבורים שהמחלוקת אינה מעניינה של האגודה. המשיגים אף הגדילו לעשות ולא שעו לעצת ועדת הערר שהפנתה אותם להליך בוררות בהתאם לתקנון האגודה, ועד אשר האגודה לא הרימה הכפפה לבירור גורלם של הכספים – לא מצאו לנכון עשות דבר. כל הדברים הללו אינם עומדים בדרכם של המשיגים להעלות את הטענה כי בעלת הדין היחידה שלהם היא האגודה.
ובכן, דין טענה זו להידחות. כפועל יוצא מכך, מצטרפת אני למסקנתו של כב' הבורר בסעיף 114 לפסקו "האגודה לכשעצמה פעלה כדין על פי תקנונה ועל פי החלטותיה, ואין כל מקום לטענה כנגדה בדבר האופן בו חילקה את תמורת המניות. על כן גורלה של התביעה יוכרע על פי מערכות היחסים שבין התובעים לנתבעים".
55. ומעניין לעניין באותו עניין - נדחית טענת המשיגים כי "שוב טועה הבורר בעמדתו כאילו חלוקת תמורתן של המניות ל 67 במקום ל 61 תפגע בכל בעלי הנחלות שאינם צד לדיון" (סעיף 67 להשגה) מן הטעמים האמורים בשני הסעיפים הקודמים. כב' הבורר ראה הדברים נכוחה.
56. נראה כי בעניין אחד חולקת אני על כב' הבורר במלוא הכבוד: לדעת כב' הבורר המשיגים מבקשים את התערבותו בהחלטת האסיפה הכללית שקבעה את אופן חלוקת כספי תמורת מניות תנובה (אפנה לפרק 'החלטת החלוקה' - סעיפים 97-114 לפסק הבורר). כפי שכבר ניתן ללמוד מן האמור לעיל, אנוכי סבורה כי לא זו בקשת המשיגים, שהרי החלטת האסיפה המתוקנת והמאוחרת מיום 5/2/2008 בהחלט קבעה כי לחברים היצרנים, בשונה מלכלל החברים, הזכות לקבלת כספים נוספים – התמורה בגין אותן מניות שהוקצו לאגודה לפי המפתח היחסי. לדידי, המשיגים אינם יוצאים כנגד ההחלטה, שהרי היא מתאימה לגישתם. טענתם היא כנגד אופן יישומה של ההחלטה בעניינם הם, כתוצאה ממערכת היחסים המיוחדת שיש להם כמוכרי משקים עם קוני המשקים.
57. ונשוב לענייננו: משהגדיר כב' הבורר כי המחלוקת דנן תוכרע בהתאם למערכות היחסים של המשיגים כמוכרים עם הקונים, גזר על עצמו כב' הבורר משנה זהירות, אשר מתבקש לטעמי בנסיבות העניין;
58. חמישה מתוך שישה חוזי מכר, נחתמו בין השנים 1985 ל- 1993, עוד טרם התקיימה ועידת יגור הראשונה. לעובדה זו משמעות רבה באשר הידוע לנו כיום לא היה ידוע באותה עת. בצדק קבע כב' הבורר כי "אחת השאלות החשובות בעיני הינה השאלה מה היה יחסם של היצרנים למניות במועד בו בוצעו רוב העסקות, דהיינו שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת" (סעיף 126 לפסק הבורר).
וכך קבע כב' הבורר קביעות אשר לא מצאתי להרהר אחריהן ובוודאי שלא לערער עליהן (סעיפים 126-132 לפסק הבורר):
" אדגיש שוב כי באותו מועד לא היה קיים מושג של מניות בתנובה, אלא כל שהיה היו זכויות (של האגודה) בהון מניות תנובה. זכויות שבאותם ימים לא הקנו כל תועלת וכל טובת הנאה.
המושגים כמו יחידות השתתפות או מניות בתנובה הינם מושגים מאוחרים, והן תולדה של החלטות ועידת יגור הראשונה בשנת 1999, וגם אז מדובר היה ביחידות השתתפות או מניות שהוקצו לאגודות והיו בבעלותן, ולחברים, בין היצרנים ובין אלה שאינם כאלה, לא היה כל חלק בהן.
גם במועד בו התקבלה החלטת החלוקה בעניננו, עדין שלטה בכיפה גישתו של הרשם אשר קבע בענין ניר בנים כי המניות בתנובה שייכות לאגודה.
בבג"ץ 861/07 יונתן קמחי נ. רשם האגודות השיתופיות התייחס כב' השופט יצחק עמית למשמעותן של מניות תנובה וכך כתב בסעיף 2 עמ' 12 לפסק הדין:
"נספר לקורא כי במהלך עשרות בשנים לא התייחסו אל יחידות ההשתתפות בתנובה כאל נכס בעל ערך כלכלי ממשי, כך ששאלת הבעלות בהן לא התעוררה. רק בסמוך לועידת תנובה בה נתקבלה ההחלטה על הקצאת יחידות ההשתתפות, ומשנתחוור כי ליחידות ההשתתפות שווי נכבד, פרצו המחלוקות שהגיעו עד לפתחו של בית משפט זה.
ולנימה אישית. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, שהינן השנים הרלבנטיות לעניננו, ייצגתי מושבים רבים, ומאות חברי אגודות בהתמודדות מול החובות לבנקים ולמוסדות אחרים, ובהם ישובים אשר מספר לא מבוטל של חבריהם ייצרו חלב, ואלה רלבנטיים במיוחד לענין, שכן חלק נכבד מתוך המניות המותנות בייצור ושיווק לתנובה, הוקנו לאגודות בגין שיווק חלב דווקא.
במהלך אותה תקופה עלתה לא פעם, כתוצאה משאלותי, שאלת החיוב בהון מניות תנובה, או שאלת זכויות האגודות ו/או זכויות חברי האגודות בתנובה.
הענין התעורר בשל מספר תביעות משפטיות שניהלתי בבית המשפט המחוזי ובבג"צ לענין מיכסות החלב, וזכויות חברי המושבים בכל הנוגע לייצור חלב ושיווקו.
אני יכול לומר כי דבריו הנ"ל של כב' השופט עמית, הגם שהם נכונים לכשעצמם, אינם מבטאים את הלך הרוחות שנתקלתי בו באותה תקופה. לא זו בלבד שבאותן שנים איש לא התייחס לזכויות בתנובה כאל נכס בעל משמעות כלכלית, איש לא התייחס אליו כאל נכס כלל וכלל. נהפוך הוא. רבים ראו במניות תנובה כדבר ערטילאי. איש לא האמין כי יש או יהיה להן ערך כלשהו, ולא אחת הבנתי כי בשל הטלטלה שעברה על המיגזר החקלאי בכללו, על הגופים הקשורים אליו ועל חברי האגודות, אנשים רואים בהן נכס מכביד ואף חששו מהקשר לתנובה, ולו גם לכאורה קשר של "זכות" ולא חובה."
59. הדברים הללו מצטרפים למסקנה שכבר הוסקה קודם, והיא כי יש לבחון את הסכמי המכר שנחתמו בין המשיגים כמוכרים של משקים ובין המשיבים כקונים של משקים אלה. משנה הזהירות בו נקט כב' הבורר בא לידי ביטוי בכך שראה עצמו כמי אשר הוטל עליו לקבוע על דרך הפרשנות את משמעות האמור בחוזי המכר, מן הטעם שלא בא זכרן של מניות תנובה בחוזים כולם, וזאת באספקלריה שעמדה לנגד עיני הצדדים במועד החתימה על החוזים ולא במועד בירור הסכסוך. כב' הבורר הפנה לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 המתווה את העקרונות לפרשנות חוזה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
נפנה כעת לבחון את חוזי המכר:
60. לטענת המשיגים "הגדיל הבורר הנכבד במאמציו ל"הדביק" את המניות ל"משק" שביטל את הוראות החוזים השונים אשר צעקו דברים אחרים" (סעיף 142 להשגה). מה היו אותם "דברים אחרים"? שותקים המשיגים. איה התייחסות לציטוטים שהביא כב' הבורר מתוך החוזים ואשר עולים בקנה אחד עם מסקנתו? אינם. ושוב נמצאים המשיגים טוענים בדבר שגגותיו של כב' הבורר מבלי להצביע על אותן שגגות בהתייחס לדברי כב' הבורר בפסקו. טענות בעלמא.
61. כב' הבורר קבע בפסקו כי המשק היה היחידה החקלאית-כלכלית שהאגודה ראתה לנגד עיניה, וכך גם החברים, והדבר עולה בקנה אחד עם סעיף 18 לתקנון:
"חבר אגודה – רואים אותו כמי שהודיע לאגודה בכתב על רצונו לצאת מהאגודה והסעיפים 19, 20, 21, חלים עליו אם הוא הודיע לאגודה בכתב על מכירת משקו, אלא אם האספה החליטה אחרת".
בהקשר הזה קבע כב' הבורר בסעיפים 169-179 לפסק הבורר:
"מן הלאו אני לומד את ההן. כלומר, אם רואים את מכירת המשק כהודעה על הפסקת חברות, נמצאנו למדים כי ההחזקה במשק היא היא מהות החברות ועומדת בבסיסה.
אני סבור כי המשק או הנחלה, הוא המכלול שמאגד בתוכו את כל הזכויות שיש לחבר האגודה הן במשק עצמו והן באגודה, בין זכויות שהן במשק עצמו, ובין זכויות שיש לו כחבר האגודה, וכנובע מחברות זו.
איני רואה אפשרות לכך שחבר ימכור את משקו, דבר שמוביל בהכרח להפסקת חברותו באגודה, ויותיר בידיו זכויות כלשהן, למעט מקרה אחד – שהדבר נאמר במפורש, ב"רחל ביתך הקטנה", ואף קיבל את הסכמת האגודה.
ככל שהדברים מתייחסים למניות תנובה, הרי שעלינו לבחון את ההסכמים ואת מערך הזכויות והחובות, לא כפי שהם היום, לאחר הפרטת תנובה, אלא המועד שבו נערכו ההסכמים ונחתמו. הגורם החשבו הוא מועד עריכת ההסכמים.
אינני סבור כי במועד ההתקשרות העלה על דעתו או יכול היה להעלות על דעתו מי מהמעורבים בענין... כי הזכויות בתנובה תחולקנה כפי שחולקו...
איש לא התייחס לזכויות בהון תנובה כאל נכס בעל משמעות כלכלית.
אין לי כל ספק כי אלו היו מציבים בפני התובעים את השאלה אם מכירת המשק כוללת גם את מניות תנובה, התשובה היתה ללא ספק חיובית.
לאור זאת, הנני סבור וכך גם אני קובע כי הזכויות במניות תנובה היו צמודות למשקים שהעבירו התובעים לנתבעים, והן נכללו במכירה והועברו לנתבעים".
62. ולאחר מסקנתו זו של כב' הבורר אליה מסכימה אנוכי במלוא פה לאור עיגונה בחומר הראיות והעדרה של גרסה סותרת מטעם המשיגים זולת טענתם בעלמא כי החוזים צועקים "דברים אחרים", הגיעה העת לבדוק האם החוזים החריגו באופן מפורש את מניות תנובה מהסכם המכר וכן מה ראו לנגד עיניהם הצדדים בעת החתימה עליהם.
תביעת בארי נ' מלצר ותביעת אקשטיין נ' לב
63. ההכרעה בתביעות אלה נעשית במאוחד לנוכח הזהות העובדתית ביניהן. הסכם המכר בין בארי למלצר נחתם ביום 29/10/1992 וההסכם בין אקשטיין ולב נחתם ביום 25/12/1991. בשני המקרים נחתמו באותו היום שני הסכמים נוספים:
· הסכם נוסף המחריג את בית המגורים של המוכרים מן המשק כולו.
· הסכם בין המוכרים לאגודה.
64. ב"הואיל" הרביעי להסכמים נכתב כי הזכויות המועברות הן "כל הזכויות האישיות של המוכר במשק ו/או הנלוות למשק לרבות מכסות ייצור, חלק יחסי במפעלי האגודה וכו'."
65. בהסכם שבין בארי למלצר נקבע במפורש (סעיף 12) כי "למרות כל האמור בהסכם זה, מוסכם כי למוכר הזכות להשתמש בלול ההודים...".
66. בהסכם שבין אקשטיין ללב בסייפת ה"הואיל" הרביעי נכתב באופן מפורש "כל הזכויות האישיות של המוכר במשק פרט למיכסה אישית ממשרד הבטחון".
67. המשק נמכר בסכום מסוים אשר חולק רעיונית לשני חלקים: בהסכם בארי-מלצר סך של 80,000$ מיוחס למכירת בית המגורים, בעוד סך של 140,000$ נוספים מיוחסת ל"שטחי העיבוד ויתר הזכויות". מנגנון זהה נקבע גם בעסקת אקשטיין-לב (90,000$ ו- 80,000$ בהתאמה).
68. המוכרים טוענים כי מניות תנובה לא נכללו במכירה, בעוד הקונים טוענים שהם קנו את כלל הזכויות במשק, ואף שילמו סכום נוסף נכבד על זכויות נוספות אלה שאינן המקרקעין לבדו. הקונים מוסיפים וטוענים כי טרם הסכסוך דנן נזקפו להם בעבר דיבידנדים מתנובה אשר חולקו רק לחברים בעלי הנחלות או המשקים, והמוכרים לא הביעו איזו התנגדות. עוד טוענים הקונים כי ממילא חברות המוכרים באגודה פקעה בהתאם להוראות התקנון (כפי שפרטתי לעיל) בעת מכירת משקם וכי סעיף 13 להסכם מאפשר למוכרים לקבל שירותים מן האגודה במצב בו לו היו נותרים חברי אגודה לא היה כל טעם בסעיף זה המאפשר להם להמשיך ולקבל שירותים שונים מן האגודה (או גורם אחר!!).
69. בעניין בארי ומלצר כב' הבורר פסק כי מלשון ההסכם עולה קביעה חד משמעית כי המוכרים מכרו לקונים את כל הזכויות הנלוות למשק לרבות הזכויות האישיות. כב' הבורר סבר כי אין באי פירוטן המלא של הזכויות המועברות כדי לגרוע ממסקנה זו שכן
"..גם ללא פירוט כלשהו, עיסקת המכר כוללת כל זכות שיש למוכר כלפיי האגודה,.. קל וחומר כאשר נאמר בהסכם במפורש שנמכרות כל הזכויות הנלוות למשק ו/או הזכויות האישיות. מה גם שבאותם ימים לא היו מניות, הזכויות בתנובה היו רשומות על שם האגודה, ולכל היותר היתה לכל חבר הזכות להורות לאגודה לזכותו בחלק יחסי מהן."
(סעיפים 196 לפסק הבורר)
בעניין אקשטיין פסק כב' הבורר כי גם הם מכרו את כל זכויותיהם לרבות הזכויות הנלוות לנחלה ולהוציא "רכוש או זכויות שהוחרגו" (סעיף 218 לפסק הבורר): בית המגורים ומכסת משרד הבטחון.
ללשון ההסכם מצטרפת ההוראה באשר לקבלת שירותים מן האגודה אשר לא נדרשת במקרה של מי שהוא חבר אגודה; חלוקת דיבידנדים קודמת כנגדה לא יצאו המוכרים וכב' הבורר דחה טענות של אי ידיעה על החלוקה בשל חומר הראיות שהונח בפניו; חלוקת סכום התמורה לתמורה בגין הבית ולתמורה בגין זכויות נוספות; עניינים שהוחרגו מהסכם המכר באופן מפורש – לול ההודים במקרה של בארי ומכסת משרד הבטחון במקרה של אקשטיין. מכלול הנסיבות הללו הביאו את כב' הבורר למסקנה כי עסקת המכר כללה את כלל הזכויות המצטרפות למשק, ולאור הקביעה הקודמת כי הזכויות הן "צמודות משק" בשונה מ"צמודות חבר" הרי שגם מניות תנובה כלולות החוזה המכר.
70. כב' הבורר הוסיף ציטוטים שונים מעדויות הצדדים בפניו המחזקים את מסקנתו זו. ראו סעיפים 200-201 לפסק הבורר וכן סעיף 227.
71. המשיגים בהשגתם טוענים כי הזכויות הצמודות למשק שנמכרו היו "לפי רשימה" אך תוכנה של הרשימה – אין. המשיגים מזכירים בעלות במניות פרטניות ומשווים זאת למניות תנובה. אלא שבאותה עת לא היו מניות "פרטניות" בתנובה והקביעה שתמורת מניות תנובה עשויה להיות משוייכת, במקרים מסוימים (כאמור בבג"ץ ניר בנים), לחברים מסוימים בלבד, נולדה שנים רבות מאוחר לחתימת ההסכמים. גם לעניינים אלו לא מתייחסים המשיגים בהשגתם או מעמידים גרסה שתביא טענות המתיישבות עם עניינים אלה. המשיגים מסתפקים בלהישען במלוא כובדם על בג"ץ ניר בנים. הא ותו לא. ובכן, לאור מועד החתימה על ההסכמים ולאור הקבוע בדנג"ץ – לא יכול הדבר להועיל למשיגים ובוודאי לא להביא לעיקור כלל קביעותיו של כב' הבורר כפי שמבקשים המשיגים בפניי.
72. כב' הבורר הפנה לפסק דינה של כב' השופטת הדס עובדיה מבית משפט השלום בנתניה ת"א 10051-07 שטרנברג נ' כפר ידידיה (23.8.2011) [פורסם בנבו] שם נדון מקרה דומה מאוד לענייננו. גם כב' השופטת עובדיה, בפסק דין מנומק וסדור, מצאה כי:
"גם בנסיבות העניין שבפני נמנעו הצדדים לחוזה המכר מלהתייחס מפורשות ליחידות ההשתתפות בתנובה. סבורתני כי הטעם לכך הוא לא צפו את המהלכים שהביאו למכר תנובה והוד חפר ולהעברת תמורת המניות ויחידות ההשתתפות לאגודות.
להבנתי מלשון החוזה והוראותיו עולה כי תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על פי כוונתם המשותפת של הצדדים, היא לאפשר להורי הנתבעים לפרוע את חובותיהם באמצעות תמורת המכר ולאפשר להם להמשיך ולהתגורר בבית הבנוי בחלקה א' שבנחלה. זאת תוך ניתוק הקשר בין הורי התובעים והעברה לנתבעים של אגד זכויותיהם בנחלה, ובכל זכויותיהם הנוגעות לנחלה ובקשר אליה, וכן כל הזכויות הנלוות והנובעות מהחברות באגודה ובנוגע אליה, ולרבות זכויות אישיות כפי שהוגדר במפורש בחוזה.
אך למעט זיכויים וחיובים בגין תשלומים המגיעים להורי התובעים בגין השיווק השוטף, אשר טרם באו לידי ביטוי ברישומי האגודה.
מלשון החוזה עולה כי הצדדים הבחינו בין הנכס שהוא כהגדרתם המשק לאחר פיצולו, היינו הנחלה, ובין אגד הזכויות הנלוות הנוספות מסוגים שונים בנכסים רבים שיש להן נגיעה לנכס הכוללות בין היתר זכויות אישיות שיש למוכרים. אלה וגם אלה הן נשוא הממכר.
התייחסות הצדדים לזכויות המועברות לנתבעים על פי לשונו של החוזה היא רחבה ביותר, כוללנית וגורפת.
התחשבנות הנוגעת לשיווק השוטף, ככל שהיא מתייחסת לפעילות של הורי התובעים שעד מסירת החזקה, אפילו בוצעה לאחר מסירת החזקה, כמפורט בסעיף 16 לחוזה המכר.
התחשבנות זו נערכת, כפי שהוסבר על ידי מנהל חשבונות אגודת הכפר מר וייס באיחור של כחודש ימים.
זכויותיהם ההוניות של הורי התובעים שלהן זיקה לנחלה, בהבדל מזכויות בגין תמורת היצור השוטף, הועברו אף הן כאמור במסגרת חוזה המכר לנתבעים, אף בהיותן זכויות אישיות, לאור תכלית ההסכם על פי אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. כוונתם כאמור לעיל הייתה להעביר לנתבעים את אגד זכויותיהם המלא כחלק מהנכס ההוני שנרכש על ידם.
פרשנות זו מקבלת משנה תוקף גם לאור ההבנה של מהות יחידות ההשתתפות בתנובה כפי שבואר בפסק הדין בבג"צ ניר בנים אשר לגביהן נפסק כי אינן כמניות רגילות, וכי בין היתר הן נבדלות ממניות רגילות בכך שכמניות של אגודה שיתופית אינן סחירות.
סבורתני כי דברים אלה מבהירים גם את יחוד המניות מבחינת הזיקה המהותית ההדוקה שבינן ובין הנחלה .
בחוזה המכר ביטאו הצדדים את כוונתם המשותפת לא רק בדבר מכירת הנחלה לנתבעים אלא גם את כל זכויותיהם הקנייניות של הורי התובעים בכל הנלווה לנחלה והקשור בה ולרבות זכויות אישיות הוניות אך למעט הזכויות הפירותיות בגין ההתחשבנות שטרם נערכה עם אגודת הכפר.
משהגיע מועד פדיון מניות הוד חפר ויחידות ההשתתפות סבורתני כי תמורת הפדיון היא קניין הנתבעים על פי חוזה המכר.
להבנתי באמור בסעיף 16 לחוזה המכר אין לשנות ממסקנה זו, להיפך. הסעיף מסדיר את הוראות ההסכם ביחס לתשלומים שוטפים בגין אחזקת הנחלה עד מועד מסירתה לנתבעים, ואת הזיכויים או החיובים בגין השיווק היצרני השוטף של הורי התובעים, עד מסירת החזקה בנחלה. זאת על רקע שיטת הזיכוי והחיוב על פי נהלי הנהלת החשבונות בכרטיסי חברי האגודה כפי שהעיד בעניינה מר וייס.
לאור האמור לעיל התביעה נדחית"
73. ודומה כי מכאן כל מילה מיותרת.
74. המשיגים טענו בעניין פסק דין זה כי "וביחס לפסק דינה של השופטת עובדיה בסעיף 207 – האמנם שכח הבורר הנכבד שפסק דינו של בית משפט שלום אינו אפילו מנחה?" (סעיף 154 להשגה). מעבר לסגנונה הבלתי ראוי של הטענה נזכיר כי ביום 20/5/2014 התקבלה במזכירות 'הודעה לבורר' מאת המשיגים בה נכתב "לוט פסק דינו של כבוד השופט שטרנליכט, אשר, מהדורה קודמת שלו הובאה בלהט בפנייך וזאת בעניינם של מש' לנסברג. ת"א 144-08. מצ"ב לנוחיותך." להודעה בזו הלשון צורף פסק דינו של כב' השופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה. תוצאתו של פסק דין זה, מתיישבת עם טענות המשיגים בפניי, ולפיכך מצאו להביאו, לאחר קיום הדיון, ללא קבלת רשות מתאימה, וחרף העובדה כי "אינו אפילו מנחה".
75. אלא שבשונה מפסק דינה של כב' השופטת עובדיה בעניינה של משפחת שטרנברג, בפסק דינו של כב' השופט שטרנליכט בעניין משפחת לנסברג קיימת הודעת בעל דין מאת הנתבע 3 שם העונה באופן מפורש לשאלה למי שייכות הזכויות שבמחלוקת "לפי החוזה, לתובעים" (ראו עמוד 6 לפסק הדין). נראה כי מכאן כל מילה מיותרת, הן באשר להערת המשיגים באשר למעמד פסקי הדין הללו, והן באשר לרלוונטיות של כל אחד מהם לענייננו.
76. קביעותיו של כב' הבורר בעניינן של שתי התביעות דנן מאושרות על ידי בזאת.
תביעת אורנשטיין נ' יהושע מלצר
77. כאן מדובר בהסכם "ותיק" עוד יותר מן השניים הקודמים לו. המדובר בחוזה מכר שנחתם ביום 14/8/1985 מלשונו עולה כי ב"הואיל" השלישי והרביעי "המוכרת רוצה למכור לקונה את מלוא זכויותיה במשק ואת הזכויות באגודת "כפר ידידיה... " וכן כי "..הקונה רוצה לקנות את מלוא זכויותיה במשק, כמו גם את זכויות המוכרת באגודה..". בסוף ההסכם הוספה פיסקה בכתב יד בדבר זיכויים שיתקבלו לאחר התקופה המסתיימת ביום 31/7/1985 והמיוחסים לתקופה שקדמה למועד זה. אלה יהיו שייכים למוכרת.
78. גם כאן לשון החוזה ברורה וכוללנית: מדברת על כל הזכויות ומה שרצו הצדדים להחריג – ידעו לעשות כן גם אם באמצעות סעיף בכתב יד המעיד כי כאשר המוכרת דנן סברה שעליה לשייר לעצמה זכויות כלשהן ידעה לעמוד על כך ומכאן נמצאנו למדים על יחסה למניות תנובה במועד החתימה על ההסכם. גם כאן, עלה עניין חלוקת דיבידנדים בעבר אשר כנגדה לא טענה המוכרת דבר מעולם. כב' הבורר לא קיבל את טענותיה (טענות דומות עמדו גם בפי המוכרים הקודמים כזכור) כי לא ידעה על חלוקת דיבידנדים בעת שבפניו עמדו ראיות שהעידו על דיווח בזמן אמת של האגודה לחבריה כמו גם למוכרי המשקים.
79. מן הטעמים לעיל, גם תביעת אורנשטיין נדחתה על ידי כב' הבורר. המשיגים לא הביאו כל טענה ספציפית מנומקת בעניין תביעה זו והסתפקו בטענה כי "הבורר מואיל לציין כי מדובר במצב מיוחד ועדיין, לא הביא הדבר להרהור חוזר / אחר". זאת, ללא כל הסבר מהו ההרהור האחר או החוזר שהיה צריך להיות, לשיטתם של המשיגים, בפי כב' הבורר חלף מה שנקבע על ידו. אין לי אלא לאשר בפה מלא את כל קביעותיו של הבורר בעניין תביעת אורנשטיין נ' יהושע מלצר.
תביעת אופנהיימר נ' ארבל
80. גם בעניין זה ה"הואיל" הרביעי נוקט לשון דומה להסכמים הקודמים: "..וברצון הקונה לרכוש מהמוכר את כל הזכויות של המוכר במשק וכל הזכויות האישיות של המוכר במשק ו/או הנלוות למשק לרבות מכסות ייצור, חלק יחסי במפעלי האגודה וכו'" (סעיף 250 לפסק הבורר).
81. גם כאן נקבע כי סכומים שייזקפו לטובת המשק, ואשר מקורם בפעילות שקודמת למועד החתימה על חוזה המכר, קרי – 22/3/1993, יהיו שייכים למוכרים, וגם כאן סכום התמורה חולק לשני חלקים כאשר חלק אחד משולם בגין בית המגורים ואילו היתרה משולמת בגין "שטחי העיבוד ויתר הזכויות" (או סעיף 251 לפסק הבורר, ההדגשה שלי ד.ב).
82. כאן עמד בפני כב' הבורר תצהיר של המוכרים שנעשה במסגרת ערעור על גובה היטל השבחה ובהתייחסו לעסקאות מכר של כמה משקים באגודה הוצהר שם כי "אנו החברים היינו אמורים להפסיק חברותנו, להפוך לתושבים רגילים במגרש מגורים רגיל, אך בבית בו חיינו כל חיינו. הקונים היו אמורים להפוך לחברי-אגודה במקומנו, ולקבל נחלה מפוצלת, לה מלוא הזכויות של "נחלה" בכל מובן שהוא" (סעיף 253.2 לפסק הבורר).
83. וכך קבע כב' הבורר:
"בחקירתו בפני אישר אופנהיימר כי הוא לא השתתף באסיפות הכלליות בשנים האחרונות, אך אומר כי אילו היה רוצה להשתתף באסיפה ולהצביע היו נותנים לו (עמ' 56 לישיבת 13.4.11 שורה 41) לדבריו הוא גם אינו מכיר את הרשימה של חברי האגודה הרשאים להצביע באסיפה (שם מול שורה 49).
מעניינים דבריו של אופנהיימר בהמשך חקירתו בעמ' 58 החל בשורה 13:
"ש.ת. הזכויות במשק הועברו אלי בשנת 1982 ואת כל המניות עליהן דיברתי קיבלתי כחלק מהירושה לאחר פטירת ההורים שהם העבירו לאחיותי את הפיצויים מגרמניה ואני קיבלתי את הזכויות.
ש.ת. לא היתה צוואה אולם ההורים שלי אמרו זאת לאחיותי וכך נהגו. הזכויות הללו הועברו אלי כמשקל כנגד הכספים שעברו לאחיותי. איני יודע כמה כסף היה.
ש.ת. אני חוזר ואומר כי הזכויות הללו עברו אלי רק לאחר מות ההורים.
ש.ת. כאשר הורי נפטרו לא עשיתי כלום לא פניתי לאחיותי שיסכימו לכך שהמניות שלי כמו הן לא ביקשו שאני אחתום על ויתור על הפיצויים וגם לא פניתי לאגודה כדי להודיע לה שאני בעל הזכויות.
ש.ת. אני לא פניתי לאגודה כי זה דבר טבעי שברגע שההורים נפטרו והמשק עבר אלי כל הזכויות עוברות אלי."
עינינו הרואות כי גם אופנהיימר סבר, לפחות בעבר, כי הזכויות עליהן דיבר בסעיף 18 לתצהירו דהיינו "מניות בתנובה בע"מ, מניות בחברת הוד חפר בע"מ, אגודה שיתופית להזרעה מלאכותית מניות ניר שיתופי בע"מ ותאגידים נוספים", הן זכויות הצמודות למשק.
נראה כי גם התנהגותם של אופנהיימר בשנות ה-2000 מלמדת כי הם ידעו שמניות תנובה אינם שלהם. וזאת אנו למדים מן העובדה שבמהלך מספר שנים חולקו לבעלי הנחלות דיבידנדים ששולמו על ידי תנובה בלא כל טענה מצד אופנהיימר.
בעמ' 57 שורה 49 לאותו פרוטוקול הוא מאשר:
"ש.ת אני לא מקבל דיבידנדים כמו בעלי הנחלות כי יש מפעלי אגודה ששייכים לבעלי הנחלות. כמו מפעל המים, השכרות שטחים, פרדס אגודה."
ש.ת. נכון שיש הבדל בזכויות בין בעלי נחלות לביני. זה דבר שמקובל עלי ואיני רואה בו קפוח. בחוזה המכירה ויתרתי על חלקי בפרדס האגודה (1/61) וכן על שטח טיכו.
ש.ת. מיד לאחר שמכרתי את המשק הוצאתי מן הערבות ההדדית של האגודה."
בניגוד לתובעים אחרים שהעידו שלא ידעו על חלוקת הדיבידנדים, אופנהיימר מעלה טענה חדשה בדבר קיומם של מפעלי אגודה, הגם שאין כל ראיה בפני כי מפעלי האגודה מחלקים דיבידנדים, ואין בתשובה זו הסבר מדוע לא קיבל דיבידנדים מתנובה.
כפי שציינתי לעיל, המסמכים הרבים שצורפו על ידי התובעים מלמדים כי האגודה יידעה את חבריה באופן שוטף על הנושאים הכלכליים השונים, והקפידה גם ליידע את בעלי הנחלות הקודמים, כך איני יכול לקבל שבמשך מספר שנים לא שמעה הגב' אופנהיימר על חלוקה זו.
נראה לי שנכון יותר יהיה לומר כי הסכומים הקטנים אותם קיבל כל בעל נחלה לא המריצו אותה לצאת למלחמה (אם הסה"כ היה כ-60,000 ₪ כפי שהוצג בפני, הרי חלקו של כל בעל נחלה היה פחות מאלף ₪). שונה כמובן המצב כאשר מדובר בסכומים נכבדים שחולקו לבעלי המשקים."
84. כב' הבורר דחה את תביעת אופנהיימר. המשיגים שוב העלו בעניין עסקה זו טענות בעלמא אשר להוציא את עצם תקיפת מסקנות הבורר לא מעמידות איזו גרסה חליפית העולה בקנה אחד עם חומר הראיות. פסיקת כב' הבורר מאושרת על ידי גם בעניין זה.
תביעת לוי נ' טענות הר-מור
85. כזכור, משפחת הר-מור, לא לקחה חלק פעיל בהליכי הבוררות מושא הכרעה זו. בתחילה, פנו לכב' הבורר בטענות כי אין לכפות עליהם הליך בוררות במתכונת זו, מטעמים שונים ביניהם כי בחוזה המכר שבינם ובין לוי קיימת תניית בוררות המפנה לבורר אחר.
86. טענות הר-מור נדחו על ידי כב' הבורר בהחלטה מיום 14/7/2009. לאחר החלטת כב' הבורר האמורה, התקבל במזכירות הרשם ביום 12/10/2009 מסמך נושא כותרת 'תגובת המבקשים להחלטת הבורר משה גבע מיום 14.7.09'. מקריאת מסמך זה עולה כי אינו מופנה לרשם או מי מטעמו, ובהתאם, אף לא נתבקש מן הרשם כל סעד שהוא. ככל הנראה, משום כך לא נתקבלה כל החלטה בקשר אליו, ואין בתיק איזו פניה של הר-מור לקבלת החלטה בעניין מסמך זה.
87. ביום 27/1/2010 קיבל כב' הבורר החלטה מנומקת נוספת הדוחה את טענות הנתבעים שבפניו - הם המשיגים דנן באשר לסמכותו, במסגרתה התייחס כב' הבורר פעם נוספת לטענות שונות שהועלו גם על ידי הר-מור. בקשר עם החלטה זו לא פנה מי מהצדדים לרשם, והיא הרי עוסקת בסמכותו של כב' הבורר לנהל את ההליך כולו, ועל כן החלטה זו הפכה חלוטה בנסיבות העניין ולאור חלוף הזמן.
88. גם לאחר החלטה זו, וחרף הזהרותיו של כב' הבורר, בחרו הר-מור שלא לקחת חלק בהליך הבוררות. כב' הבורר בפסקו אמנם דחה את התביעה שהוגשה כנגד הר-מור, אך בחר לחייבם בחלק מהוצאות הצדדים. משכך, פנו הר-מור לכב' הבורר ביום 2/5/2013 או בסמוך למועד זה בבקשות שונות הקשורות בהכרעותיו הנוגעות להם כאמור בפסק הבורר, ובפרט על מנת שכב' הבורר יתקן את פסקו ואת חיובם לפי הפסק.
89. ביום 5/5/2013 קיבל כב' הבורר החלטה בבקשה זו, וקבע כי ממילא אין המדובר בטעות סופר ועל כן הוא אינו רשאי לתקן כל טעות אחרת בפסקו. בעניין זה קבע הבורר בסעיף 9 להחלטתו האמורה כי:
"התרופה הנתונה לצד לבוררות הסבור כי נפלה טעות בפסק, הינה לערער על הפסק בפני רשם האגודות השיתופיות."
90. ועוד קבע כב' הבורר בסעיפים 3-5 להחלטתו זו:
"אודה ולא אבוש כי אינני יורד לסוף דעתם של המבקשים [הר-מור]. החל מתחילת הבוררות הם מחזיקים בדעה כי אין לי סמכות לדון בעניינם, הגישו לי בקשות בעניין זה. כל בקשותיהם של המבקשים נדחו על ידי, והודעתי להם כי הבוררות גם בעניינם, בהיותה בוררות סטטוטורית תימשך חרף התנגדותם, אך המבקשים התעלמו מהחלטותי ונהגו כאילו הבוררות אינה נוגעת להם.
אם לדעתם אינני מוסמך לדון בעניינם, מהיכן לדעתם עלי לשאוב את הסמכות לתקן את פסק הבורר, שלדעתם ניתן ללא סמכות?
אם סברו המבקשים כי פעלתי שלא בסמכות, היה עליהם לפעול בדרך המשפטית הנכונה כדי להביא לבטול החלטותי ולא להתעלם מהן."
91. אודה ולא אבוש אף אני כי איני מבינה את התנהלותם של הר-מור מאותן סיבות בדיוק, ולפיכך מצטרפת אני להכרעותיו בעניינם.
92. הכרעות אלה של כב' הבורר לא הפריעו להר-מור להגיש ביום 30/6/2013 הודעה בעניין הסמכות, הפעם לרשם, כי הם כופרים בסמכות כב' הבורר וכי הם פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות בעניינם. לאור זאת, "מודיעים המבקשים כי לא יקחו כל חלק בהליך דנן ולא יופיעו לדיון בערעור" (סעיף 3). על הודעתם זו נתבקשה עמדת הצדדים בהחלטתי מיום 24/7/2013.
93. מתגובת לב וארבל להודעת הר-מור בהתאם להחלטתי האמורה, עולה כי "לא מיותר לציין כי המשיבים 4 ו- 5 [הר-מור] נוקטים מספר הליכים במקביל (לא בהכרח ההליכים המתאימים) ומסבים למשיבים האחרים בתיק הוצאות מיותרות. מצד אחד טוענים המשיבים 4-5 כי אינם מכירים בסמכותו של כב' הבורר ומן הצד האחר הם מגישים לכב' הבורר בקשה לתיקון פסק דין (משמע, מכירים בסמכותו!). בנוסף, מוטרחים המשיבים האחרים בתיק להגיב להודעה זו וכן מוטרחים להתדיינות נוספת באותו עניין בפני בית המשפט המחוזי" (סעיף 4 לתגובה). תגובה זו מסתיימת בבקשה לחייב את הר-מור בהוצאות.
בכל הכבוד, אין לי אלא להסכים לדברים אלה.
94. ב- 1/1/2014 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפני כב' השופטת בלהה טולקובסקי אשר קבעה כך:
"ב"כ המבקשים יודיע עמדתו באשר להצעת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 8.1.14.
ככל שהמבקשים לא יודיעו על הסכמתם למחיקת הבקשה בהתאם להצעה, הדיון בבקשה יתקיים לאחר הדיון בפני רשם האגודות שכן נראה שלהחלטה שתתקבל על ידי רשם האגודות השיתופיות צפויה להיות השלכה על הדיון בבקשה.
כל טענה בעניין סמכות שמורה למשיבים.
95. סבורתני, כי יש להסב את תשומת לבו של בית המשפט הנכבד לכך כי מסגרתו הנורמטיבית של הליך הבוררות דנן אינו חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק הבוררות"). המדובר בהליך בוררות סטטוטורית אשר חוק הבוררות אינו חל עליו. על ההבדלים בין בוררות "רגילה" הכפופה לחוק הבוררות ובין בוררות סטטוטורית ראו ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהדורה רביעית מיוחדת בעמ' 205. משמעות הדבר היא כי הליך בוררות זה כפוף לפקודה (סעיף 52) ולתקנות שמכוחה בלבד, קרי – תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972. משכך, בית המשפט אינו מוסמך ליתן איזה סעד שהוא בעניינה של בוררות סטטוטורית ויש לפנות לרשם בלבד. לפיכך, צדק כב' הבורר עת הפנה את הר-מור להשיג בפני הרשם, אך הר-מור, בשלהם, בחרו לפתוח הליך מקביל בפני בית המשפט המחוזי וזאת מקום שלבית המשפט אין סמכות בעניין. גם על החלטתי זו לא ניתן לפנות לבית המשפט המחוזי בשל הוראתו של סעיף 52(4) לפקודה. הר-מור, בהיותם מיוצגים, מוחזקים כמי שהדין ידוע להם, ובכל זאת בחרו לפעול כאמור. דברים אלה יובאו במסגרת קביעת ההוצאות.
96. עוד יש לזכור, כי כאמור בהחלטות כב' הבורר בעניין פניותיהם החוזרות של הר-מור, אין צד לבוררות אשר סבור כי "נגרר" להליך בוררות שלא בסמכות חופשי להתעלם מן ההליך ולהסתפק בהודעה כי אינו מכיר בסמכות הבורר, וזאת ביתר שאת עת צד כאמור מיוצג על ידי עורך-דין.
97. כב' הבורר מונה לדון במחלוקות מושא תיק זה, עליהם נמנית גם מחלוקת בין מוכרי המשק שנקנה על ידי הר-מור ובין הר-מור. אפשר כי הצדק עם הר-מור באשר לתניית הבוררות הקיימת בהסכם שבין הצדדים, אך אין בכך כדי לפטור אותם מן הבוררות ובוודאי לאחר הזהרותיו החוזרות ונשנות של כב' הבורר, אשר חזר והזהירם, והם בחרו בשב ואל תעשה תוך הודעה סתמית אשר אינה מגובה באיזה צו שיפוטי שהוא, כי הם אינם רואים בעצמם צד לבוררות. זאת, חלף פנייה לערכאות מתאימות בעניין הסמכות. ברי, כי התנהלות כזו אינה מקובלת במחוזותינו והאחריות להשלכותיה רובצת לפתחם של הר-מור בלבד.
98. דומה הדבר לפלוני הנתבע על ידי אלמוני בבית המשפט וסבור כי בית המשפט לו הוגשה התביעה חסר סמכות לדון בה. חרף זאת מסתפק אותו פלוני בהודעה לבית המשפט כי זה האחרון חסר סמכות ולפיכך אינו לוקח חלק בבירור התביעה, לרבות בדיונים, אינו מגיש כתבי בי-דין וכו' – חרף הזהרות בית המשפט. היעלה על הדעת כי התנהלות זו תשמש כר לביטול אותו פסק דין שיינתן מאוחר יותר בעניינו של פלוני? דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה מאליה והיא שלילית.
99. האחריות לבחירת הר-מור שלא לקחת חלק בהליך הבוררות ולהימנע מהבאת צו או החלטה שיפוטית אחרת המורה כי אין הבוררות חלה עליהם רובצת לפתחם בלבד על השלכותיה, לרבות חיובם בהוצאות על ידי כב' הבורר.
100. בעניין זה אומר כי טענות לוי בהשגה, מי שמכרו משקם להר-מור, דינן להידחות אף הן. בהשגה הסתפקו המוכרים דנן בטענה כי משלא הגישו הר-מור כתב הגנה ולא יצאו כנגד תביעת המוכרים כנגדם, היה על כב' הבורר לקבל את התביעה כמות שהיא. ובכן, מהיכן שואבים המשיגים דעה זו? על מה נסמכת היא? למשיגים הפתרונים. משתקסד"א אינם חלים על הליך הבוררות, וכב' הבורר חופשי לפעול בדרך הנראית לו הוגנת ומהירה להביא לפתרון הסכסוך כאמור בתקנה 13 לתקנות הבוררות, הרי שאין כל פסול בבחירת הבורר לדון בתביעה גם בהעדר כתב הגנה מהר-מור כנתבעים, ובסמכותו אף לדחות את התביעה אם סבר הוא כי כך ראוי.
101. כב' הבורר לא בחר בדרך הקלה לכאורה בה יכול היה לבחור (ראו סעיף 10 לתקנות הבוררות), טרח ונכנס לעובי הקורה גם בעניין זה. צו ליבו וניסיונו הרב עמדו לו גם כאן, ובחינת הראיות שהובאו על ידי המוכרים הביאה גם כאן למסקנה אחת: כי גם כאן נמכרו להר-מור כלל הזכויות הנלוות למשק מאותם נימוקים שהובאו בהרחבה לעיל.
102. לא מצאתי להפוך מסקנתו זו של כב' הבורר והיא מאושרת על ידי. כמו כן לא מצאתי לבטל את החיובים שהשית כב' הבורר על הר-מור, ואני מצטרפת לטעמיו לכך כפי שהובאו בסעיפים 331-334 לפסק הבורר בזו הלשון:
"ה"ה לוי מיכה ועדנה לא ישלמו לה"ה הר-מור הוצאות על אף שתביעתם נדחתה.
יותר מכך. נוכח התנהלותם של ה"ה הר -מור אשר לא שעו לא להחלטות הרשם ולא להחלטותי, התעלמו מן התביעה נגדם ו/או מן הבוררות, על אף שמדובר בהליך בוררות כדין, ועל אף שניתנו החלטות מפורשות הקובעות כי על ה"ה הר-מור להשתתף בהליך.
על אף התנהלותם של ה"ה הר-מור לא חשבתי שיהיה זה נכון לקבל את התביעה נגדם מטעמים פורמליים, שעה שסברתי כי לגופו של ענין לא צדקו התובעים ודין תביעתם להידחות.
על אף זאת אני סבור כי ראוי שיוטלו עליהם הוצאות, ולו כדי לפצות במעט את הנתבעים האחרים שטרחו והשתתפו בהליך, הוציאו ממון והקדישו זמן ומאמץ, שעה שה"ה הר -מור ישבו באפס מעשה.
לכן החלטתי כי ה"ה הר -מור ישלמו לכל אחד מן הנתבעים האחרים (כל זוג נתבעים רוכשי משק אחד ייחשבו כנתבע אחד) סך של 3000 ₪."
תביעת גולדנר נ' אורון
103. מפסק הבורר עולה כי הסכם מכר בין שני צדדים אלה, אשר נחתם ביום 20/9/2005 שונה מהסכמי המכר שנסקרו עד כה. בשונה מן ההסכמים הקודמים, הסכם זה חסר איזו התייחסות שהיא לזכויות כלשהן כגון זכויות אישיות או זכויות אחרות הנלוות למשק כלפי האגודה, לרבות איזו התייחסות שהיא כלפי מניות תנובה או פדיונן.
104. הדבר תמוה במקצת לאור העובדה כי במועד זה כבר היה ידוע לכל כי למניות תנובה ערך כלכלי, לאור ועידת יגור משנת 2003 וההחלטות שנתקבלו בה.
106. מפסק הבורר עולה כי גולדנר הגיש כמה תצהירים מהם עלה בין השאר כי באגודה ישנם כמה סוגי חברים: "בעלי נחלות, בעלי מגרשים, בעלי משקי עזר וכאלה שאין להם נכס מקרקעין" (סעיף 294.1 לפסק הבורר). עוד עולה מתצהירי גולדנר כי מכר לאורון רק את הזכויות הקנייניות במשקו וכי התחייבותו שלא להגיש תביעות כנגד אורון מתייחסת, לשיטתו, רק לתמורה ששולמה בגין המשק. על פי טענתו, ההסכם הסופי לא התייחס למניות תנובה או לכל זכות אישית אחרת.
107. מנגד, מתצהירי אורון עלה כי בתהליך הקנייה לקחו חלק חברי אגודה אחרים – אליעזר ואורית שטרנברג (להלן – "שטרנברג") ובפגישה בה נערך ההסכם הסופי כמו גם בפגישה שלאחריה (ראו סעיף 105 לעיל) עלה נושא מניות תנובה וגולדנר הצהיר כי אין לו כל תביעות כגד אורון בעניין זה.
108. גם כאן עלתה הטענה כי בשנת 2007 חילקה האגודה דיבידנדים מתנובה גם לאורון עת המוכר, גולדנר, לא העלה כל טרוניה בעניין.
109. מפסק הבורר עולה כי התמיהה על העדרן של הוראות בעניין מניות תנובה עלתה מכמה סיבות (ראו סעיף 302 לפסק הבורר):
· כאמור, בשנת 2005 כבר היה ידוע שלמניות תנובה ערך כלכלי משמעותי וכי תנובה מחלקת דיבידנדים.
· באותה העת מניות תנובה היו רכושן של האגודות ולא רכושם של החברים שכתוצאה מעמלם הוקצו מניות אלה.
· לא ניתן היה לממש את מניות תנובה בשוק החופשי.
· ימים ספורים לפני שנחתם הסכם המכר בין הצדדים, ניתן פסק הבורר של כב' הבורר משה שפורן בעניין ניר בנים, אשר עורר הדים בהתיישבות כולה.
110. מן הסיבות הללו מסיק כב' הבורר כי "אין לי ספק, כי עניין מניות תנובה כבר לא היה עניין ערטילאי, וגם אם אורון, בהיותם מי ששנים רבות לא היו חקלאים לא ידעו על כך, אין לי ספק כי גולדנר ידע גם ידע" (סעיף 304 לפסק הבורר).
111. מציטוטי חקירתו של גולדנר עולה כי אכן מניות תנובה עלו על ידי בנם של אורון שייצגם בפגישות אלה עקב היעדרותם מן הארץ, וכי לא הוסכם להכליל את המניות בהסכם. נטען כי שטרנברג יעידו על כך. עוד הוסיף גולדנר כי אינו דורש דבר מאורון כי אם מן האגודה. בעניין טענה זו הרחבתי לעיל דברים אשר תוכנם יפה גם לכאן ועל כן לא אוסיף זולת העובדה כי אני דוחה טענה זו מכל וכל.
112. מציטוטי תצהירו של בנם של אורון עולה כי מניות תנובה לא עמדו על סדר היום בעת פגישות הצדדים בהן נכחו גם שטרנברג, אך גולדנר מסר שאין לו כל טענה כנגד אורון בעניין זה כי אם כנגד האגודה בלבד.
113. בפסק הבורר מצוטטים חלקים מעדות שטרנברג, ובין השאר: "אני לא שמעתי אותו אומר שאין לו טענות כלפי אורון בעניין מניות תנובה וכי אם יש לו הן כנגד האגודה. נסוח כזה לא מתאים למנחם הוא לא מדבר ככה" (סעיף 313 לפסק הבורר). מן הדברים הללו הסיק כב' הבורר כי אמנם לכל אחד מן הצדדים "גירסה משלו לגבי איזכור מניות תנובה" (סעיף 314 לפסק הבורר) אך הצדדים להסכם המכר מעידים כי הנושא עלה ביניהם אם כי אין הסכמה באשר לתוכן הדברים. גולדנר אמר כי שטרנברג תאשר את גרסתו בעוד שלא כך קרה. נוכח זאת, פנה כב' הבורר למקורות אחרים (סעיפים 318-327 לפסק הבורר):
"בחקירתו בעמ' 27 לישיבת 14.10.10 החל משורה 43 העיד גולדנר:
ש.ת. את הבעלות במשק קיבלתי מאבי בשנת 2000 הן באגודה והן במינהל. הייתי חבר קודם.
ש.ת. לא נכון שאת המניות קיבלתי לאחר שהמשק עבר על שמי המניות היו רשומות על שמי קודם לכן.
ש.ת. לשאלתך אם אבי העביר לי את המניות קודם לכן אני משיב כי אני לא זוכר שבהסכם הצוואה הוזכרו המניות.
ש.ת. אבי העביר לי את המניות קודם לכן. לא בצוואה אלא ברגע שהתקבלתי בתור חבר, זה היה חלק ממה שמגיע לי.
ש.ת. את המניות בעביר לי אבי ברגע שהייתי שותף במשק. אף אחד לא דיבר אז על מניות.
ולמטה מזה בעמ' 28 שורה 32 אמר:
"ש.ת.לא התעמקתי בשאלה שאם הזכויות במשק עברו אלי הרי המניות עברו ביחד עם הזכויות במשק כי הם חלק מהם.
ש.ת. איני יודע אם נכון שהעברת המשק משמעה גם העברת המניות באגודה.
ש.ת. גם לאחר שאתה קורא לי את סעיף 29 לתקנון הישן איני יודע לומר לך מה המשמעות של העברת הזכויות במשק."
מדבריו של גולדנר עצמו לא יכול להיות ספק כי הוא ראה את מניות תנובה כחלק מהמשק לפחות בזמן שקיבל את הזכויות בו, והיה זה בשנת 2000 -זמן לא רב ביותר לפני שמכר את המשק, ואם אז הוא ראה את המשק ככולל את המניות לא ברור מדוע לא ראה זאת מאוחר יותר, בעת שמכר את המשק.
מדבריו אלה ברור כי כשמכר את המשק הוא ראה אותו ככולל את הזכויות הנלוות במשק
גולדנר מכר את המשק בשנת 2005, שעה שמניות תנובה הפכו לנכס ממשי, ואין לי כל ספק כי הוא ידע זאת, כפי שכל חבר מושב ידע זאת. והנה על אף שהוא חשב כי מניות תנובה הן חלק מהמשק, הוא לא טרח להחריגן מהמשק, הוא גם לא החריג זכויות אחרות באגודה ובכל זאת לא נשמעה ממנו כל טענה לפחות לגבי זכויות אחרות.
גם לגבי מניות תנובה לא נשמעה ממנו כל טענה, גם כאשר לאחר המכירה, הוא לא קיבל את הדיבידנד שחולק לחברים בגין המניות, בשנים 2007 ו-2008.
ההסכם הסופי נחתם ביום 30.1.08, מספר חודשים לאחר שהתקבלה החלטת האסיפה הכללית לחלק את מניות תנובה ל-61 הנחלות, שממנה היה ברור לו ולחבריו, התובעים האחרים, כי בכוונת האגודה להעביר את תמורת מניות תנובה לבעלי הנחלות הנוכחיים, ובכל זאת הוא חתם על ההסכם הסופי, שבו הוא מאשר כי הוא מתחייב שלא לתבוע את אורון בגין הסכמים קודמים.
גם כאשר נפגשו הצדדים ב - 3.6.09 כאשר שולמה לו יתרת החוב, הוא לא העלה כל טענה בדבר זכויות במניות תנובה, ועוד אמר כי הוא לא תובע את משפחת אורון בשום דבר, על אף שלמעלה משנה לפני מועד זה התקבלה החלטת החלוקה, והאגודה כבר העבירה כספים לנתבעים.
ואם צריך עוד הוכחה לדברים הרי גם אותה ניתן לקבל מדבריו של גולדנר בעמ' 31 לפרוט' אותה ישיבה החל משורה 36:
ש.ת. אני סבור כי הדיבידנדים ששולמו לאורון החל משנת 2007 מכל מקור שהוא מגיעים לי בתור חבר. לא אמרתי שזה לא מגיע לאורון.
ש.ת. מה שאורון קבלו מהאגודה בגין דיבידנדים מגיע להם אבל גם לי מגיע בתור חבר."
נראה שבדבריו אלה הוכיח גולדנר כי הוא אמנם סבור שאורון זכאים לתמורת המניות מכח חברותם והיותם בעלי נחלה, אך הוא זכאי לתמורה מכח חברותו באגודה, וזו כבר עילה שונה לחלוטין מזו שבגינה תבע.
בשל גישה זו ניתן להבין את דבריו אשר צוטטו לעיל כי אין לו תביעה כנגד אורון אלא כנגד האגודה.
לא אחזור על דברים עליהם כבר כתבתי לעיל בהרחבה, רק אומר כי מכח חברותו באגודה גולדנר אינו זכאי לכל תמורה שהיא במניות תנובה."
114. בעניינם של גולדנר ואורון טענו המשיגים בהשגתם כי "ברי כי גולדנר לא מכר ואורון לא קנו אלא מקרקעין – שהדבר כתוב בחוזה מפורשות" (סעיף 183 להשגה). היכן הפנייה ללשונו המפורשת כל כך של החוזה כפי הנטען כל ידי המשיגים? אין.
115. עוד טוענים המשיגים כי "ככל שאורון טוען שרכש – הוא המוציא ועליו הראיה". וכיצד מתיישבת טענה זו עם הקביעה כי הטוענים לזכאותם לכספים אשר במועד הטענה כבר שולמו, רק הגיוני כי הם אשר יביאו גרסתם לזכאותם בכספים מושא המחלוקת? גם לכך לא נמצא כל תשובה בהשגה.
116. עיננו הרואות כי גם לו ביקשתי להרהר בקביעות כב' הבורר, לא הביאו המשיגים כל טענה רצינית המתמודדת עם כל פסיקותיו של כב' הבורר או מעמידה גרסה אחרת זולת הטענה הכללית כי שגה כב' הבורר בקביעותיו. אין גם כל ניתוח חלופי לדברי גולדנר, כפי שהוא הן על ידי כב' הבורר והן על ידי אורון בתשובתם להשגה. ויודגש: בתשובת אורון להשגה ישנן הפניות לעדויות סותרות שניתנו על ידי גולדנר ואכן הדברים מחזקים את מסקנתו של כב' הבורר בהעדר גרסה אחרת המסבירה זאת.
117. ובכן, כבר קבעתי בעבר שאין די בטענות לשגגות בורר, ויש חובה להעמיד גרסה חליפית שתתיישב עם חומר הראיות שעמד בפני כב' הבורר. קביעה כזו נכונה גם לענייננו דכאן. זאת ביתר שאת עת המשיגים היו גם התובעים בפני כב' הבורר, וחרף העובדה כי כב' הבורר ראה בקביעתו כי הם יהיו התובעים בפניו כ"שרירותית" אני לכשעצמי מצאתי הגיון רב בקביעה זו, ולא מצאתי בהשגת המשיגים כל טענה המצדיקה קביעה אחרת בעניין זה זולת טענה בעלמא כי על נטל ההוכחה להתהפך.
118. לאור כל הדברים הללו, נראה כי מסקנתו של כב' הבורר עוגנה היטב החומר הראיות אשר עמד בפניו, ואין בהשגתם של המשיגים דבר על מנת להצדיק את ביטולה של החלטת כב' הבורר בעניינם של גולדנר ואורון חרף ההבדלים בינם ובין עניינם של הצדדים האחרים. החלטות כב' הבורר גם כאן מאושרות על ידי.
התבטאויות כלפיי כב' הבורר
119. בטרם סיום מצאתי להוסיף כמה מילים בעניין שמירה על כבודם של בוררים בכלל, ושמירה על כבודו של הבורר דנן בפרט. השגת המשיגים שזורה לכל אורכה באמירות שונות אשר טוב היה אם בחירת המילים בהן היתה שונה, ודי לחכימא ברמיזא.
120. לצורך ענייננו אביא דוגמאות, ההדגשות שלי ד.ב:
· סעיף 145 להשגה: "הבורר מודע לעובדה שסגר את הגולל על התביעות כולן, הוא כאילו דן בחוזים "מחמת כבודם של הצדדים" כבוד בוודאי אין כאן. חוסר כבוד יש ויש".
· סעיף 147 להשגה: "היכן ומכח איזו עזות מצח וגבהות לב הניח הבורר את תוכנה של הזכות במניה?"
· סעיף 151 להשגה, והנרמז בו בזו הלשון: "אלא – שתואריו ומעורבותו של מלצר בארגוני הקניות ובדירקטוריונים השונים לרבות דרקטוריון תנובה – והרצון לרצותו, כנראה היו חזקים מהצורך לעשות משפט צדק למערערים, וחבל."
· סעיף 154 להשגה: "האמנם שכח הבורר הנכבד שפסק דינו של בית משפט שלום אינו אפילו מנחה?"
· סייפת סעיף 160 להשגה: "דברי האזהרה הנבובים ששמשו אך מס שפתיים לבורר".
· סעיף 162 להשגה והנרמז שם: "בפסק הדין כאן – העובדות אינן אלא מכשול, והנחות הן העיקר. וחבל שכך."
· סעיף 166 להשגה: "הבורר השלים עובדות לפי צורכו, ולא דק פורתא".
· סעיף 167 להשגה: "כבר טענתי למעלה כי דברי הבורר שהתייחס לכל עסקה בנפרד מחמת כבודם של הצדדים מלמדת כי אין בהתנהלותו כבוד שהוא כי אם זלזול מופגן – שכל שעשה "העתק הדבק" עשה, וחבל."
· סייפת סעיף 183 להשגה: "אולם לא לשון החוזה הברורה תעמוד לרועץ לבורר. –והוא קובע אחרת."
· סעיף 184 להשגה: "שהבורר אומר מפורשות שיתעלם מהעובדות. הוא ישתדל להסיק מסקנות מהנסיבות. אלא – שהנסיבות – כולן נוצרו על ידו, ולא על ידי הצדדים או מי מהם".
· סייפת סעיף 187 להשגה: "...אבל אין בכל כדי להפריע לבורר שסימן את המטרה בסעיף 179 כאמור לעיל, ולא עניין פעוט כעובדות יפשירוהו ויעבירוהו מדרכו".
121. מזה זמן לא מצאתי אמירות לא מכבדות רבות כל כך, שזורות בהשגתו של מאן דהוא בפניי, רבה ביקורתו של המשיג ככל שתהיה על מסקנותיו והחלטותיו של כב' הבורר בעניינו. איני יכולה שלא לתהות: כלום היו בוחרים המשיגים את אותה בחירת מילים לו היתה מוגשת השגתם זו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק בורר בהתאם לחוק הבוררות? קשה להאמין כי התשובה לשאלה זו חיובית, וככל שכן לא מן הנמנע כי גם בית המשפט היה מצטרף לדעתי, ובכל מקרה סגנון זה הנו בלתי ראוי, בלשון המעטה.
122. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט עודד גרשון מבית המשפט המחוזי בחיפה, בהפב (חי') 44820-09-12 רפאל אביב אלדג'ם ואח' נ' קיבוץ אלון ואח' (2.3.2014) [פורסם בנבו], בעמ' 19 לפסק הדין:
"אני רואה להביע מורת רוח רבה על השימוש בלשון הבוטה שבה נקטו המבקשים ביחס לבורר. המבקשים פגעו בשמו הטוב של הבורר ללא כל בסיס וללא כל הצדקה. בעלי דין חייבים בשמירה על כבודם של בעלי התפקידים הדנים בעניינם. לא יתכן שבעל דין שאיננו מרוצה מהכרעת בעל הסמכות השיפוטית שדן בעניינו ינקוט לשון משתלחת כמו זו שננקטה על ידי המבקשים. נפסק לא אחת כי על בעלי הדין להיזהר לא להטיל דופי לשווא באישיותו של הבורר או בהתנהגותו אך ורק לשם השגת ביטול הפסק (אוטולנגי, כרך ב', בעמ' 1107 למעלה).
עניין זה ילקח בחשבון בעת שאדון בשאלת ההוצאות."
123. ב- 9/2/2012 כתבתי אף אני בעניינם של הצדדים הנ"ל בהפב (חי') 44820-09-12 כך:
"ברי, כי לא חייבת, ובוודאי שלא צריכה להיות, התנגשות בין חובות עורך דין לייצג לקוחותיו בנאמנות, במסירות וללא מורא, ובין כיבוד ערכאות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, אשר אף זו חובה אתית שיש לו לעורך הדין המייצג.
אין ספק בלבי, כי ניתן היה להסתפק בטענה כי לדעת המשיגים הבורר לא התייחס לטענות ההגנה תוך פירוט הטענות אליהן לא התייחס, תחת שימוש בסגנון ראוי להוקעה כנגד כב' הבורר... "
(תב' 4311/619/09 בוריס קרמר ו- 10 אח' נ' חורש אילון (9.2.2012) [פורסם בנבו])
124. נראה לי כי המקרה דנן אף הוא נכנס בגדרם של אותם מקרים בהם סגנונם של צדדים, ובמקרה זה - המשיגים, אינו יכול להיוותר ללא התייחסות מתאימה.
אף אני אביא עניין זה בעת שאדון בשאלת ההוצאות.
סוף דבר
125. דין ההשגה להידחות. פסק הבורר מאושר על ידי ככתבו וכלשונו, על כל קביעותיו כולן.
126. נוכח דחיית ההשגה כולה, נוכח היותה ברובה טענות בעלמא ללא סימוכין וללא הפניות לחומר הראיות הרלוונטי, כמו גם הסגנון הלא-מכבד בו בחרו המשיגים לנקוט הריני לקבוע כי כל משפחה או יחיד מבין המשיגים בהיותם המוכרים, להוציא את משפחת לוי, יישאו בהוצאות המשיבים להם מכרו את משקם בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, סכום זה כולל שכר טרחת עו"ד. ובפירוט מלא:
משיגים 1 ו-2 ישלמו למשיבים 1 ו-2 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיגים 5 ו-6 ישלמו למשיבה 6 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיגה 7 תשלם למשיב 3 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיג 8 ישלם למשיבים 9 ו- 10 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
משיגים 9 ו- 10 ישלמו למשיבים 7 ו- 8 סך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
באשר למשפחת לוי ולאור העובדה כי הר-מור לא לקחו חלק בהליך הבוררות ואף לא בהליך שהתקיים בפני, לא מצאתי לחייבם בהוצאות. תחת זאת, מצאתי לחייב את משפחת הר-מור בגין הוצאות הצדדים האחרים שגרמה התנהלות הר-מור שלא על פי כל דין כמוסבר לעיל, ואשר אילצה צדדים אלה להגיב להתנהלות זו. לפיכך, הריני לקבוע כי הר-מור ישאו בהוצאות הצדדים על פי הפירוט הבא:
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו ללב.
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו לארבל.
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו למלצר.
500 ₪ בצירוף מע"מ ישולמו למלצר יהושע.
שאר הצדדים לא השיבו להודעת הר-מור ולפיכך לא מצאתי לזכותם בהוצאות0.
כל הסכומים שנפסקו בהכרעתי זו ישולמו בנוסף על אשר קבע כב' הבורר בפסקו, וזאת בתוך 7 ימים מקבלת הכרעתי זו אצל הצדדים. מתום מועד זה ועד לתשלומם המלא בפועל יישאו הסכומים האמורים הפרשי ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום, כ"ז סיון תשע"ה דנה ביאלר, עו"ד
