נגר מקיבוץ כפר מסריק תובע את מנהליו ואת הקיבוץ בגין נזקים נפשיים שנגרמו לו כתוצאה מוויכוח במקום העבודה

נגר אשר עבד בנגריה בקיבוץ כפר מסריק תובע את הקיבוץ לתשלום פיצויים בגין נזקים נפשיים אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מוויכוח שהתנהל בינו לבין מנהליו בשנת 2013.

הרקע

המקרה דנן עוסק בנגר אשר עבד בנגריה בקיבוץ כפר מסריק הנמצאת בבעלות הקיבוץ. לטענתו, בשנת 2013, התפתח וויכוח קשה בינו ובין שניים ממנהליו בנגריה, זאת לאחר שהקיבוץ ביקש מהמנהלים להחתים את הנגר על הסכם סיום העסקה.  

הנגר טוען, כי הוויכוח התפתח לכדי ריב קולני, אשר במהלכו החלו המנהלים לדחוף ולגדף אותו ברמה העולה כדי תקיפה מילולית ופיזית. הנגר טוען כי בשלב מסוים הוא נפל ארצה מתוך התרגשות ולאחר מכן הובהל למרפאת הקיבוץ, ומשם לבית החולים לקבלת טיפול.

עוד טוען הנגר, כי בעקבות האירוע הוא החל להרגיש לחצים קשים בחזהו, וכי נגרם לו נזק נפשי, כאשר המוסד לביטוח לאומי אף הכיר באירוע כ"תאונת עבודה", וקבע לנגר נכות צמיתה בשיעור 10%. בנוסף, טוען התובע לרשלנות מצד הקיבוץ אשר הנגרייה בבעלותו, ואשר לטענתו לא נקט באמצעים הדרושים כדי להבטיח את בטחונו למרות שידע על המתיחות בינו לבין מנהליו.

אשר על כן, הגיש הנגר תביעה כנגד המנהלים בגין תקיפה וכן כנגד הקיבוץ בגין רשלנות, בה תבע פיצוי כספי בגין הנזקים האמורים.

מנגד טוענים הנתבעים, כי האירוע לא התרחש כפי שטוען הנגר. לטענתם, ביום בו קרה האירוע, התובע קיבל מכתב מן הקיבוץ המורה לו לחזור לעבודה באופן מיידי לאחר שהלה הפסיק להתייצב, כאשר הנגר הגיע לשטח הנגרייה והתעמת על כך עם אחד המנהלים, כאשר המנהל השני כלל לא היה נוכח. הנתבעים אינם מכחישים את העובדה שבמהלך הדברים הנגר נזקק לטיפול רפואי, אך הם מכחישים את טענות הנגר בנוגע לגידופים ולאלימות מצדם.

כמו כן, טענו הנתבעים כי לא חלה עליהם האחריות ולא ניתן לומר כי הם אשמים ברשלנות, זאת מכיוון וצעקות וויכוחים הם חלק מחיי החברה, וכל בני האדם נקלעים אליהם ואין הם מהווים מעשי רשלנות. עוד טענו הנתבעים כי הפסיקה קבעה שהמעסיק אינו אחראי לאוטם שריר הלב אצל עובד הנגרם בשעת וויכוח בעבודה, ועל כן אין הם יכולים לצפות נזק נפשי עקב וויכוח בעבודה, ולכן לא קיים קשר סיבתי משפטי בין הוויכוח לבין הנזקים שנגרמו לנגר.

דיון והכרעה

ביהמ"ש קבע, כי מבחינה עובדתית הוכח שהתרחש אירוע אשר כלל גידופים מילוליים, אך לא מצא כי התקיימה תקיפה פיזית.

לאחר הנחת התשתית העובדתית ניגש ביהמ"ש לבחינת שאלת האחריות של המנהלים והקיבוץ לנזקיו של הנגר. תחילה בחן ביהמ"ש האם המנהלים חבים באחריות לפי עוולת התקיפה המצויה בפקודת הנזיקין, קרי - האם מתקיימים שני היסודות העיקריים של העילה: שימוש בכוח כנגד גופו של אדם וכוונה להשתמש בכוח.

כאמור ביהמ"ש קבע, כי הנגר לא הוכיח קיומה של אלימות פיזית כלפיו, ועל כן יסודות העילה לא מתקיימים והתביעה כנגד המנהלים נדחתה.

לעניין טענת הרשלנות כנגד הקיבוץ, קבע ביהמ"ש כי אכן מתקיימת חובת זהירות מושגית בין הקיבוץ כמעסיק לבין הנגר כעובד. כמו כן, קיים קשר סיבתי רפואי בין הוויכוח לנזק שנגרם לנגר, ואולם, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי משפטי בין האירוע לבין הנזק שנגרם לנגר, וכן לא הוכח כי הקיבוץ התרשל בצורה העולה כדי חיובו בנזקים אשר נגרמו לנגר.

במקרה דנן, הקיבוץ לא יכל ולא נדרש ממנו לצפות כי וויכוח בין עובדיו יגרום להתרגשות כה רבה עד כדי שייגרם נזק נפשי לאחד מהם.

ביהמ"ש הוסיף וחזר על עמדת הפסיקה, כי אין המעסיק צריך ויכול לצפות נזק שנגרם לעובד כתוצאה מוויכוח והתרגשות, ואף ציין כי הנגר לא הביא כל תימוכין לכך שנפסקו בעבר פיצויים לעובד בגין נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מוויכוח במקום העבודה.

סיכום

לאור האמור, דחה ביהמ"ש את תביעתו של הנגר כנגד המנהלים והקיבוץ, וקבע כי אין מקום לחייבם בנזיקין בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו לנגר.

בהתחשב בנסיבות האירוע ובמצבו הרפואי של הנגר, לא חייבו ביהמ"ש בהוצאות הנתבעים.

ניתן ביום: כ"ח אייר תשע"ח, 13 במאי 2018, בהיעדר הצדדים.