סכסוך בין חברי הכפר השיתופי רועי לבין הכפר ביחס לפרדס ומטע תמרים

תיק מס' 2523/658/02 יורם ודבורה עוזרי נ' רועי – כפר שיתופי בע''מ

 

בפני הגב' לאה רוזנטל,  עו"ד                              תיק מס' 2523/658/02

עוזרת רשם האגודות השיתופיות

 

 

בעניין:                           יורם ודבורה עוזרי

 

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד הילה דינאי ואח'

מרח' קפלן 2

תל אביב 34734

טל. 03-6957373; פקס. 03-6957747;          

                                   

                                                           

המערערים

 

 

ובעניין :                 רועי – כפר שיתופי בע''מ

 

ע"י ב"כ עוה"ד ח. נועם ו/או ע. נועם ו/או א. ללצ'וק

ו/או י. בנדר ו/או י. ג'רסי ו/או י. ליכטנשטיין ו/או

ד. פיאלה ו/או ע. סאסי ו/או ע. שאקי

                                    מרח' ז'בוטינסקי 7

                                    רמת גן 52520

טל. 03-7518402-4; פקס. 03-7517117;

 

                                   

            המשיב

 

                                                                                   

ה ח ל ט ה

 

רקע עובדתי בקצרה

המערערים הינם חברים ב'רועי – כפר שיתופי בע"מ' (להלן – "האגודה" או "המשיב") ובעלי נחלה בו. עוד בשנת 2002 נתגלעו סכסוכים בין המערערים לאגודה ביחס לפרדס ומטע תמרים אשר בתחום ה"משבצת" של האגודה.

טענת המערערים נחלקה בשעתו לשני חלקים:

המערערים טענו כי הן הפרדס והן המטע הוקצו לחברי האגודה ולא לאגודה עצמה. כיוון שכך אין האגודה רשאית לעשות כל שינוי בזכויות אלה או להתחייב על התמורות מהם, כמנהג בעלים. כמו כן, נתגלה כי מזכיר האגודה מעל משך שנים בתמורות אלה, ומשהגיעה האגודה להסכמה עימו כי יוחזרו הכספים – הרי שכספים אלה שייכים לחברי האגודה בלבד ולא לאגודה, נוכח כי מקורם הוא הפרדס והמטע האמורים. על כן, יש להעביר כסף זה לחברים.

טענתם השנייה של המערערים היא כי חויבו חיובים שונים בכרטיס החבר האישי שלהם שלא כדין.

 

סעיף 149 לתקנון האגודה מפנה, במקרה של סכסוכים הנובעים מעסקי האגודה בין האגודה לחבריה, לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה").   

בחודש ספטמבר 2002 פנו המערערים אל משרד הרשם בבקשה למנות בורר אשר יבדוק טענותיהם אלו ויפסוק בעניין.

תחילה, מונה כבורר עו"ד י. גבור. המערערים ביקשו לפסול את הבורר מטעמים שונים שפורטו בבקשה, נעתרתי לבקשתם, וביום 13.11.2002 מונה עו"ד שפורן משה כבורר (להלן – "הבורר"). ביום 19.04.04 נתן הבורר את פסק הבוררות, שעיקריו מפורטים להלן.

פסק הבורר לא היה מקובל על המערערים ומכאן הערעור שלפני.

 

פסק הבורר

הוסכם בין הצדדים כי תחילה, פסק הבורר יתייחס אך לטענה הראשונה בדבר הזכויות בפרדס ובמטע, ובהתאם לתוצאה -  תידון מאוחר יותר טענתם השנייה, הנוגעת לחיובים בכרטיסם.

 

לדעת הבורר "השאלה העומדת למבחן בסכסוך זה הינה בעיקרה שאלה עובדתית: האם הפרדס והמטע נשוא התביעה (או חלקם היחסי) מהווים חלק מהנחלה של התובעים או לא", כשהמסקנה אליה הגיע הבורר היא כי למתיישבים החקלאיים זכות "מעין קניינית" בנחלתם. כמו כן קבע הבורר, כי הנטל להוכיח כי הפרדס והמטע, או חלקם היחסי, הנם חלק מהנחלה, היא על המערערים - אשר טענו לזכויות קנייניות בהם.

הבורר קבע:

כי המערערים לא הביאו כל ראיות לגודל השטחים המוחזקים על ידם וכמה מתוכם מהווים חלק מנחלתם. לא הובאו ראיות לגבי שטחם הכולל של המטע והפרדס, ולפיכך, אין לומר, כי יש בכך שהפרדס והמטע מצויים בתחום משבצת האגודה, כדי להראות על שיוכם לנחלת המערערים, כפי שניסו אלה לטעון.

עוד קובע הבורר כי הפרדס והמטע נוהלו משך שנים על ידי האגודה ללא כל מחאה.

בנוסף, המטע והפרדס נרשמו כנכסי האגודה במאזניה אשר אושרו באסיפה הכללית - גם זאת - ללא כל מחאה מצד המערערים.

המערערים הזכירו בטענותיהם את פסק המשקם אשר מונה לאגודה בעבר. הבורר קבע כי אין בטענת המערערים, לפיה בפסק המשקם מצויה קביעה כי הפרדס והמטע הם רכוש חברי האגודה, ולא כלום: רווחים מהעיבוד המשותף, כמו גם חובותיו, אכן נזקפו לזכות החברים על פי פסק המשקם, אך אין בכך כדי להעיד על היות הפרדס והמטע רכושם של החברים. לדעת הבורר, מסקנתו זו מתיישבת היטב עם עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של האגודה מחבריה.

בכל מקרה, למערערים אין זכות קניין רשומה בנחלתם. על פי החלטות מינהל מקרקעי ישראל (להלן – "המינהל"), אם בעתיד תירשם זכות כזו – תהיה היא על חלקה א' בלבד, ואולי על חלקה ב'. באשר לחלקה ג' הזכויות תהיינה תמיד כפופות לזכות הניהול והשליטה של האגודה. הפרדס והמטע מצויים בשטחי ג' של הנחלה, לפיכך אין למערערים זכות קניינית בהם.

 

מכל האמור הסיק הבורר כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכחת זכות קניינית במטע ובפרדס כפי שצריכים היו, לשם הצלחת תביעתם. לאור זאת – אין בידיהם זכות בעלות כלשהי על המטע והפרדס או על תמורותיהם.

 

עיקר טענות המערערים

טוענים המערערים כי באגודה היה קיים נוהג לחלוקת רווחים, וכי לנוהג זה מעמד משפטי: הלכה קיימת היא כי נוהג יכול שיגבר על תקנון, מן המפורסמות הוא כי מעמדו של התקנון הוא כשל חוזה בין האגודה לחבריה, ולפיכך, מעמדו של הנוהג הוא לכל הפחות כחוזה בין האגודה לחבריה. את אי חלוקת הרווחים יש לראות כהפרת חוזה. מכאן כי האגודה מפירה התחייבויותיה לחבריה הזכאים, הואיל וידוע כי כספי המעילה שנתגלתה הוחזרו, הרי שיש לחלקם לחברים, שכן הם אינם שייכים לאגודה. עוד טוענים המערערים כי בעבר חולקו רווחים ללא קשר להוצאות וכך צריך המצב להימשך גם ללא הוכחה לעניין החלק היחסי במטע המשותף (בניגוד לפסק הבורר).  כמו כן, אין, לדעתם, כל קשר בין חלוקת הרווחים לזכות הקניינית בקרקע, אם כי נוכח הנוהג ותרומת החברים למטע צומחת להם לפחות זכות קניינית בפרי המטע המשותף וברווחיו. עוד מוסיפים המערערים, כי גם לא הוכחה כל הסכמה אחרת המשנה נוהג קיים זה ומשאין החלטה כאמור, אסור היה לאגודה לסטות מן הנוהג הקיים.

טוענים המערערים כי האגודה הטילה חלק מחבויותיה על החברים בשעה שהיה עליה להטיל רק חבויות הקשורות במטע ובפרדס.

לטענת המערערים, טענה האגודה בפני המשקם כי המטע והפרדס הם רכוש החברים ולא רכושה היא, כי מעובדים הם בעיבוד משותף, וכעת טוענת היא כי אין לחברים יד ורגל בניהולם ובעיבודם. בנוסף, חובות המטע והפרדס יוחסו לחברים. לאור זאת, כעת מנועה האגודה מלטעון כי רווחי האגודה אינם שייכים לחברים – משהושתו עליהם החובות. שוגה הבורר בהתעלמו מכך ובהתמקדו בשאלת הבעלות על המטע בלבד. אין כל קשר בין ניהול המטע והפרדס ובין השאלה למי שייכים הרווחים.

עוד טוענים המערערים כי הבורר קיבל את טענת המניעות כלפיהם בזמן שהיסודות העובדתיים הנדרשים לשם כך – אינם מתקיימים במקרה זה.

לטענת המערערים אין במאזני האגודה כדי להוכיח שייכות המטע והפרדס לאגודה.

טוענים המערערים כי על פי החלטות המינהל, האגודה קיבלה קרקעות לחזקתה כ"צינור" לצרכי המתיישב ולפרנסתו בלבד. על פי החלטה 823, עליה התבסס הבורר ואשר טרם בוצעה בפועל, גם למתיישבים בעלי הנחלות זכויות בקרקע ואין לאגודה זכויות מוחלטות בה. בפסק הבורר נאמר כי לבעלי הנחלות זכות "מעין קניינית". לאגודה זכויות ניהול ושליטה אך לא זכות קניינית ובוודאי שלא מוחלטת. לא די בכך כי אינה יכולה לעשות במטע או בפרדס כבשלה ולנהוג בהם כמנהג בעלים, אלא שמעשיה בהם כפופים לזכות המעין-קניינית הבסיסית של החברים במטע ובפרדס. עוד מוסיפים המערערים כי משלחברים זכויות מעין-קנייניות בנחלה, וחלקה ג' מהווה חלק ממנה, זכויות אלה חלות גם על חלקה זו.

 

בהתאם לאמור מבקשים המערערים לבטל או לשנות את פסק הבורר ולפסוק כי את התמורות שצברה האגודה מן הפרדס והמטע המשותף, ללא קשר לחובות, תחלק האגודה לחברים הזכאים על פי חלקם היחסי. כמו כן מבקשים הם להשית הוצאותיהם בערעור על האגודה.

 

 

עיקר טענות האגודה

טענת סף בנושא חוסר סמכות: טוענת האגודה כי כאשר פסק הבורר הוא חלקי, כמוהו כהחלטת ביניים אשר אין לרשם כל סמכות לדון בעניינה. לרשם סמכות לידון רק על פסק בוררות סופי. לאור זאת של לדחות את הערעור על הסף.

טוענת האגודה כי משך שנים ניהלה היא את המטע המשותף ללא כל טענה מצד המערערים: האגודה היא שהשקיעה כספים, נשאה בהפסדים, והרווחים הועברו לחשבונה. בתום שנה אם נותרו עודפים – היו מחולקים כספים אלה לחברים – בהתאם להחלטת האסיפה הכללית. לאור המעילה שנתגלתה ולאור חלוקת רווחים מעבר לרווח האקטוארי של האגודה, נכנסה האגודה לתזרים מזומנים שלילי כך שאין כל אפשרות פיננסית להמשיך בחלוקת הרווחים שהייתה נהוגה בעבר בידי האגודה.

לטענת האגודה, אין בטענת קיומו של נוהג לחלק רווחים ולא כלום לעניין הזכויות במטע המשותף: ההלכה כי נוהג גובר על תקנון במקרים מסוימים, כפי שטוענים המערערים, לא יכולה לשמש בסיס לטענה כי מכוח נוהג יכולות להיווצר זכויות קנייניות.

לטענת האגודה צדק הבורר כאשר קבע כי אין בפסק המשקם כדי להוכיח דבר מעבר לזקיפת הוצאות והכנסות בכרטיסי החברים. עובדה זו אף אינה מוכחשת: אכן כך היה הדבר משך שנים, אך אין בכך כדי להעיד על זכויות קנייניות כלשהן.

טוענת האגודה כי בכך שנרשמו הפרדס והמטע במאזן האגודה כחלק מנכסיה, יש ראיה חותכת לעניין הזכויות בהם, תוך כדי איבחון המקרה הנדון מן האסמכתאות שהובאו על ידי ב"כ המערערים.

לטענת האגודה צדק הבורר בקבלו את טענת המניעות: שנים רבות נרשמים הפרדס והמטע במאזן האגודה ולא במאזן המערערים ללא כל מחאה מצידם. כמו כן, מאזני האגודה אושרו באסיפה הכללית ועובדה זו לבדה מהווה מניעה והשתק מצד המערערים לטעון אחרת.

טוענת האגודה כי הקרקע עליה נמצאים הפרדס והמטע ניתנה לאגודה מכוח הסכם הרשאה משולש בין הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יו"ש, האגודה,וההסתדרות הציונית העולמית. צדק הבורר בקובעו כי גם לאור החלטות המינהל, אם תירשמנה זכויות קנייניות באשר לחלקה ג' בנחלה – הן תירשמנה לזכות האגודה בכפוף לשמירה על זכויות בעלי הנחלות, בניגוד לחלקות א' ו-ב' בהן אפשר כי תירשמנה זכויות קנייניות על שמם של המתיישבים (בחלקה א' לפחות). כמו כן, אין ממש בטענה כי התעלם הבורר מעדויות רלוונטיות, כפי שניתן ללמוד מפסק הבורר עצמו.

טענתה האחרונה של האגודה היא כי על פי ההלכה הפסוקה אין בית המשפט של הערעור מתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה אלא במקרים חריגים. לפיכך, אין להיענות לבקשות המערערים בערעור נוכח העובדה כי מבקשים הם את החלפת שיקול דעתו של הבורר תוך קביעת קביעות עובדתיות שונות.

 

מכאן עולה בקשת האגודה כי ידחה הערעור וכי המערערים יחויבו בהוצאות שנגרמו לה בגינו.

 

לאחר שקראתי בעיון את החומר שלפני ושמעתי את הצדדים, להלן החלטתי:

 

תחילה, טרם הדיון המשפטי והעובדתי לגופו של עניין, אתייחס לשתי טענות הסף;

 

טענת חוסר סמכות הרשם לשמש ערכאת ערעור על פסק בורר אשר אינו סופי:

 

בפתחו של פסק הבורר (בסעיף 1) נכתב  "...בכתב התביעה עתרו תובעים גם לביטול חיובים... אך לאור ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, לפיה שאלת החיובים תידון לאחר ההכרעה בשאלת טיב הזכויות, אם ועד כמה שתידרש, פסק הבורר יתייחס להלן אך לעניין זכויותיהם של התובעים בפרדס ובמטע". (ההדשה שלי ל.ר.)

במקרה שלפנינו הייתה הסכמה בין הצדדים לחלוקת הנושאים כאמור.

 

עינינו הרואות כי חלוקת הדיון בפני הבורר לשני חלקים נעשתה משום שאפשר שלאחר הדיון בשאלה הראשונה לא יידרש דיון בשאלה השנייה. למרות זאת, פסק הבורר עוסק בשתי שאלות נפרדות. פסק הבורר החלקי סותם את הגולל על הבקשה הראשונה של המערערים, הלוא היא השאלה בדבר הזכויות בפרדס, במטע ובתמורותיהם. כותרת פסק הבורר המשתמשת במילה "חלקי" אינה באה להראות כי השאלה שבדיון טרם נחתמה, אלא כי ישנה שאלה נוספת אשר עניינה טרם נידון. יש לבחון את פסק הבורר על פי מהותו ולא על פי כותרתו, יש לתת תשובה ברורה לשאלת הזכויות טרם הדיון בנושא החשבונאי. השאלה השנייה תידון בהמשך, בפני אותו בורר, אך אין השאלה הראשונה תלויה בה. במקרה דנן פסק הבורר סותם את הגולל על הדיון בדבר הזכויות בפרדס ובמטע וכן בתמורותיהם.

מכאן, כי פסק הבורר החלקי כמוהו כ'פסק דין חלקי' או 'פסק ביניים' ולא 'החלטת ביניים' או ל'החלטה אחרת'.

"גישה זאת אומצה גם בפסיקת בית-המשפט העליון, שקבע כי החלטה של בורר, שנטען לגביה שהיא פסק ביניים, "...תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה" (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ [4], בעמ' 510, ולאחרונה בדברי השופטת דורנר בע"א 6058/93 א' מנדלבליט ואח' נ' נ' מנדלבליט [5]; כן עיינו ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל [7], בעמ' 334-337). "

 

מתוך רע"א 1753/98 BIP CHEMICLAS LTD נ' ג"ד כימיקלים בע"מ פד"י נב(3) 334, עמ' 336 וראה דיון ברע"א 546/03 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' שדה תרומות ואח' פד"י נז(6) 673.

 

מקבלת אני את טענת המערערים כי אין כל הצדקה, במקרה זה, לעכב את הדיון בערעור רק משום קיומו של סכסוך כספי נוסף בין הצדדים אשר טרם נפסק בו.

 

תקנה 13(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972, מפרט את סמכויות הבורר, לפיו:

 

"(ב) הבורר רשאי... לתת פסקי ביניים המכריעים בנושא הבוררות חלקים חלקים."

 

כיוון שאין בפקודה או בתקנות שהוצאו מכוחה הגדרה ל"פסקי ביניים", על דרך ההיקש אפנה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 בו ניתן למצוא בסעיף 1, סעיף ההגדרות, כי ""פסק בוררות" - פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק-ביניים;".

אני רואה בכך חיזוק נוסף לכך שפסק בורר חלקי אינו 'החלטת ביניים' כי אם 'פסק ביניים' הדומה ל'פסק דין חלקי' ואשר הפקודה מתירה לבורר לעשות שימוש בכלי זה על מנת לזרז את פתרון הסכסוך שבין הצדדים.

כפועל יוצא מכך, הערעור הוגש כדין וחל סעיף 52(4)(ב) לפקודה, המסמיך את הרשם לשמוע את הערעור.

 

 

 

טענת אי התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה דלמטה:

 

מסכימה אני עם טענת האגודה לפיה אין ערכאת הערעור מתערבת בדרך כלל בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט זוסמן בספרו סדר דין אזרחי (מהדורה חמישית בעמ' 807):

 

"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו הייתה היא פוסקת אחרת אילו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת"

 

ראו לעניין זה: בג"צ 20/59 קינסלי נ' רשם האגודות השיתופיות פד"י יד(3) 2297, ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים פד"י לב(2) 661, ע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל פד"י מז(1) 441, ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל פד"י מט(1) 2 ועוד רבים אחרים.

 

כעת אפנה לדיון בגופם של דברים:

 

הסעד העיקרי אותו מבקשים המערערים הוא מתן הוראה לאגודה לחלק את התמורות שברשותה, אשר מקורם בפרדס ובמטע המשותף.

 

הוראות הפקודה הרלוונטיות לעניין חלוקת רווחי אגודה הן: 

 

"39. מה ייעשה ברווחים

(1) אסור לחלק בין החברים שום חלק מן הכספים של אגודה רשומה... בשיעור העולה על השיעור שנקבע בתקנות.

...

 

40. חלוקת יתרת הרווחים

בהתחשב עם הוראות סעיף 39, מותר לחלק בכל שנה בין החברים את יתרת הרווחים של אגודה, לאחר שתיעשה ההפרשה הקבועה לקרן השמורה, יחד עם כל ריווח שנצטבר משנים חולפות..."

 

מאוחר יותר, ב- 1971, הוצא צו על ידי שר העבודה מכוח סעיף 55 לפקודה לפיו אגודה תשתמש ברווחיה רק על פי החלטתה של האסיפה הכללית, למטרות מסוימות: קרן שמורה, הטבות לחברים, חלוקת דיבידנדים וכו'.

פנייה לתקנון האגודה מלמדת כי אגודה יכולה להשתמש ברווחיה, בין השאר, לחלוקת דיבידנד בין חבריה – על פי החלטת האסיפה הכללית בלבד (סעיף 94 לתקנון).

 

נוהג חלוקת רווחים:

הטענה העיקרית של המערערים היא כי נוכח השנים בהן נהגה האגודה לחלק מרווחיה (מתמורות הפרדס והמטע המשותף, להלן – "התמורות"), מוקנית לחברים הזכות לקבל תמורות אלה גם כעת, כמו גם את הכספים שהוחזרו מהמעילה האמורה, ואשר, לטענת המערערים, מקורם בתמורות אלה, וזאת משום שנוצר "נוהג" באגודה לחלוקת רווחים.

 

תחילה אבחן כיצד מחולקים רווחים באגודה, בדרך כלל, ללא קשר לנוהג הקיים באגודה שלפניי;

כפי שציינתי, פנייה לצו מלמדת כי את רווחיה הנותרים של האגודה, יכולה היא לחלק, בין השאר, כדיבידנד בין חבריה – על פי החלטת האסיפה הכללית בלבד.

 

לעניין הוראות התקנון הנוגעות לחלוקת רווחים באגודה - מן המפורסמות הוא כי תקנון האגודה – כמוהו כחוזה בין האגודה לחבריה (ראה ע"א 4245/00 לאה חן נ' קיבוץ תל קצירתק-על 2003(3) 408 וכן פרופ' ס. אוטולנגי בספרה אגודות שיתופיות דין ונוהל בעמ' 167).

 

טוענים המערערים כי נוכח ההלכה לפיה אפשר כי נוהג יגבר על תקנון, לא די בכך כי אין צורך באישור האסיפה הכללית אלא ההפך מכך: יש צורך בהחלטה מתאימה על מנת להפסיק נוהג זה, ומשלא הוחלט כאמור – חייבת האגודה להתמיד במנהגה.

 

אינני מקבלת טענה זו של האגודה מן הטעמים הבאים: על פי המדרג הנורמטיבי גוברות הוראות הצו על הוראות התקנון. לפיכך, חייבת האגודה לחלק רווחים רק בהתאם להחלטת האסיפה הכללית מכוח הצו וללא קשר לקיום הוראה דומה בתקנונה. לאור זאת אינני נדרשת לידון בטענתה כי קיים במקרה זה נוהג הגובר על התקנון. למרות זאת ברצוני לציין כי גם ללא קיומו של הצו, לא ניתן היה לקבל את הטענה לפיה קיים, במקרה זה, נוהג הגובר על הוראות התקנון;

אמנם, רוב המלומדים סוברים כי מנהג (או נוהג) הוא מקור משפטי מוכר ומחייב, למרות העובדה כי חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 אינו מונה את המנהג עם המקורות להם יש להיזקק על מנת להכריע בשאלה משפטית עומדת ( ראה: א. ברק פרשנות במשפט, 195, ר. גביזון "ביטול המג'לה, המנהג ועקרונות הפסיקה משפטים יד 325). עם זאת, בע"א 246/58 אגודה הדדית להספקת מים בכפר נחמן בע"מ נ' בוכצלב פד"י יג(2) 1672 וכן בת"א (נצ)  אורלי ספרו נ' קיבוץ גזית פ"מ מט(3) 418 נפסק כי אין בכך כי פרק זמן ממושך נהגו בצורה מסוימת הנוגדת את התקנון כדי להכשיר זאת בניגוד לכתוב בתקנון.

אני מקבלת גישה זו; סעיף 12(1) לפקודה אומר כי כל תיקון של התקנון חייב להירשם (במשרד הרשם) אחרת אינו בר תוקף. מכאן, כי שינוי אשר לא נרשם (כנוהג - לצורך העניין), אינו יכול להיחשב כשינוי בתוקף. הרציונל מאחורי ההוראה הוא התרת הדין לכל אדם לעיין בתקנונה של כל אגודה. זכות זו עלולה להיפגע אם עיון כאמור לא יגלה את התקנון, על כל עדכוניו, אשר הם בתוקף ברגע העיון.

 

חיזוק נוסף להחלטתי האמורה נמצא בהחלטת הרשם אשר אינו נוטה לקבל גישה זו של "נוהג משנה תקנון" ובג"צ אף אישר גישה זו; בבג"צ 246/88 אגודת בית זית מושב עובדים נ' רשם האגודות השיתופיות תק-על 88(2) 218, בתגובה לכך כי הרשם פסל בחירות באגודה, פעמיים, משום שנערכו שלא בהתאם לתקנון, אמר כבוד השופט שמגר

 

"לא ראינו מקום להתערבותו של בית משפט זה... תקנון האגודה חייב הליכים מוגדרים ואלה לא קויימו. במסגרת הטענות שלפנינו הועלתה הטענה כי כבר שנים רבות נוהגים בדרך שונה מהאמור בתקנון, אך נוהג כמתואר אין בו כדי להכשיר את הסטייה, ורשאי הרשם לעמוד על קיום הוראותיו של התקנון כלשונו".

 

ראה גם ע"א 708/83 שלב, הקואופרטיב המאוחד להובלה בעמ נ' בלהה גרין פד"י מ(1) 169 שם נאמר, גם כן על ידי כבוד השופט שמגר, כי

 

"אי אפשר לעשות את תקנון האגודה פלסתר על ידי כך שנוהגים בניגוד להן במשך מספר שנים, ואחרי זה לחייב חבר העומד על קיום התקנות ככתבן וכלשונן, שיקבל על עצמו דין מנהג נפסד שכזה"

 

בנוסף, גם ההשוואה בין דיני תאגידים לדיני אגודות שיתופיות מחזקת נקודה זו: ברע"א 427/90 לאו נ' טוקטלי פד"י מה(3) 387 נאמר:

 

"לא יתכן ליצור זכויות לסוג זה או אחר של מניות שלא מכוח מסמכי היסוד של החברה בין על ידי התנהגות, בין על ידי השתק או אף על ידי הסכם"

 

מכאן, כי אין ליצור זכויות על דרך ההתנהגות אשר אינן מעוגנות במסמכי היסוד של התאגיד, ומכוח קל וחומר אין לגזור זכויות על דרך ההתנהגות אשר סותרות את מסמכי היסוד.

יתרה מזאת, לדעת פרופ' צ. כהן במאמרה  שינוי תקנותיה של החברה הרשומה – הדין הקיים והצעות לשיפור (מחקרי משפט ב' 82), יש להבחין בין הכרה בשינוי תקנון לבין הכרה בתוקף פעולה שנעשתה בניגוד לתקנון. הסכמה נמשכת לפעולה המנוגדת לתקנון יש בה כדי ליצור טענת מניעות כנגד תקיפת אותה פעולה אך אין בה כדי לאפשר הסקת מסקנות בדבר שינוי התקנון עצמו.

אמשיך ואומר כי דומה הדבר לאדם המחזיק מניות בחברה אשר נהגה, משך שנים מספר, ליתן דיבידנד למחזיקי מניותיה. היעלה על הדעת, כי משהפסיקה לחלק דיבידנד כאמור, יאלצוה בעלי מניותיה לחלק דיבידנד נוכח "נוהג קיים"? התשובה לכך היא שלילית. החברה היא שמחליטה בהתאם לצרכיה ועל ידי ההנהלה (הדירקטוריון) אם לחלק דיבידנד אם לאו, ואין לבעלי המניות כל דרך לאלצה אחרת.

בהתאמה – אין לומר כי לחברי האגודה תהא זכות קנויה לדרוש רווחי אגודה רק על סמך העובדה כי בשנים עברו חילקה אותה אגודה רווחים לחבריה.

גם אם כתוב בתקנון שאגודה תחלק דיבידנד, מן הסתם, הכוונה היא לחלוקה רק אם יש כסף.

אין כאן מחויבות של האגודה כלפי החבר. רק אם יש כסף, יכולה האגודה לקבל החלטה, באסיפה הכללית, על חלוקת רווחים בהתאם.

 

במאמר מוסגר אבקש להבהיר כי כאשר מצבה הכלכלי של האגודה, לא רק שאינו שפיר, אלא האגודה בגרעון מתמשך כפי שעולה מהתיק, אין לומר כי ייקוב הדין את ההר, והאגודה תמשיך לחלק רווחים לחברים מענף מסוים, גם במחיר קריסתה או במחיר חוסר אפשרות לניהול תקין של האגודה.

 

מסקנתי היא כי אין לראות במקרה דנן נוהג הבא במקום החלטת אסיפה, כנדרש בצו. לטענה כי על מנת לשנות את הנוהג האמור נדרשת החלטת אסיפה כללית מתאימה – אין כל יסוד ואין לקבלה. האגודה אינה חייבת לחלק רווחיה, ואם רוצה היא לעשות כן, הדרך היחידה היא החלטה מתאימה באסיפה הכללית, כפי שמורה הצו (וגם התקנון). החלטה כזו צריכה לעבור את אישורה של ברית הפיקוח לה מסונפת האגודה, או את אישור הרשם.

 

המסגרת הנורמטיבית של הזכויות בקרקע חקלאית - זכותם של חברי האגודה בעלי נחלות בפרדס ובמטע המשותף, והחלטות המינהל לעניין זה:

 

מסכימה אני עם דעתו של הבורר באמרו כי  "המחלוקת שבין הצדדים מהווה לדעתי ביטוי נוסף לשאלה הנכבדה בדבר זכויות הקניין של המתיישב החקלאי בנחלה באגודה שיתופית" (סעיף 11 לפסק הבורר). בהמשך מביא הבורר אסמכתאות שונות אשר מכולן עולה מסקנה ברורה אחת: למתיישבים החקלאיים באגודה זכות "מעין קניינית" בנחלתם.

 

נשאלת השאלה: האם קיימת זכות "מעין קניינית", ואם כן מה מקפלת היא בתוכה?

 

מאמרו של פרופ' רון שפירא, הזכות החוקתית של מתיישבים חקלאיים באדמותיהם המוזכר בפסק הבורר, מדבר על זכותם הקניינית (או ה'מעין-קניינית') של המתיישבים החקלאיים בקרקעות אותן עיבדו רבות בשנים, כשזה בלבד מהווה צידוק אפשרי לזכות קניינית במידה זו או אחרת המגיעה להם. לדעת המחבר, הטעם לכך הוא כי בעת המפעל הציוני, לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות של  המדינה

 

"לא המדינה היא זאת שהעניקה למתיישבים את הזכויות בקרקע, כדין שליט המעניק חסד לנתיניו, כי אם המתיישבים הם אלה שכבשו את הקרקע בעבודתם והעניקו אותה לפרויקט הציוני. כך כהתרחשות היסטורית בפועל, וכך על פי תפיסה יסודית ומושרשת של הקניין כמוסד חברתי".

 

עוד מדבר הוא על חשיבותה הפסיכולוגית של זכות הקניין ועל כך כי תורמת היא להקצאת המשאבים בצורה הטובה ביותר, נוכח ההנחה כי בעלות בדבר - דרה בכפיפה אחת עם אחריות לגורלו והרצון לשימוש היעיל ביותר בו. לולא הייתה תחושתם של המתיישבים החקלאיים כבעלים באדמות עליהם התגוררו, יש להניח כי עבודתם את האדמה והשמירה עליה הן מטעמים אידאולוגיים והן מטעמים כלכליים הייתה יורדת משמעותית. דרך דברים אלו יוצאת המסקנה כי

 

"המתיישבים בקרקע חקלאית זכאים – על פי מידת הדין...לזכויות הדומות בטיבן לזכויות בעלות בקרקע, גם אם מוחלשות קמעא מזכויות של בעלות מלאה...

יש להכיר בזכות הרכושית של המתיישבים משום שהיא נובעת ממניעים תועלתניים-תמריציים, מן הזיקה שבין אדם לתוצרי עבודתו, מן ההגנה על החזקה, ומן התביעה החוקתית ליציבות רכושית ומחשיבותו של הקניין כמכונן מערך של קשרים חברתיים המבנים אישיות".

 

 

במקרה שלפני המערערים טוענים כי הם בעלי זכויות קנייניות בנחלתם, הכוללת את חלקות א',ב' ו-ג', כשהמטע והפרדס נשוא הערעור מצויים בחלקות ג' של חברי האגודה. כתוצאה מזכויות קנייניות אלה להן טוענים הם, מגיעים להם הרווחים מתמורות המטע והפרדס המצויים בחלקות ג' אלה. 

 

באגודה דנן קיים חוזה משולש בין הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ביו"ש (להלן – "הממונה"), האגודה וההסתדרות הציונית העולמית (הממלאת מקומה של הסוכנות היהודית). אשר על כן, הממונה הוא הריבון והבעלים של הקרקע ובא הוא בנעלי המינהל. על ההסכם המשולש חותמת האגודה, כבת-רשות של הממונה. האגודה מעניקה זכויות של בר-רשות לחבר.

על פי עדות מר יובל פונק בפני הבורר וגם על פי עדות המערער עצמו, מר עוזרי, לחברים באגודה ספציפית זו אין כל הסכם חתום. מכאן בלבד כבר ניתן לראות את האבסורד, שחבר אשר אינו חתום על הסכם כלשהו, טוען כי יש לו זכויות קנייניות בקרקע, ובפרט בחלקות ג' שהן בחזקת קרקע עודפת של האגודה שאף היא רק ברת-רשות של הממונה.

לפי העדויות האמורות לעיל, לחברי האגודה מערכת הסכמים המגדירה את טיב היחסים בינם, בין  האגודה ובין ההסתדרות הציונית. הסכם זה, גם אם לא כל החברים כולם חתומים עליו בפועל, מהווה את המסגרת למערכת יחסים זו. הסכם זה לא מקנה לחבר המתיישב כל זכות קניינית בקרקע כי אם זכות חוזית גרידא: החבר הוא בר-רשות של בר-רשות שכן הוא בר-רשות של האגודה. מעמד של בר-רשות מקפל בתוכו זכויות שימוש בקרקע וזכויות ליהנות מפירותיה, אך בשום אופן אינו מקנה זכויות קנייניות כאלה או אחרות.

 

טיבו של מעמד זה מבחינה משפטית אינו עולה בקנה אחד עם דעתו של פרופ' שפירא שכן אין הוא מקפל בתוכו זכות קניינית, או בלשונו של שפירא "מעין קניינית".  אסביר מדוע המצב המתואר על ידו אינו דומה כלל ועיקר למצב הדברים שלפנינו;

 

אין ביכולתי לקבל את חוות דעתו של פרופ' שפירא כשמושלכת היא על כלל ההתיישבות החקלאית כולה. הזכויות הקנייניות או המעין קנייניות עליהן הוא מדבר עשויות להתאים, אם בכלל, אך לאותן התיישבויות אשר אכן קדמו לקום המדינה, או להתיישבויות אשר קרקעותיהן לא ניתנו להן בפועל מן המדינה או מגופים אחרים מטעמה. אינני נדרשת להכריע בשאלה זו. אין חולק כי האגודה דנן נוסדה לאחר שנת 1967.

 

 

עם חקיקת חוק יסוד: מקרקעי ישראל כמו גם חוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 סוכמו עיקרי המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל לפיהם אין מוכרים מקרקעי ישראל ואין מעבירים בהם בעלות. בהתאם לסעיף 1 לחוק היסוד, מקרקעי ישראל הם מקרקעין שהיו בבעלות המדינה, או הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) או רשות הפיתוח, שהיו הגופים אשר ניהלו את הקרקעות שבבעלות ציבורית טרם חקיקת החוקים הנ"ל. על פי חוק מינהל מקרקעי ישראל, הוקמה מועצת מקרקעי ישראל (להלן – "המועצה") לצורך התוויית עקרונות ניהול הקרקעות בפועל. המועצה בהחלטותיה הבחינה בין קרקע חקלאית לקרקע עירונית והחלטותיה לגבי קרקעות חקלאיות הן הרלוונטיות לענייננו ובהן נתמקד.

 

על פי החלטה מס' 1 של המועצה:

 

"1.      קרקע חקלאית תימסר בדרך של חכירה בלבד ליצור מוצרים חקלאיים ולהקמת מבנים ומתקנים הדרושים למגורי המתיישבים ולצרכיהם האחרים וכן לצרכי הייצור החקלאי.

                                    ...

3.         קרקע חקלאית תוחכר לתקופה שלא תעלה על 49 שנה. משתמש החוכר בקרקע למטרות החכירה, תוארך זכות החכירה, לבקשתו, לתקופה נוספת של 49 שנה לשימוש לאותן מטרות.

4. א)      קרקע חקלאית תוחכר במסגרת של נחלות... נחלות יוחכרו ישירות למתיישב במושב בתיאום עם האגודה..."

 

עינינו הרואות, כי חלק מהרעיון העומד מאחורי המדיניות היה להקצות קרקעות חקלאיות למתיישבים לצורך פרנסתם מחקלאות וכן למגוריהם.

מהי הקצאה זו? האם מקפלת היא בתוכה זכויות קנייניות או מעין-קנייניות כלשהן?

 

מעמדת משרד המשפטים, אשר התפרסמה ביום עיון בנושא 'סוגיות נבחרות בדיני מקרקעין, מיום 22.02.01, עולה כי:

 

"עקרון היסוד בשיטתנו הוא כי המדינה ורשויותיה הם נאמני הציבור בכללותו. כל רשות בישראל מחוייבת לנהוג בהגינות ושוויון בכל פעולה שתבצע, בוודאי בתחומי המשפט הציבורי, וכולל כמובן בחלוקת רכוש המדינה, ובכלל זה בהקצאת מקרקעין...

 

שטחה המוגבל של מדינת ישראל הופך את הקרקע למשאב רב ערך במצוי בחסר מתמיד. ערכו הכלכלי נובע, בין היתר מהיותו משאב שאינו מתבלה, שומר על ערך עם חלוף השנים, ואף משביח עצמו... הקצאתו עשויה... להיות חד כוונית, ומכאן הצורך בשיקול דעת מתאים. הקצאת מקרקעי ישראל  היא מעשה של חלוקת רכוש ציבורי... שצריך להיות מחולק בצחורה שקופה צודקת ושוויונית...

 

הקרקעות החקלאיות, המהוות, כאמור, שטחי קרקע רחבי היקף, נמסרו בשעתו ליחידים או לאגודות, על פי המלצת משרד החקלאות לצרכי פרנסה מחקלאות. ספק רב אם ניתן לבסס הצדקה לכך שמשאב רב ערך זה ירוכז בידי חלק מהאוכלוסיה, ההתיישבות החקלאית, חברות ואחרים, שכאמור, הקרקע נמסרה להם בעתו בהמלצה ממשרד החקלאות, למטרה מסוימת, על כל המשתמע מכך..."

                        (ההדגשה שלי ל.ר.)

 

באותן התיישבויות אשר קיבלו אדמותיהן מן המדינה בפועל ולא היו אלה ש"כבשוה", אין כל אפשרות לראות בהחזקתן את הקרקע כמקנה להם זכויות קנייניות כלשהן. התיישבויות אלה, ובכללן גם ההתיישבות באגודה "רועי", קיבלו קרקעות מן המדינה למטרה מסוימת, ואוסיף ואומר כי למטרה זו בלבד, עד כדי כי שינוי ייעוד בקרקעות מחזירן אוטומטית לבעליהן – המינהל – תוך פיצוי הוגן לחוכרים המחזיקים בקרקעות (ראה לעניין זה: ע"א 1257/01 שמעון אביעזר נ' מדינת ישראל ואח' פד"י  נז(5) 625, בג"צ 5575/94 מהדרין בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח' פד"י מט(3) 133, 138 וכן בג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות פד"י נו(6) 25). המטרה הייתה הן אידיאולוגית והן כלכלית, לשם החזקת הקרקע והתפרנסות ממנה על ידי חקלאות, אך אין בכך כדי להקנות בעלות כלשהי בקרקעות או זכויות קנייניות אחרות.

 

המדיניות העולה מהחלטות המינהל מחזקת גישה זאת: החלטת מועצה מס' 9 מגדירה כי מטרתן של הנחלות המוקצות היא לצורך פרנסה מהמשק החקלאי.

מצב דברים זה, בו רואים במתיישב בר-רשות, היווה את הרקע העובדתי להחלטה 823 של מועצת המינהל לפיה מתאפשרת הפרדת שטח הנחלה כולה לחלקות, והתייחסות משפטית שונה לסוגי החלקות (א', ב' ו-ג'). פתיחת הדלת למצב בו מתוך הנחלה תרשמנה חלקות א' בלבד על שמם של המתיישבים מהווה ראיה לכאורה לפיה גם המינהל, אשר הוא בעליהם של הקרקעות (במקרה שלנו – הממונה), ואשר הוא שאיפשר הקצאתן, מעולם לא ראה במתיישבים החקלאים בעלי יותר מזכויות של בר-רשות בנחלה כולה. כאמור, החלטה זו מעולם לא יושמה, אך אין בכך כדי לפגוע במדיניות היוצאת ממנה.

אם היה במתן הקרקעות לחקלאים לצורך פרנסה ומגורים הקניית זכויות קנייניות, היו מתייתרות החלטות המועצה המפרידות את הנחלות לחלקות וכן היו מתייתרות כל ההבהרות החוזרות ונשנות כי הקרקע ניתנה לצרכים מסוימים (מגורים ופרנסה מחקלאות) כאמור, אשר בהעדרם משתנות גם הזכויות המוקנות. הזכות שניתנה לבעלי הנחלות היא לגור ולהתפרנס מהקרקע, כמו גם הזכות ליהנות מפירותיה בהתאם להחלטת האסיפה הכללית, אך אין בכך כדי לומר שהקרקע, אף היא, שייכת להם.

 

לגופו של עניין:

במקרה דנן, לפני שנים הוחלט להקים פרדס ומטע תמרים בעיבוד משותף בחלקות ג'. כאמור, האגודה היא שמנהלת חלקות אלה בפועל. לאורך מספר שנים חולקו רווחים לחברים, בהתאם להחלטת האגודה, אשר מקורם הוא תמורות המטע והפרדס.

בשנים האחרונות הפסיקה האגודה את חלוקת התמורות עקב מצב כלכלי קשה אליו נקלעה (תזרים מזומנים שלילי, חלוקת רווחים מעבר לרווח האקטוארי, מעילת מזכיר האגודה).

כאמור, הזכות להחליט, האם לחלק רווחים, שמורה לאגודה, נוכח העובדה כי לה הזכות להחזיק, לעבד את הקרקע ולהחליט מה ייעשה בתמורות ממנה.

לפיכך, אני דוחה את טענת המערערים בדבר זכויות קנייניות במטע ובפרדס.

 

החלטה 823 של המינהל הקובעת:

 

"2.       חלקה א' של נחלה תוחכר לבעל הנחלה בחוזה חכירה לדורות.

חוזה החכירה, לרבות לפי סעיף 3 להלן, יהיה ל- 4 תקופות מתחדשות של 49 שנים כל אחת.

 

יתר החלקות יוחכרו לאגודה בחוזה חכירה לדורות,

תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן ."

                        (ההדגשות שלי ל.ר.)

 

 – אין לחברי האגודה בעלי הנחלות כל זכות קניינית בחלקות ג' עליהן מדובר. לכל היותר תוחכרנה קרקעות אלה לאגודה "תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן".

 

המצג שהיה בפני המשקם והרלוונטיות שלו לעניינינו:

 

הבורר פסק כדלקמן:

 

"אין בפסק המשקם... ואף לא בהחלטות ועד האגודה... כדי להביא למסקנה, כי הפרדס והמטע הינם רכוש חברי האגודה. בהחלטות המשקם הנ"ל אף אין כל קביעה אפריורית, לפיה הפרדס והמטע הינם רכוש חברי האגודה. כל שנקבע בהחלטות המשקם ובהחלטות ועד האגודה הוא, כי ההוצאות וההכנסות מהענפים בעיבוד משותף נזקפות לזכות ו/או לטובת החברים."

 

גם כאן לא נמצא טעם למסקנה כי הפרדס והמטע הם רכושם של חברי האגודה ולא רכושה של האגודה עצמה.  מסכימה אני עם קביעת הבורר כי אין בין זקיפת חובות או זכויות מהפרדס ומהמטע ולא כלום לעניין הבעלות עליהם.

 

מאזני האגודה כראיה לכאורה:

 

תקנה 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות), התשל"ה- 1975 קובעת כי

 

"פנקסי האגודה וספרי חשבונותיה ישמשו ראיה לכאורה לנכונות הרשום בהם ובלבד שהרישומים בוקרו על ידי ברית הפיקוח או רואה החשבון של האגודה, לפי הענין; הטוען שהרשום אינו נכון, לרבות חבר האגודה-עליו הראיה."

 

סעיף 91 לתקנון האגודה קובע

 

"בכל ברור, מו"מ ודיון שהוא בין החבר לבין האגודה ישמשו ספרי הנהלת החשבונות של האגודה כהוכחה לגבי כל הנאמר בהם..."

 

מחומר הראיות עולה כי המטע המשותף והפרדס נרשמו במאזני האגודה כנכס של האגודה, ואף נוכו פחת והוצאות בגינם. מכאן, כי היו אלה בחזקת נכסי האגודה ולפיכך שייכים הם לה.

לפי התקנה – כל הטוען אחרת – עליו נטל הראיה. לדידי, ולאור כל האמור לעיל, לא הרימו המערערים את נטל הראיה להראות כי להם הבעלות בפרדס ובמטע וכי שייכים הם לחברי האגודה ולא לאגודה עצמה.

 

לעניין טענת המערערים לפיה "לא הוכח כי המערערים הצביעו בעד החלטה השוללת את זכויותיהם ברווחי המטע או המאשרת מאזנים או כי פרטי המאזנים תומכים בגרסת האגודה ואושרו באסיפות או כי המערערים ידעו על פרטי הרישום במאזני האגודה" אוסיף, כי הלכה פסוקה היא, שחבר אגודה מנוע מלטעון כנגד תקנון האגודה ו/או כנגד כל החלטה אחרת לה היה שותף פעיל או סביל או שידע על קיומה (או יכול היה לדעת על קיומה) לאורך זמן. ראה לעניין זה ע"א 488/69 בית ינאי נ' הולנדרפד"י כד(1) 378, ע"א 391/87 הרשוביץ נ' עין ורד פד"י מב(2) 286, וכן ע"א 84/64  בית חנניה בע"מ נ' פרידמן פד"י יח(3) 20, 27.  

בהמשך לאמור, מקבלת אני גם את טענת המניעות כנגד המערערים.

 

סוף הדבר:

לאור כל המקובץ לעיל, אני דוחה את הערעור. המערערים אינם זכאים לדרוש את תמורות הפרדס או המטע המשותף או כל ריווח אחר בניגוד לרצונה של האגודה שכן האגודה היא שמחליטה על חלוקת רווחיה.

 

הנני מורה למערערים לשאת בהוצאות האגודה בסך 3,000 ₪ אשר ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלומם בפועל.

ההחלטה תועבר לב"כ הצדדים בדואר רשום.

היום 21.11.2004                                        לאה רוזנטל,   עו"ד

                                                          עוזרת רשם האגודות השיתופיות

 

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: