עוזר רשם האגודות החליט על מינוי בורר בשאלת הפרשת התנאים הסוציאליים על ידי קיבוץ יפתח

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות עו"ד רמזי חוראני. תיק מס' 57-000770-8 בועז אפלל נ' קיבוץ יפתח

מדינת ישראל

רשם האגודות השיתופיות
 

בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות                                         אגודה מס' 57-000770-8

עורך דין רמזי חוראני
 

בעניין: בועז אפלל ת.ז. מס' 9440454

             ע"י ב"כ עו"ד יאיר- פריד

             רח' הפלמ"ח 99 צפת ת.ד. 1115 מיקוד 13110

             טל' 04-6924585 , פקס 04-6924586
 
המבקש
ובעניין: קיבוץ יפתח

              ע"י ב"כ עו"ד שלמה כהן ושות'

              נשר. רח' בר יהודה 50.
              בית ג.ר.א.ס. ת.ד 444 מיקוד 36680.
              טל' 04-8218060. פקס' 04-8218070
 
המשיב

א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט)

 

החלטה

א.    רקע כללי

  1. לבית משפט השלום בנצרת הוגשה תביעה על ידי המבקש נגד המשיב לחייבו להפריש את התנאים הסוציאליים החל מיום 1.1.2004 וכן לחייב את הקיבוץ להחזיר סכום של 1,000 ₪ לחודש החל מיום 1.1.2004. התביעה נדחתה על ידי כב' השופט כנען מבית משפט השלום בנצרת.
  2. ביחד עם דחיית התביעה של המבקש נקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום מספר קביעות אודות חוסר תום הלב של המשיב ופעולה בהיעדר שוויוניות שחייבו הגשת ערעור הן מטעם המשיב על קביעות אלה והן על ידי המבקש על עצם דחיית התביעה.
  3. הערעור נשמע על ידי כב' סגן הנשיא, כב' השופט מר א. אברהם ובהמלצתו הגיעו הצדדים להסכמה, כי עניינו של המבקש יובא בפני האסיפה הכללית, כשהקיבוץ מתחייב לפעול לפי החלטת האסיפה הכללית. יצוין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 2.11.2011.
  4. המשיב ידע מבעוד מועד ולאור השיחות שהתנהלו בין המבקש לנציגי האגודה, כי המבקש מתכוון לפנות לבוררות אם לא תתקבל בקשתו לאסיפה הכללית ( ראה סעיפים 29 ו- 30 לבקשת המבקש). מסיבה זו דאג ב"כ האגודה לבקש עוד בטרם הוגשה הבקשה כי אם תוגש בקשה כאמור, תינתן לקיבוץ האפשרות להגיב על הבקשה, ונעניתי לבקשה זו.

ב.      טענות הקיבוץ

  1. הקיבוץ טוען, כי אין להיעתר לבקשה למינוי בורר, שכן עניינו של המשיג נידון בפני בית משפט השלום שדחה את התביעה שלו, בפני בית המשפט המחוזי שגילה את דעתו, כי דין התביעה להידחות (אך לא ציין עובדה זו בכתובים), בפני וועד ההנהלה והאסיפה הכללית של הקיבוץ וכולם דחו את בקשתו. הדחיות הקימו מעשה בית דין שאינו מאפשר פתיחת הליך בוררות חדש בפני הרשם.
  2. ריבוי ההליכים מטעם המבקש כשבצידם קביעות של ערכאות דיון רבות, כאמור לעיל, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ומטעם זה אין לאפשר את ניהול הליך הבוררות המבוקש על ידי המבקש.
  3. ההליך המבוקש על ידי המבקש אינו הליך המתאים לבוררות, שכן מדובר בטענות במישור הקונסטיטוציוני שמקומן בבית המשפט ולא בפני בורר. בורר אינו יכול לחייב את האסיפה הכללית לבטל את החלטותיה.
  4. כטענה חילופית טען הקיבוץ כי התביעות של המבקש התיישנו זה מכבר כך שאף אם יידון עניינו מחדש תידחה תביעתו מחמת ההתיישנות.

ג.       טענות המבקש:

  1. המבקש עמד כל הזמן על זכותו לקיים הליך בוררות, אך לא נענה. תלונה שהוא הגיש לוועדת הביקורת הביאה להעברת הבדיקה בעניינו אל מבקר האגודה וזה קבע כי הקיבוץ פעל שלא כדין ובניגוד לסעיף 111 לתקנון הקיבוץ. המבקר אף מתח ביקורת על התנהלות האגודה והוא המליץ לאגודה לנהל הליך בוררות בפני בורר מטעם התנועה או בפני בורר מוסכם אחר.
  2. נכון שבית המשפט המחוזי שלח את הצדדים לאסיפה הכללית כדי לבדוק בחוכמתה את עניינו של המבקש, אך אין בכך כדי לסתום את הגולל אחרי פנייה לבוררות אם תידחה בקשתו על ידי האסיפה הכללית. אין האגודה יכולה להתעלם מהסעיף 113 לתקנון שתוקן לאחרונה ונתן זכות פנייה לבוררות הרשם. קרי, כי יש לקרוא את ההחלטה של כב' בית המשפט המחוזי כהפניה לאסיפה הכללית או חליפה בעקבות  תיקון התקנון. "בכל סכסוך, הליך הבוררות הנו זרועה הארוכה והמשכה המנדטורי של האסיפה הכללית", כך ציין המבקש בסעיף 28 לבקשה.
  3. דיון והכרעה

בפניי בקשה לקיום הליך בוררות בשאלה של אי הפרשת תנאים סוציאליים למשכורתו של המבקש החל מיום 1.1.2004 עד להגשת התביעה וכן דרישה להחזיר אליו סכום של 1,000 ₪ לחודש החל מיום 1.1.2004

פסק הדין של בית משפט השלום: אין ספק כי בית משפט השלום דחה את התביעה של המבקש בקבעו כי יש סמכות להנהלת הקיבוץ לקבל כל החלטה לבטל או להקטין את התשלומים הסוציאליים והפנה להסכמת המבקש עצמו לסמכות ההנהלה לעשות כך. ראה סעיף 24 לפסק הדין של כב' השופט מר כנעאן. יחד עם זאת הוא דחה את הבקשה של המבקש לנהוג בו "בשוויוניות" כמו יתר החברים שהתנאים הסוציאליים שלהם לא בוטלו או שבוטלו והוחזרו אליהם. השוויוניות אינה יכולה להתממש דווקא בהרחבת התנהגות שלא כדין והחלתה על ציבור רחב ביותר. זו תתגשם בכך שמי שקיבל דבר שאינו מגיע לו יפסיק לקבלו. ראה סעיף 40 לפסק הדין. על אף האמור ביקר כב' השופט את התנהגות הקיבוץ בפעולתו מול המבקש בשונה ממה שפעל עם חברים אחרים.

 
  1. פסק הדין של בית המשפט המחוזי

כב' השופט מר א. אברהם הציע לצדדים הצעה שהתקבלה על ידם ולכן עיגן אותה בפסק דין. מפסק הדין אנו למדים, כי עניינו של המבקש חוזר לאסיפה הכללית כדי שהיא תקבע אם מגיע למבקש תשלומים סוציאליים אם לאו.

  1. ב"כ הקיבוץ מפנה לכל מיני אמרות שלדעתו הביע כב' השופט ושרק בעקבותיהן הסכים המבקש להחזיר את העניין לאסיפה הכללית. כך למשל כתב ב"כ האגודה בסעיף 13.א. לתגובה: "לגבי הערעורשל מר אפלל- כב' השופט אברהם הבהיר למר אפלל ובאי כוחו כי אין יסוד לערעור שלהם וכי בדין דחה בית משפט השלום את התביעה". (סעיף 13.ב. לתגובת הקיבוץ). לא רק זאת, אלא שהשופט בשלום טעה באי הבחינו בין עובדים במשרה מלאה, לעובדים בחצי משרה וכי למעשה לא הייתה הפלייה בין החברים.
  2. השאלה הנה, מה ניתן ללמוד מפסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי? התשובה הנה: ראשית, כי פסק הדין של בית משפט השלום בוטל. אי לכך כל הקביעות שהיו בו, לרבות ההחלטה שאין מגיע למבקש תשלומים סוציאליים וכן, כי הקיבוץ פעל בחוסר שוויוניות בין החברים אף הן אינן קיימות יותר. אי לכך לא יוכל אף צד להסתמך על מה שנקבע בבית משפט השלום. שנית, כל אותן אמרות שמצטט ב"כ הקיבוץ אין להן כל אחיזה בפסק הדין של כב' בית המשפט המחוזי ומטעם זה אין להן כל נפקות. מה שמחייב בפסק הדין הנו מה שיש בו ולא מה שאין בו. אין אני מטיל ספק במה שאומר ב"כ האגודה כשם שאינני יכול לקבוע, כי כך היו הדברים. ארשה לעצמי רק לתמוה, נוכח הדברים שמיוחסים לשופט, מדוע היה אם כך צורך להחזיר את העניין לאסיפה הכללית? מדוע הוא לא דחה את הערעור של המבקש ובזה היה מסתיים הנושא? באותו היגיון, אין אני מקבל את הטענה של האגודה, כי הוסכם ברורות בין הצדדים כי "החלטת האסיפה הכללית תבוא במקום פסיקת בית המשפט המחוזי והיא תחייב את הצדדים כאילו מדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי". הסכמות שעוגנו ואין להן כל זכר בכתובים או בהחלטת כב' בית המשפט אינן יכולות לתחום את מערך הסמכויות וסופיות החלטות הגוף שיכריע בסכסוך. יוצא מכך, כי עליי לבדוק את זכאות המבקשים לבוררות על סמך מה שיש בפנינו ולא מה שאין.
  3. האגודה בדעה, כי העניין הוחזר לאסיפה הכללית, כדי שהיא "תחליט בחוכמתה בשאלה, האם המערער יקבל את ההפרשות הסוציאליות אותן תבע בבית המשפט קמא, אפ לאו." המסקנה שמסיק מכך ב"כ הקיבוץ הנה, כי משהחליטה האסיפה הכללית בעיינו של המבקש אין יותר מקום לפנייה לבוררות, כי בכך מוצו זכויותיו.
  4. אינני יכול לקבל את פרשנותה של האגודה, כי עצם החזרת הנושא לאסיפה הכללית סותמת את הגולל על ניהול כל הליך אחר מטעם המבקש. פסק הדין לא עיגן הסכמה בדבר סופיות ההכרעה של האסיפה הכללית, אלא קבעה כי העניין יוחזר אליה. אם יוכל המבקש לפנות לערכאה אחרת אם לאו הנה שאלה תלוית מצב משפטי ולא הוכרעה על ידי כב' בית המשפט המחוזי. האם יכול פסק הדין לקבוע סופיות הערכאה שתדון בעניינו של המבקש? התשובה לכך הנה חיובית, בתנאי שהדבר ייקבע מפורשות. הצדדים יכלו למעשה להגיע להסכמה כגון שהאסיפה הכללית תכריע בין כבוררת ובין בדרך אחרת וכי פסיקתה תהיה סופית. על אף הפגיעה בזכות בעל דין לערער, ניתן היה לאשרר הסכמה כזו, גם במתן תוקף של חלטה להסכמה כאמור. אלא שהדבר לא נעשה כך במקרה דנן. פסק הדין החזיר כאמור את העניין לאסיפה הכללית ותו לא.
  5. המבקש מנגד טוען, כי יש לקרוא את ההחלטה של בית המשפט המחוזי, כך שהעניין צריך להיבדק על ידי הגוף שהחליף את האסיפה הכללית. מאחר וזו התפרקה מסמכויותיה להחליט בנושא מחלוקת כזה בינו לבין האגודה, ברור, כי מי שיכריע בסכסוך הנו הגוף שהחליף את האסיפה הכללית. המבקש מרחיק לכת בטיעונו עד כי טען שהבורר שייקבע הנו "זרועה הארוכה" של האסיפה הכללית.
  6. אינני יכול להסכים עם טיעון זה. זכותו של המבקש לפנות לבוררות אינה תלויה בכך, כי הבוררות הפכה לזרועה הארוכה של האסיפה הכללית, והרי סמכויות אינן מוענקות כך, ללא אמירה מפורשת ומעוגנת בדין. זכאות המבקש או היעדרה להליך בוררות הנה תולדה של המצב המשפטי נכון לעת בה הוא מבקש לממש את הזכות.
  7. ומהו המצב כיום? בספטמבר 2011 תוקן התקנון של האגודה, כך שסעיף 113 לתקנון מאפשר מאז, הכרעה בסכסוכים בין חבר לאגודה על ידי בורר מוסכם בתוך 30 יום מהגשת הבקשה לבוררות. באין הסכמה יוכרע הנושא על ידי בורר שימונה על ידי רשם האגודות השיתופיות, להלן: הרשם על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. המבקש פנה לאגודה למינוי בורר וזו דחתה אותו בכמה הזדמנויות. הן בישיבת האסיפה הכללית מיום 30.11.2011 והן בהחלטת וועד ההנהלה בישיבתו מיום 13.12.2011. אי לכך התקיים התנאי של אי הגעה להסכמה על מינוי בורר ולכן חל סעיף 113(2) לתקנון, קרי, כי העניין יוכרע על ידי בורר שימונה על ידי הרשם.
  8. לטענה אפשרית, כי הסכסוך בין הצדדים הנו סכסוך שקדם לתיקון התקנון אני קובע, כי זכות הערעור או ההשגה הנה זכות אקטיבית, קרי תחולתה הנה מהיום ואילך. ניתן להיעזר בקביעות שהיו ב-ע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 765 גם לשינוי תקנון (אף שמדובר שם בתיקון חקיקה). המצב המשפטי בעת פניית המבקש הנו, כי יש לו זכות להגשת בקשה לבוררות בפני בורר המתמנה מכוח סעיף 52(2) לפקודה והוא זכאי לממש זכות זו.
  9. מכאן אני מגיע ליתר טענות האגודה: אין לקבל את הטענה של השתק עילה ומעשה בית דין. כאמור פסק הדין של בית משפט השלום בוטל ואינו מקים כל עילה לכאן או לכאן. וודאי שאינו מקים השתק עילה כשההכרעה בעילה הנטענת בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי. מנגד, פסק הדין של בית המשפט המחוזי עיגן הסכמה להחזיר את ההכרעה לאסיפה הכללית, מבלי לקבוע כל הכרעה לא בעילה זו ולא באחרת. אי לכך אין בהחלטתו להוות שום השתק עילה. וודאי שאין בדברים המיוחסים לצדדים, בדבר ההסכמה שהחלטת האסיפה תהיה במקום החלטת בית המשפט המחוזי, שכאמור אין לה כל זכר בהחלטה או בפרוטוקול בית המשפט, כל כוח של השתק עילה . אי לכך גם בהסכמה זו אין כדי להוות מעשה בית דין. יוער כי פשרות מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט נבחנות בקפידה ובזהירות במגמה למנוע רתיעה מהגעה לפשרות בשל החשש של השפעה על הליכים עתידיים. ראה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 2010, עמ' 350, להלן: גורן. אי לכך יש לבדוק היטב את טיב ההסכמה בטרם יוחלט אם קיים השתק פלוגתא. באנלוגיה מכך, יש מקום לבחון היטב את ההסכמה שהייתה, על פי הטענה, בין הצדדים בטרם יוחלט אם יש השתק פלוגתא. מאחר ואין כל אינדיקציה אובייקטיבית, למה שהוסכם כביכול בין הצדדים, לא בנקל תתקבל הטעה של השתק פלוגתא בהסתמך על מה שלא צוין בפסק הדין או בפרוטוקול. "כאשר פסק דין מאשר את הסכם הפשרה בלבד ואין בו ממצא שיפוטי הניתן לתקיפה, הרי שהפעולה השיפוטית מצטמצמת לאישור ההסכם בלבד". ראה גורן, שם עמ' 344. פסק הדין של בית המשפט המחוזי אישר את ההסכמה שבין הצדדים למעשה. הא ותו לא. אי לכך אין ללמוד ממנו מאומה מעבר למה שיש בו.

אף אם נניח כי הייתה התבטאות כזו של כב' השופט במחוזי וזו לא צוינה בפסק הדין, הרי לכל היותר מדובר באמרת אגב או המלצה (אף כטענת ב"כ המשיב), המופנית למבקש שירד מהדיון, ואין לאמרות אגב כאמור או להמלצה תוקף משפטי. בספרו של קדמי, על הראיות חלק רביעי קראנו דברים אלה מפסק הדין ב- ע"א 1946/01, הקרן לטיפול בחסויים נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נו(3) 311 בעמ' 318:

 
"בית המשפט המחוזי דחה את התובענה. בפסק דינו ציין
כי המלצת בית המשפט בפסק הדין הייתה בבחינת אימרת

אגב. מדובר בהמלצה אשר אין לה כוח מחייב... הגם שלהמלצה ... יש משקל סגולי ומוסרי, אין לה תוקף משפטי... ואין בה כדי ליצור השתק פלוגתא או השתק עילה". ראה קדמי, שם, עמ' 1603.

המקרה של חנקס נ' גדליהו ראובן, בש"א 165/07-בתיק עיקרי ה"פ 350/05-, (שלום ראשון לציון), מיום 28.2.07 שניתן על ידי כב' השופט מר ש. מנהיים הנו עוד דוגמא לאי מתן כל משקל למה שהתנהל או נטען "מחוץ לפרוטוקול" ושזכרו לא בא בכתובים.

  1. גם את הטענה של שימוש לרעה בהליכי בית המשפט אין לקבל. עמידת צד על מימוש זכויותיו, גם אם היא גורמת אי נוחות לצד האחר אינה יכולה לחסום את דרכו לממש זכויותיו. בכל אותן ערכאות אובייקטיביות שדנו בעניינו של המבקש, לא ראינו קביעה חדה וברורה, כי המבקש פעל בחוסר תום לב: בהחלטת בית משפט השלום נדחתה תביעתו של המבקש, אך נמתחה ביקורת דווקא על התנהלות האגודה. בהחלטת בית המשפט המחוזי בוטל פסק הדין של בית משפט השלום ולכן כל הקביעות נגדו ונגד האגודה אף הן בוטלו. וועדת הביקורת ומבקר האגודה אמרו דברים שאינם מדברים בשבחה של האגודה במיוחד. לבסוף, לטענה, כי הוסכם שהאסיפה הכללית תכריע בנושא וכי החלטתה תהווה תחליף להחלטת בית המשפט המחוזי, אין כל זכר בכתובים. אי לכך אין לומר, כי עמידת המבקש על שמיעת העניין בבוררות, אף אחרי קבלת החלטה מטעם האסיפה הכללית מהווה חוסר תום לב.
  2. אם כבר בחוסר תום לב עסקינן, הרי התנהגות האגודה מעוררת תהיות לכאורה. כמובן שאין בידיי מספיק נתונים או הסבר כדי להביע דעה לגוף העניין לכאן ולכאן, ואין לי צורך בכך, אך לא אוכל להעמיד אלה מול אלה בבדיקתי את נושא הזכאות לבוררות בהיבט של תום לב. ראשית, אין להבין מדוע הפנה ב"כ האגודה לתיקון התקנון של האגודה ואף הפנה לסעיף 113 ולא התמודד עם תחולתו, אלא הסתמך על ההסכמות בדבר סופיות הכרעת האסיפה הכללית שאין לה כל תימוכין כתובים. שנית, יחד עם זאת, בפניית ב"כ האגודה לבית המשפט המחוזי ביקש הוא הבהרה בשתי נקודות: האחת הנה, כי האגודה לא פעלה בחוסר שוויון, לא הפלתה את המבקש וכן, כי החלטת האסיפה הכללית הנה בתוקף של פסק דין חלוט מטעם בית המשפט המחוזי שאינה ניתנת לערעור עוד. כידוע, בקשת הבהרה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. אם פסק הדין של בית משפט השלום בוטל, ובית המשפט המחוזי לא נכנס לעובי הקורה בהחלטתו מיום 2.11.2011 על שום מה פנה אליו ב"כ האגודה כדי שיקבע ממצאים בשלושת הסעדים שהתבקשו על ידו? ואם הבקשה להבהרה נדחתה, מדוע עדיין מפנה ב"כ האגודה לדברים שסוכמו כביכול בבית המשפט, אך לא תועדו על ידו? שלישית, כאמור התנהגות האגודה בוקרה על ידי מוסדותיה היא ביותר מהזמנות אחת.
  3. המחלוקת אינה ניתנת לבדיקה על יד בורר: אין לקבל עמדה זו. מדובר בשאלה כספית ושאלה הנוגעת להתנהגות האגודה אל המבקש באופן אישי. נכון שטענת ההפליה הנה טענה רחבה יותר מהטענה של החזר תשלומים סוציאליים שהנה שאלה ממוקדת יותר, אלא שבכך אין להפוך את הטענה של חוסר שוויון והפליה לטענה קונסטיטוציונית. גם העובדה, כי ההחלטה יכולה להשליך על מצבם של עוד 10 חברים אין בה כדי לחסום את דרכו של המבקש. ראשית, כי אם נפל פגם, ולא אמרתי כך, בעניינו של המבקש ואחרים נפגעו מאותה התנהגות, אין חסימת דרכו של המבקש מרפאת את הפגם בהתנהגות כלפי החברים האחרים. ובמסגרת מגבלות הדין (התיישנות למשל) יכולים גם חברים אלה לתבוע את המגיע להם, אם בכלל. שנית, ב"כ האגודה עצמו ציין, כי עניינו של המבקש שונה מעניינם של החברים האחרים ויש לאבחן בין המקרים, כפי שעשה השופט במחוזי וכמתואר בסעיף 13 לתגובה.(כאמור דברי השופט אינם מתועדים בהחלטתו). שלישית, אין ספק, כי הבקשה העיקרית של המבקש הינה החזר התשלומים הסוציאליים. הנושא של ההפליה הינו טיעון נלווה. אף אם היה מדובר בטיעון בפן הקונסטיטוציוני (ולא אמרתי כך), הרי הקביעה בו הנה קביעה אינצידנטלית הנחוצה לצורך ההכרעה במחלוקת הכספית.
  4. הטענה של התיישנות, הנה טענה שיש להעלות בפני הבורר. מובן, כי ניתן להעלותה כטענה מקדמית שקבלתה תייתר את הדיון בבוררות או בחלקו. אך אין היא מזכה את האגודה לחסום את דרכו של המבקש עוד לפני הדיון בבוררות. לא למיותר לציין, כי האגודה עצמה אינה טוענת להתיישנות לכל רכיבי העילה, אלא לחלקם. מובן, כי ההפרדה בין מה שהתיישן לבין מה שטרם התיישן, צריכה להיעשות על ידי הבורר שיכריע בסכסוך. שאלה רלוונטית היא, האם עצם הפניה של האגודה אל המבקש לדון בעניינו באסיפה הכללית ובוועד ההנהלה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות או שמהווה ויתור על טענה כזו? מובן, כי אין אני רשאי להביע את דעתי, והכול יידון על ידי הבורר אם וכאשר תועלה טענת התיישנות בפניו.
  5. בנושא ההוצאות, תמיד יכול בעל דין שזכה בעמדתו לבקש חיוב בהוצאות והוצאות ראליות במשמע. צד יכול גם לבקש הפקדת ערובה להבטיח את הוצאותיו ככל שהבורר ישתכנע, כי זהו המצב. יחד עם זאת, אין באמור, כדי לחסום את דרכו של המבקש לנהל הליך בוררות.
  6. בהתחשב בכל האמור לעיל, הנני בדעה, כי דרכו של המבקש לפנות להליך בוררות, אינה חסומה והוא זכאי לממש זכות זו. מובהר היטב, כי לא נכנסתי לגוף הטענות המהותיות ואין בהחלטה זו משום הבעת דעה כלשהי על צדקת הטענות גופה לכאן או לכאן. כל טענה שצד ירצה להעלות הוא יעלה בפני הבורר שימונה והוא ורק הוא יכריע בה במסגרת מימוש תפקידו.
 
הבקשה לניהול הליך בוררות תועבר לוועדה למינוי בוררים במשרד הרשם לשם קביעת זהות הבורר שינהל את הליך הבוררות. ב"כ המשיב יכול להגיש תשובה בתוך 21 יום מקבלת החלטה זו. אם ירצה להגיש כתב הגנה בפני הבורר (במקום תשובה), יוכל הוא להודיע על כך לצד השני ולמשרד הרשם. במקרה זה מוארך המועד להגשת כתב הגנה עד להחלטה מתאימה מטעם כב' הבורר שיתמנה.
 
 
 
5129371

54678313ניתנה היום ‏13 אוגוסט, 2012 ‏כ"ה אב, תשע"ב.

יצירת קשר

השאירו פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם: