עוזר רשם האגודות הכריע במחלוקתם של אג"ש להשקאה אלפרדאוס לבין בני משפחת עארף
מדינת ישראל
רשם האגודות השיתופיות - החלטה לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות
בפני עוזר רשם האגודות השיתופיות תיק מס' 1367/186/10
בעניין : אלפרדאוס- אגודה שיתופית להשקאה במעיליה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד איימן עיאשה מרח' דוד רמז 2 עכו 24258
טל: 04-9558305 , פקס 04-9552035
2. עראף חאתם ת.ז. 056995319
3. עראף ג'ול ת.ז. 057590853
4. עראף סלימאן ת.ז. 059481937
1. בפסק הבורר מיום 30.10.2011 , להלן פסק הבורר או פסק הביניים, הכרעתי במרבית המחלוקות, לרבות בשאלות של חישוב, תשלומים שיש לקחת בחשבון , תשלומים שניתן להתחשב בהם כפוף להמצאת נתונים תומכים או אסמכתאות ותשלומים שאין להתחשב בהם. נתתי אפשרות לנתבעים להוסיף להוכיח על פי המתווה שקבעתי את עמדתם לגבי הסכומים בקטגוריה השנייה לעיל שיכול וישנו את התמונה החשבונאית.
2. קצבתי לנתבעים תקופה של 45 יום מקבלת פסק הביניים, אלא שהזמן בפועל ארך הרבה יותר ממה שקצבתי, כמעט פי שניים. הן ב"כ התובעת והן אני נהגנו בנתבעים בסלחנות מתוך התחשבות בצורך להמציא נתונים משנים עברו והן (כנראה) מתוך התחשבות בעומס המוטל על עורכי הדין, ובמקרה זה – על ב"כ הנתבעים.
3. ביום 26.2.2012 קבלתי את ההתייחסות של ב"כ הנתבעים ומהתייחסות זו אני למד כי השאלות להלן דורשות הכרעה ברורה על ידי :
א. הסכום של 10,000 ₪ סכום ששולם בשנת 2009 (18.6.2009) על פי קבלה 1963/5. תשלומו הביא לכך כי בשנת 2009 שולמו 68,356 ₪ ולא 58,356 ש"ח כאמור בפסק הבורר.
ב. תשלומים ע"ס 62,255 ₪ שהנם תשלומים שזכרם בא בתורפי שיקים לפקודת התובעת. על פי פסק הבורר מיום 30.10.2011 ובהמשך להנחיות שבפסק, המציא ב"כ הנתבעים את הנספחים ו' 1 עד ו' 14 והמאשרים לדעתו את תשלום הסכומים הנ"ל.
ג. ב"כ הנתבעים מחזק את אשר קכתבי בסעיף 44 א. לפסק הבורר לפיה חיבור התשלומים ששולמו בין 2004 עד 2009 הנו 277,500 ₪ ולא 247,500 ₪ ובסכום זה יש להתחשב עת קובעים את החוב הסופי. יתרת החוב אליבא דב"כ הנתבעים בהתחשב בנתונים האמורים הנה 65,688.65 ₪ בלבד.
4. ב"כ הנתבעים חולק עלי בעוד שתי נקודות והן: ראשית, אי זיכוי מרשיו בסכומים של 85,000 ₪ (חיבור שני הסכומים של 30,000 ₪ ו- 55,000 ₪ שהנתבעים טענו לתשלומם). לדעתו מדובר בטענה של הודאה והדחה שאינה משנה את נטל השכנוע. משעמדו הנתבעים בנטל הבאת הראיות נשאר נטל השכנוע על התובעת. זו לא עמדה בנטל השכנוע ולכן יש לקבל את עמדתה כי הסכומים של 85,000 ₪ אכן שולמו ויש להפחית גם אותם. ושנית, חולק עלי ב"כ הנתבעים גם בנקודה נוספת והנה המחיר של המים לצרכן הנוגד את התעריף שקובעת רשות המים.
5. התבקשה תגובת האגודה התובעת לתשובת ב"כ הנתבעים, והוא ענה כלהלן:
א. הנקודות שבסעיף 4 לעיל הוכרעו על ידי הבורר ואין לפתוח עניינם שוב.
ב. האגודה מתנגדת לצירוף כל מסמך מטעם רואה החשבון מר בוטרוס עבד, שכן קבלתו תתן יתרון דיוני וראייתי בלתי הוגן לנתבעים משום שלא ניתנה הזדמנות לתובעת לחקור את מר עבד. הנתבע 2 ציין בעדותו בפרוטוקול הדיון מיום 19.1.2011 כי הוא ידע על התשלומים שהוא ציין בסעיף 12 לתצהירו ממר בוטרוס עבד רואה החשבון. האגודה התנגדה בסיכומיה לכל הסתמכות על עדות שמיעה זו מבלי שיובא העד לחקירה. אי לכך אין להתחשב בתשלומים אלה.
ג. גם לגוף העניין אין משקל למסמכים שהומצאו על ידי רואה החשבון מר עבד לדעת האגודה: לנתבעים היו יותר מחשבון מים אחד, כולל חשבון החנות, צריכה ביתית ועוד. התביעה עסקה בחשבונות המים של גידולי החזירים שהם 20261 ו- 20262. הנתונים שציין רואה חשבון עבד לא התייחסו לחשבונות אלה ספציפית, ולכן אין לקבל את הזקיפה של התשלומים על חשבון תביעה זו דווקא.
ד. לא רק זאת, אלא שתשלום של 4,623 ₪ שצויין במסמכי רואה החשבון מר עבד (נספחים ו' 1 ו- ו' 2 לתגובת עו"ד דכאור) שייך לחשבון אחר של הנתבעים וגם לשנה אחרת.
ה. התשלומים של 11,690 ₪, 13,492 ₪ ו – 12,000 ₪ אינם ברי הפחתה משום שמדובר בתשלומים לטובת מועצה מקומית מעיליה ונקודה זו הוכרעה כבר בפסק הבורר. אי לכך אין להביאם בכלל התשלומים. למען ההגינות ציין עו"ד עיאשה כי בבדיקה נוספת התגלה כי הסכומים הנ"ל אכן שולמו (37,623 ₪), אך הם שולמו על חשבון החובות לשנת 2003 שאינה נתבעת כאן ולא על חשבון שנת 2004, כמוכן שולמו לחשבון 20621. ב"כ האגודה מפנה לנספח ג' לתגובתו.
ו. ב"כ התובעת חולק על עמדתי ועמדת ב"כ התובעת בדבר הטעות החשבונאית של 30,000 ₪ תוך כדי ציון כי סכום זה לא שולם וכי לאמיתו של דבר מדובר בטעות קולמוס. עיון בכרטסת לשנת 2008 לשני החשבונות נשוא כתב התביעה מראה כי לא שולם סכום זה בשנה זו.
ז. ב"כ התובעת מסכים כי שני תשלומים ע"ס 10,000 ₪ כ"א כן יובאו בחשבון ויופחתו מהחוב. מדובר בשיקים 7433 ו- 7434 ז.פ 10.8.2004 ו – 10.9.2004 . זכרם של שיקים אלה הובא בסעיף 2 לתגובת הנתבעים. יתרת החוב הסופית לפי חישובי ב"כ התובעת הנו 137,973 ₪.
6. בהחלטתי מיום 19.2.2012 התבקשה התייחסות ב"כ התובעת לנקודות שהועלו בתגובת ב"כ הנתבעים. הנקודה של קיום דיון פרונטלי נכללה בנקודות שהועלו בתגובת ב"כ הנתבעים אך לא זכתה להתייחסות מטעם עו"ד עיאשה. עיינתי בתשובת ב"כ הנתבעים ובתגובת התובעת לתשובה ונחה דעתי כי אין מקום לפתיחת הדיון מחדש . דייני בחומר שבפני כדי להגיע להחלטה מושכלת ואחליט על סמך החומר שבפניי.
7. אתחיל מהסכומים שפסלתי בפסק הבורר: הסכום של 85,000 ₪ (החיבור של שני התשלומים של 30,000 ₪ ו- 55,000 ₪) שנטען כי שולמו על ידי הנתבע מס' 2 למר פאיז שופאני או לנציגי התובעת, הנה נקודה שהוכרעה כבר על ידי. העניין נותח באריכות בפסק הביניים, זוהי פלוגתא שנפסקה כבר ואין לפתוח עניינה שוב. בקשה זו נדחית אפוא. אעיר רק כי בנושא נטל השכנוע והבאת הראיות כפי שתואר בסעיף 4 לעיל, נפלה לטעמי טעות של ב"כ הנתבעים. הטענה של הודאה והדחה הנה טענה חיונית לעמדתו של בעל דין וככזו מחייבת הטוען לה לשאת בנטל השכנוע. נטל זה אינו משתנה ואם יישאר ספק בהתחשב בהעברת נטל הבאת הראיות לצד השני, פוסקים נגד מי שמעה את הטענה. זה היה המצב כאן. ראה עא 4340/06 עו"ד יוסף לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ מיום 21.04.10 (פורסם בנבו). על כל פנים, יהיה אשר יהיה הישום של הדין על מקרה זה, הרי קבעתי כי אין הנקודה פתוחה יותר לוויכוח משום שהיא הוכרעה כבר בפסק הביניים.
8. אותו דין ואותו רציונל חל גם על התעריף שבחרתי בו. אינני יכול לקבל את הגישה של עו"ד דכאור מכמה סיבות בהן דיוניות ובהן מהותיות ובשל ההשפעה הרוחבית של קבלת גישתו:
א. מהי המשמעות של אי החוקיות בגבייה שנעשתה על ידי התובעת? האם משמעותה כי הפעולה בטלה בהיותה בלתי חוקית? אם התשובה לכך הנה חיובית הרי "לא נעשה דבר" (NON EST FACTUM). דהיינו צריך להתחיל את פעולת החישוב והגבייה מחדש לפי התעריפים של רשות המים. דפוס גבייה זה הנו מנת חלקם של אגודות מים רבות. (אמת נתון זה לךא בא זכרו בתיק זה, אך מטיפולי בעתירות נגד רשות המים למדתי על התופעה). ברור כי בכך תקרוסנה האגודות שכן המים סופקו כבר, צריך לשלוח דרישות תשלום חדשות וככל הנראה להשיב את אשר שולם בינתיים (משום שהפעולה כולה בלתי חוקית).
ב. מנגד אם המשמעות של אי החוקיות הנה כי יש להתאים את הפעולות לתעריפי רשות המים, הרי גם כאן צריך לערוך חישוב מחדש, לדרוש את ההפרש ממי ששילם פחות ולהשיב את הגבייה העודפת למי ששילם יותר מהתעריף של רשות המים. גם פעולות אלה עלולות להביא לקריסת התאגידים או להקשות על פעילותו עד מאוד.
ג. בתקופות משמעותיות כיהנו הנתבעים או מי מהם או מקורבים אליהם במוסדות התובעת והם שקבעו את עלות המים. איון ההליכים האלה ייתן פרס למי שבמו ידו פעל בניגוד לכללי המים!. מי שייפגע הנו האינטרס הציבורי.
ד. גם חוק המים תשי"ט- 1959, להלן: חוק המים מותיר פתח למי שגבו ממנו יותר ממה שמגיע מרווח פעולה בכך שאפשר לצרכן כאמור לדרוש את תשלום היתר, אך זאת תוך שנה בלבד. ראה סעיף 114(ב) לחוק המים. לא ראינו כי דרישות כאמור הובאו לתובעת בפרק הזמן האמור, על כל פנים לא הובאה ראיה כאמור. מכאן שאף אם המחירים לא תאמו את העלות שקבעה רשות המים עדיין נחסמת הדרך בפני מי שידרוש פעולה כבקשתו של ב"כ הנתבעים, באיחור של שנים.
ה. הגישה המסתמנת מהפרק הרביעי לחוק המים הנה זו של פעולות הניתנות לביטול ולא פעולות בטלות, כלומר VOIDABLE ולא VOID. סעיף 114(ב) לחוק המים התיר לצרכן כאמרור אפשרות לדרוש החזר תשלום היתר, על אף כל הסכם, מהספק. הוא לא קבע כי ההסכם הנו בטל אלא התיר למי שנפגע מפעולה כאמור לדרוש את ההחזר. לא עשה כך יחמיץ הוא את שעת הכושר לקבל ההחזר על פי החוק או הכללים. נכון שתאגיד מים שפועל שלא על פי כללי רשות המים עלול להיפגע במישורי פעולה אחרים, כמו למשל הקטנת הכמות המוכרת בשנה עוקבת למקרה שיש חריגה מהכמות המוכרת לשנה שוטפת, או שאינו מגיש דוחות כנדרש על יד רשות המים {ראה למשל סעיף 4ב(ה) לככלי המים (תעריפי מים מספקים מקומיים(, תשנ"ד-1994}, אך אין בכך עדיין כדי לאיין את הפעולה של הגבייה כל עוד לא עשה הצרכן שימוש בזכותו על פי סעיף 114(ב) לחוק המים. הרציונל שעמד מאחורי הגבייה האחידה והשוויונית אינו משולל יסוד ולרוב הוא בא להיטיב עם הצרכנים. הוא היווה שקלול בין כלל הצרכנים ואין לבטלו בדיעבד, להבדיל מקיום הכללים כלפי העתיד.
ו. לא למיותר לציין כי בכל מקרה ניתן להיעזר בתיאוריה של הבטלות היחסית ולקבוע כי אין בגביה לגבי העבר כדי להביא לבטלות טוטאלית של הגבייה, אלא חובה לפעול מכאן ואילך. ראה בגץ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד נט(3) 625 ; בגץ 3081/95 ד"ר ג,ובראן רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל , פ"ד נ(2) 127. ו- בגץ 2911/94, סאמי עבדול באקי נ' עמרם קלעג'י- מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח (5) 291. מכל הטעמים האמורים הגעתי לכלל קביעה כי אין להתערב בתעריף שקבעתי בפסק הבורר.
9. הסכום של 10,000 ₪ ששולם בשנת 2009 ושב"כ הנתבעים הקדיש לו מילים לא מעטות אינו משפיע לאמיתו של דבר על התמונה החשבונאית הכוללת ועל ההתחשבנות בין הצדדים. בין שמדובר בתשלום המתווסף לסכום של 58,536 ₪ ובין שלא (סעיף 45 לפסק הבורר), הרי בסופו של דבר חישבתי את התשלומים על פי נספח שיחזור החשבון ובחישוב זה כן כללתי את כל התשלומים לרבות הסכום של 10,000 ₪ ששולם בשנת 2009. אי לכך בפן המהותי לא נפגעו הנתבעים יהיו אשר יהיה מיון ושיוך הסכום הנ"ל.
10. שלושת הסכומים שצויינו בסעיף 2 בעמ' 4 לתשובת עו"ד דכאור (11,690 ₪, 13,942 ₪ ו- 12,000 ₪) אינם יכולים להימנות עם התשלומים שיכולים להפחית את החוב של הנתבעים. הסיבה לכך הנה כפולה: ראשית, משום שסכומים אלה הנם תשלומים לטובת המועצה המקומית מעיליה וקבעתי כבר פוזיטיבית כי תשלומים כאמור לא יילקחו בחשבון. זוהי גם פלוגתא פסוקה וגם מעשה בית דין. שנית, וחשוב, הסכומים האמורים שולמו על חשבון החובות של שנת 2003 ולא 2004. התביעה מתייחסת כידוע לחובות בין 2004 עד 2009. אי לכך אין הם באים במניין התשלומים. ב"כ התובעת הודה בהגינותו כי הצירוף של שלושת הסכומים האמורים הביא לסכום של 37,632 ₪ אך ציין כי סכום זה הופחת מהסכומים ששולמו בשנת 2003, וכן כי התייחס לחשבון אחר. (ראה סעיף 4.5 לתגובתו). רק בנקודה אחת יש לתקן את עמדתו של עו"ד עיאשה: החשבון אליו התייחס התשלום של 37,632 ₪ הנו חשבון 20261 נשוא התביעה כאן ולא 20621 כפי שצויין בסעיף 4.5 לתגובתו. אני מניח כי מדובר בטעות דפוס גרידא. ראה נספח ג' לתגובת ב"כ התובעת.
11. גם הסכום של 4,623 ₪ שצויין בסעיף 2 לתשובה אין להביאו במניין התשלומים וגם זאת משתי סיבות : ראשית, משום שסכום זהה לחלוטין שולם בתחילת שנת 2004 על חשבון החוב של שנת 2003. זהו התשלום הבא בחשבון והמצויין בנספחים מטעם רואה החשבון מר עבד. שנית, צויין בנספח ב' לתשובת ב"כ התובעת כי הסכום מתייחס לחשבון אחר ולא שני החשבונות נשואי התביעה כאן. הוא התייחס לחשבון 20423 שהנו חשבון החנות ולא החשבונות נשוא התביעה. ראה נספח ב' האמור. אי לכך סכום זה אף הוא לא יובא בחשבון. אמת צויין בנספח ו' 2 תשלום סכום של 4,623 ₪ ביום 17.2.04, אלא שאין כל עדות, ראיה או אף ראשית ראיה כי מדובר בסכום נוסף לסכום שצויין בנספח ב לתגובת ב"כ התובעת. סמיכות הזמנים של חודש ימים בלבד וציון אותו תאריך (17 לחודש) מביא למסקנה ברמת סבירות גבוהה ביותר כי מדובר באותו תשלום. על כל פנים איננו מצויים במצב של קביעת ממצא עובדתי, ועל הטוען אחרת הייתה חובת הראיה. הנספח ו' 2 לא קשר את התשלום אף בסממן ראייתי כלשהו לשנת 2004 או לחשבונות נשוא הדיון. מסיבות אלה אין להתחשב בתשלום סכום זה כבעל פוטנציאל השלכה או השפעה אפשרית על קציבת החוב כאן.
12. אשר לתשלום של 30,000 ₪ אליו התייחס עו"ד עיאשה בסעיף 4.7 לתגובתו, אינני מקבל את עמדתו וגם זאת מכמה סיבות:
א. בדיוק כפי שכתבתי לגבי הסכומים של 85,000 ₪ להם טענו הנתבעים יש לקבוע לגבי הסכום הנטען של 30,000 ₪. מדובר בקביעת ממצא עובדתי. זוהי פלוגתא שנפסקה כבר ואין לאפשר פתיחתה כעת על ידי ערכאת הדיון הנוכחית.
ב. טוען עו"ד עיאשה כי מדובר "בטעות קולמוס" בלבד וכי בכרטסת של הנתבעים לשנת 2008 אין רואים כל תשלום על סך 30,000 ₪. לשם שכנוע הוא מפנה לסעיף ד לתגובתו. גם "טעות קולמוס" זו אין לתקן כמבוקש על ידי עו"ד עיאשה מכמה וכמה סיבות. ראשית, טעות קולמוס יכולה להיות מתוקנת בתוך 21 יום ממתן החלטה או פסק דין. נקודה זו מועלית בחלוף כשלושה חודשים. שנית, "טעות קולמוס" הנה דרך לתיקון פסק דין או החלטה של בית משפט, בורר או מכריע שיפוטי או מעיון שיפוטי ואינה מנגנון לתיקון עמדות בעל דין או מקצה שיפורים. משלא נטען הדבר בכתבי הטענות של בעל דין ולא הובאו ראיות לביסוס טענה זו אין לקבל את הפעלת מנגנון "טעות הקולמוס" לתיקון טעותו של בעל דין. "הקולמוס" שטעה ושמנגנון התיקון בא לתקן טעותו, אינו קולמוסו של בעל דין אלא של הרשות המכריעה בסכסוך! סעיף 81 לחוק בתי המשפט {נוסח משולב}תשמ"ד- 1984 פותח במילים "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת". מכאן ברור כי הנמען בסעיף 81 לחוק בתחי המשפט הנו בית המשפט עצמו ולא בעל הדין.
ג. השחזור של חשבון הנתבעים נעשה על ידי האגודה התובעת עצמה. ראה פרוטוקול הדיון מיום 19.1.2011 בעדות של מר באסם עראף (קטע שני מסוך העמ' 3). שם הוא מציין כי מי שערך את השחזור הנו רואה החשבון מטעם האגודה התובעת- רו"ח איאד כמיס. הוא מפנה לנספח ג לתצהירו. ראה גם סעיף 23 לתצהירו. אי לכך זהו מסמך של התובעת והוגש מטעמה כביסוס לחבות הנתבעים. אין להתיר טענה נגדו שלא על דרך בקשה לתיקון כתב התביעה ואני דוחה כל ניסיון להוסיף עליו או לגרוע ממנו.
13. שני הסומים של 10,000 ₪ שצויינו בסעיף 2 לתשובת ב"כ הנתבעים אני מתיר כאמור את הפחתתם מהחוב. התרת הפחתתם נעשית מכוח הודאת בעל דין, קרי התובעת.
14. קבעתי בסעיף 6 לעיל כי לא אתיר את שמיעת רואה החשבון או קיום דיון פרונטלי נוסף . בסופו של דבר וממש במקרה, יצא כי כל צד מחמיץ הזדמנות להוסיף ולהוכיח עמדה שיכול לבססה בהמהלך הדיון שהתנהל בפניי. הן ממושכלות ראשונים של סופיות הדיון וההכרעה בפלוגתאות, אך גם משיקולי צדק רעיוני קונספטואלי החל על שני הצדדים, לא ראיתי לנכון לזמן המשך דיון עובדתי. אוסיף עוד לגבי שני רואי החשבון, עבד וכמיס, כי הצדדים הסכימו לא אחת כי לא תורשה עדות שמיעה, עדויות מפי השמועה או הגשת נתונים או מסמכים שלא מפי עורכיהם, {פרוט בנקודה זו עם מראי מקום, ראה סעיף 44(א) לפסק הבורר}. הנתבעים ידעו על עמדתו של רואה החשבון מר עבד ויכלו לזמנו לעדות בפרשת ההגנה ולא עשו זאת. מובן כי המסקנה מכך הנה כי אינני יכול להתחשב בטענות הבאות, בדיעבד, מפיו או שמקורם מפיו של רואה החשבון עבד כשם שאינני מתיר שמיעת טענות המבוססות על פעולה של רואה החשבון כמיס. אם לא די בכל אחלה, הרי הנתונים שמנסה עו"ד דכאור להביא על פי חישוביו של רואה החשבון מר עבד, אינם מציינים לאיזה חשבון מים הם מתייחסים, חלקם התייחסו לשנים שאינן במחלוקת ואינם נשוא הדיון בתביעה זו ומעבר לכל- הוא לא נחקר עליהם. אי לכך לא ארשה את שמיעתו או חקירתו.
15. התוצאה השחבונאית מכל האמור הנה כי יש להפחית מהחוב של הנתבעים את שני התשלומים של 10,000 ₪ שצויינו בעמ' 4 לתשובת עו"ד דכאור. מדובר בשיקים 7433 ע"ס 10,000 ₪ ז"פ 10.8.2004 ו- שיק 7434 ע"ס 10,000 ₪ ז"פ 10.9.2008. יוצא אפוא כי החיוב כאמור בסעיף 43 לפסק הבורר הנו 463,799.65 ₪. התשלומים שיש להפחית הנם: 277,500 ₪ ועוד 20,000 ₪ ו- 58,356 ₪, סה"כ 355,856 ₪. נקודה אחרונה הרלוונטית לחישוב שעלי עוד להתייחס אליה הנה שאלת ההצמדה או ההצמדה והריבית והעיתוי של הרצתן. מונחה בעיקרון של הכרעה צודקת בין הצדדים ומאחר וחישבתי את עלות המים לפי חישוב משוקלל שהעלות כיום יכולה להיות גבוהה ממה שחישבתי, ובהתחשב בערך הרעיוני של התשלומים האמורים (ערך הכסף, קרי תוספת הצמדה בלבד- כאלפיים שקל חדש להיום), הגעתי לכלל מסקנה כי את התשלומים ששולמו על ידי הנתבעים, יש להפחיתם נומנלית. התוצאה הסופית הנה כי אני מחייב את הנתבעים ביחד ו/או לחוד לשלם לתובעת סכום של 107,943.65 ₪ נכון ליום הגשת התביעה – 17.3.2010. הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל. התביעה התקבלה רק באופן חלקי כמעט רבע מהסכום שנתבע, ולכך יש לתת את הדעת. מובן כי אין לחייב את הנתבעים בהוצאות שהיו נפסקות אילו התקבלה התביעה במלואה. הדיון היה ענייני והצדדים השקיעו ממיטב מרצם, ניסיונם וזמנם ובכך יש גם להתחשב לקולא. אני מזכה את התובעת בהוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 9,000 ₪ בצירוף מע"מ. גם סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום המלא בפועל.
ניתנה היום 6 מרץ, 2012 י"ב אדר, תשע"ב בהיעדר הצדדים. המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.
5129371
54678313
רמזי חוראני, עו"ד
עוזר רשם האגודות השיתופיות
בורר יחיד
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
