עוזרת הרשם דחתה את תביעתו של חבר כפר הדר נגד האגודה
עוזרת רשם האגודות השיתופיות
בעניין: אורי לב ת.ז. 0343776
ע"י ב"כ עוה"ד שמעון ג'ינו
מרח' יגאל אלון 88 בית אנגל
ובעניין: כפר הדר – מפעל מים אגודה שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עומר לירן
ממשרד עו"ד רמי אבידע,
דרך פתח תקוה 154 בית קרדן
1. המערער הינו דור שלישי לחברות במשיבה, מתפרנס מחקלאות מזה שנים רבות, ומקבל אספקת מים מן המשיבה. אביו היה חקלאי ממייסדי כפר הדר והבעלים של שלוש חלקות אדמה.
2. המשיבה היא מפעל מים אגודה שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה"),אשר מספקת וסיפקה בעבר מים לחברים חקלאים באגודה, כיום נותרו 2 חקלאים בלבד, מספקת מים לחברים באגודה אשר אינם חקלאים, וכמו כן מספקת מים לצרכנים אחרים אשר אינם חברים באגודת המים.
3. המשיבה מספקת למערער מים לשלוש חלקות שונות: חלקה 107 – 1.6 דונם. מעט עצי אבוקדו ופקאן וכן 30 עצי הדר, בית מגורים, גינה קרוואן ו- 2 שעוני מים. חלקה 24 – 8.6 דונם. בית מגורים ופרדס, 2 שעוני מים. וחלקה 25 – 8.4 דונם. בית מגורים, גינה +לול +פרדס 1.5 דונם, ושעון מים אחד. (להלן: "החלקות"). החלקות כולן מחוברות למערכת המים של המשיבה.
4. המערער תבע את המשיבה בהליך של בוררות כאמור בתקנון המשיבה. התביעה כללה מספר נושאים הקשורים לאספקת המים למערער וכן להתחשבנות שבין הצדדים.
5. בתאריך 19/10/10 מונה עו"ד איתן מימוני כבורר על פי חוק הבוררות התשכ"ח – 1968. בתאריך 22 ביוני 2012, התקבל פסק בורר ארוך ומפורט.
6. הבורר סוקר את הרקע לתביעה ומבהיר את הסיבה להתארכות ההליכים. אמנם מינוי הבורר היה כבר בתאריך 19/10/10 ואולם במשך הזמן היו דחיות רבות וכן ניסיונות להגיע לפשרה מטעם הצדדים עצמם, ניסיונות אשר לא צלחו. דיון ראשון בתיק, לאחר קבלת כתב תביעה וכתב הגנה מהצדדים, היה בתאריך 17/8/11.
7. מתוך ההיסוסים בהגשת כתב תביעה ראוי ומפורט וכן הגשת כתב ההגנה, וכן מתוך התמשכות ההליכים, למד הבורר כי הצדדים לא בדיוק רצו להתדיין בבוררות, וטעמיהם עימם, אבל יחד עם זאת סרבו הצדדים להתפשר. לאור כך התנהלה הבוררות וניתן פסק הבורר האמור.
8. כאמור, הבורר דן באריכות ובאופן מפורט בגודלה של כל חלקה. הבורר קבע איזה סוג חקלאות גדל בכול חלקה, או אם יש שם בכלל חקלאות, ופסק בעניין אספקת המים של המשיבה. אין חולק, כי הבורר אישר למערער חלק גדול מן הסעדים אותם הוא תבע. בהמשך אדון בסעדים האמורים.
9. האגודה לא ערערה על פסק הבורר. בנוסף על כך מדובר בטענות עובדתיות אשר נבחנו על ידי הבורר, כערכאה ראשונה, ואף נערך על ידי הבורר ביקור במקום. הואיל וכך, פסק הבורר בנושאים בהם העניק סעד למערער, נשאר בתוקף.
10. בערעור, אשר הוגש ביום 25/6/2012, טוען ב"כ המערער:
א. כי שגה כב' הבורר עת קבע שהמשיבה אינה מחייבת בתעריפי מים החורגים מתעריפי רשות המים;
ב. כי שגה כב' הבורר עת התעלם מטענת המערער לפיה המשיבה נהגה שלא לחייב את חבריה בגין חריגה ממכסת מים עד שנת 2009; היינו, היה נוהג של חיוב חברים חקלאים בתעריף "פרדסנים", ואסור היה על המשיבה להפסיק נוהג זה.
ג. כי נוכח קבלת מרבית התביעה, היה על כב' הבורר לפסוק הוצאות ושכר טרחה למערער- כפי שמפורט בערעור.
11. בשלושה נושאים קיבל הבורר את טענות התובע (המערער דנן): 1) השבת מכסת מים חקלאית החל מינואר 2009 לחלקה 107; 2) אישור ניוד מכסות מים מחבר אחר; 3) וכן עריכה מחדש של חשבונות המים לחלקות 24 ו- 107 לשנים 2009 ועד 2011, וקביעת פיצוי כספי למערער.
12. הערעור נסב בעיקרו על הנושאים אותם דחה הבורר. 1) בכך שלא קבע כי אסור היה לחייב את המערער בתעריפי חריגה כאשר המשיבה עצמה אינה חורגת ממכסת המים החקלאית הכוללת, 2) ולחילופין חויב המערער בתעריפי חריגה הגבוהים מתעריפי רשות המים. 3) בנוסף, התנה הבורר את עריכת החישוב מחדש של חשבונות המים של המערער, כפי שפסק לטובת המערער, בכך שהמערער יבצע הפרדת שעוני מים בחלקה 25.
13. טענתו העיקרית של המערער היא כי לא היה מקום לחייב אותו בתעריף חריגה, בשנים 2009 ועד 2011, מהנימוקים דלהלן: 1) מאחר והנתבעת עצמה אינה חורגת מהמכסה שלה. 2) הקצאת מכסות מים למי שאינו חקלאי – אינה סבירה ומנוגדת לתקנון ולדין. 3) לו היו מעבירים לו מיתרת מכסות המים של צמח בלאוס (החקלאי הגדול השני ביישוב), לא היה צורך בגביית "מחיר חריגה" מהמערער. 4) ועדת ההיגוי המליצה כבר בשנת 2009 לאפשר ניוד מכסות מים למערער.
14. בנוסף טוען המערער, כי סעיף 2 (3) לתקנון המשיבה קובע כי אחת ממטרות המשיבה היא לספק לחבריה אספקת מים להשקאה ולשימוש ביתי. המערער טוען כי המשיבה פועלת בניגוד לתקנון כאשר היא מוכרת מכסות מים לצדדי ג' אשר אינם חברים במשיבה, ומצד שני, את המערער שהוא כן חבר, היא מחייבת בגין חריגה ממכסה. טעה הבורר כאשר לא קבע שכאשר המשיבה מעדיפה למכור מים לצדדי ג' אשר אינם חברים במשיבה על פני חקלאי חבר, כמו המערער, בכך פועלת המשיבה בניגוד לתקנונה.
15. מעיון במסמכים שבפני מצאתי כי המשיבה לא הגישה כתב תשובה לערעור.
עיקרי טיעון כן הוגשו ע"י המשיבה, ביום 18/12/2012. ככלל, עיקרי הטיעון מהווים תקציר של כתב התשובה, ועל הפוסק להתבסס בעיקר על כתב הערעור וכתב התשובה לערעור. ואולם לפנים משורת הדין, וגם משום שבעת הדיון בערעור בפני לא העלה ב"כ המערער התנגדות לעניין זה, הרי שאשתמש להלן בעיקרי הטיעון של המשיבה כבסיס לתשובתה לערעור.
טענות המשיבה:
16. בעיקרי הטיעון, המהווים תשובה לערעור, טוענת האגודה המשיבה כדלקמן:
לטעמה של האגודה, כוונת המערער, בהליכים האחרונים בהם נקט, היינו הגשת כתב התביעה והערעור, היא אחת בלבד: קבלת מים ללא הגבלה!!! עמדת המערער היא כי כל עוד המשיבה אינה חורגת ממכסת המים החקלאית הכוללת, יש להעדיף את המערער על פני כל צרכן חקלאי אחר שאינו חבר אגודה, ומשכך עליה לספק למערער מים בתעריף חקלאי ללא תשלום עבור החריגה, וללא קשר לכמות המים אותה הוא צורך פר דונם! את האבסורד שבדרישה זו ניתן לראות בדוגמא הבאה: אם המערער צורך 2000 מטר מעוקב לדונם הדרים, כאשר המכסה הנורמטיבית לגידול זהה על פי משרד החקלאות עומדת 600-650 מטר מעוקב לדונם, הרי שהמערער דורש מהמשיבה להמשיך ולספק לו את אותה כמות המים בה השתמש, ללא התחשבות בקביעות משרד החקלאות ורשות המים.
17. לדעת המשיבה הבורר דחה באופן מנומק וסדור, מכל וכל, את הסעד העיקרי המבוקש על ידי המערער והוא קבלת מים ללא הגבלה, ובדין פסק כך.
18. בנוסף טוענת המשיבה כי במשך שנים ארוכות, עד לשנת 2009, נהנה המערער מ"תעריף פרדסנים" שהוא תעריף נמוך ביותר למים, היינו, מחיר זה בשיאו הגיע למחיר של 0.60 אגורות לקוב. בעוד האגודה עצמה, כמשווקת מים, שילמה באותה עת 1.37 אג' לקוב. אין לומר כי היה כאן נוהג, ואם כן, היה זה נוהג נפסד לחלוטין המנוגד לתקנת הציבור ולכללי מנהל תקין. הכיצד?
19. ראשית, משום שבמשך שנים פעל המערער באגודה כבתוך שלו. המערער היה מזכיר האגודה בשנים 2004 2005. לפני כן שמשו אביו ודודו כמזכירי המשיבה, שהיא אגודת מים ולא אגודה להתיישבות חקלאית, ודאגו לצרכיהם, מבלי לקחת בחשבון את טובת האגודה וחבריה.
20. בנוסף, בהתייחס לחלקה 25, טוענת המשיבה כי לא בכדי קבע הבורר כי:
"תנאי לכך שהאגודה תמשיך לספק מים בתעריף חקלאי לחלקה 25 הוא שהמערער יתקין שעון לצריכה ביתית ויפריד רשתות." ( ההדגשה שלי ל.ר.)
לאחר שערך הבורר ביקור במקום ונוכח כי אספקת המים לבית המגורים נעשית באמצעות מונה המים החקלאי(מס' 6020), קבע הבורר לעניין חלקה 25:
"ביחס לחלקה 25 נהג ועדין נוהג התובע שלא כשורה עת נמנע התובע מלהתקין בחלקה 25 שעון מים נוסף ובכך למעשה לא מתקיימת הפרדה בין המים הנצרכים לצרכים ביתיים לבין המים הנצרכים לצורכי חקלאות". (ההדגשה שלי ל.ר.)
וכך פוסק הבורר בסעיף 75 לפסק הבוררות לעניין חלקה 25:
"לעניין חלקה 25 הריני מורה לתובע להתקין שעוני מים נפרדים בחלקה זו(האחד לשימוש ביתי והשני לחקלאות)...לא התקין התובע... יחויב התובע על ידי האגודה בתעריף מים לשימוש ביתי, בגין המים אותם צרך במסגרת התקופה האמורה בפסק בורר זה ובגין המים שיוסיף ויצרוך ביחס לחלקה זו".
מכאן לדעת המשיבה ניתן ללמוד עד היכן מגעת מידת עשיית הדין העצמי של המערער, המאפיינת את התנהגותו עם המשיבה לכל אורך הדרך.
21. בנוסף מבקשת המשיבה ללמוד מכך לעניין ההוצאות אותן מבקש המערער בחלק השלישי של הערעור. היינו: לא יתכן כי במקום בו אין מחלוקת עובדתית עם המשיבה, היינו המערער מודה שלא התקין שעון מים נוסף כפי שהורה הבורר, וגם אינו מתכוון להתקין שעון מים נוסף, המערער עושה דין לעצמו ואינו מקיים את פסק הבורר. על כן, בנסיבות אלו, לא רק שאין לפסוק למערער הוצאות לטובתו בגין התביעה, אלא שמן הדין ומן הצדק לחייבו בהוצאות לדוגמא בגין ערעור זה מאחר והוא מבצע ביודעין ביזיון בית משפט.
22. עוד טוענת המשיבה כי עד לשעה זו, או לפחות נכון לתאריך שמיעת הדיון בערעור, לא הצהירו המערער או בא כוחו כי הם נשמעו להוראות הבורר וכי התקינו או שהם מתכוונים להתקין, מוני מים נפרדים לחלקה 25. משמע, המערער גם אינו מבצע את הוראות הבורר וגם צורך מים לצריכה ביתית במחיר של מים לחקלאות, דבר הנוגד את עקרונות המים הבסיסיים במדינה בכלל ובקואופרציה בפרט.
23. טוענת המשיבה לעניין חלקה 24: כי במים המסופקים למערער על ידה נעשה שימוש לא רק בהפקרות, כי אם תוך תרמית והטעיה של האגודה. כפי שנוכח הבורר בעת בקור במקום, מדובר בדונמים רבים של מדשאות וערוגות נוי בחצרו של המערער, וכן בשורת עצי הדר מעוצבים בחזית. על כל אלה, טוען המערער, כי מדובר ב"גידול חקלאי" וכי לא ניתן להתקין שעון מים נפרד במקום "משום פגיעה בדקורציה של המקום".
24. עוד טוענת האגודה כי בהתייחסות לממצאים ולכך שהמערער עושה שימוש בזבזני במשאב המים קבע הבורר:
"אין באמור לעיל כדי לקבוע כי אין המדובר בעניינו של התובע בשימוש בזבזני במים המוקצים לו..."(סעיף 34 לפסק).
בדיוק את הבזבוז הבלתי הגיוני האמור באה המשיבה לתקן עת קבעה את המדיניות החדשה שלה בשנת 2009.
25. לעניין הנוהג, ממשיכה וטוענת המשיבה כי הוכח קיומו של נוהג באגודה. אין זה הנוהג עליו מדבר המערער. אלא, זהו הנוהג על פיו קובעת המשיבה "מכסות מים נורמטיביות", היינו קובעת את צריכת המים, האם היא ביתית או חקלאית. כשמדובר בצריכה חקלאית, נקבעת הצריכה בהתאם לסוג הגידול, וזאת על פי טבלאות משרד החקלאות ורשות המים, כפי שהוצגו לכל גידול. המשיבה טוענת כי נוהג זה מוכר ומקובל גם על המערער. וראה דבריו בעדותו בעמוד 4 לפרוטוקול הבוררות, שם הוא מכיר במפורש ב"נוהג האגודה להקצות מכסה נורמטיבית" לכל חבר על פי סוגי הגידול... ומשום שהמערער מכיר בעצם קיומן של "מכסות נורמטיביות", הרי שמטעם זה בלבד הוא מנוע ומושתק מלטעון כנגד התוצאה האופרטיבית של יישומן בעניינו. המשיבה מוצאת לנכון לומר כי היא גאה בנקיטת מדיניות זו, בה נקטה החל משנת 2009, מדיניות אשר עולה בקנה אחד עם הצורך הלאומי בחסכון במים ועם "תקנת הציבור".
26. תשובת המשיבה לטענות המערער בנושא חיובו בתעריף חריגה, היא כדלקמן:
א. לעניין חלקה 107 ספציפית: המערער חויב במשך שנים ארוכות, ב"תעריף פרדסנים" שהוא תעריף נמוך מתעריף ה"מים לחקלאות". זאת, למרות שבחלקה זו לא הייתה כלל חקלאות, אלא רק נוי. מכאן שהיה שם בזבוז של מים על ידי המערער.
ב. האגודה מחייבת את החברים על פי "מכסות נורמטיביות" בהתאם לאופי השימוש ולסוג הגידול, הכול על פי הוראות משרד החקלאות ורשות המים.
ג. לאור כך ובמטרה למנוע בזבוז מים והשתלטות חברים על עודפי המים הפנימיים באגודה, נקבעה מדיניות ניהולית ארגונית חדשה בשנת 2009.
ד. על פי מדיניות זו חויבו חברים בהתאם לממוצע השנתי שלהם.
ה. במקרה דנן, המערער קיבל מים על שם חברה. מדובר בחברה פרטית בשם "מותגי איכות בע"מ" אשר על פי דרישתו המפורשת של המערער, למטרותיו ולצרכיו, מופיעים בפועל חיובי המים של המערער אצל המשיבה, על שמה של החברה. הואיל והחברה אינה חברה באגודה, אין לומר שיש כאן הפליה לעומת חברים אחרים באגודה, אלא יש לומר כי מדובר בצרכנית מים, כמו צרכנים אחרים של האגודה, ויש לדחות את טענת ההפליה.
27. ראשית אדון בהחלטת הבורר לעניין חלקה 107. כאן, קיבל הבורר את בקשת המערער. המערער טען כי ההחלטה לספק מים כ"מכסת מים חקלאי מיוחד" לא התקבלה כדין וכן כי מאחר ולא הודיעו לו על כך נגרם לו נזק, ועל כן הוא תבע את ההפרש במחיר המים וכן הפרשי הצמדה וריבית על סכום הנזק שנגרם לו. האגודה הבהירה בהמשך כי החלטת רשויות האגודה בנדון התקבלה כדין והגישה מסמך המעיד על כך. בסעיף 35 לפסק מסביר הבורר, על פי עדותו של עד ההגנה עמיחי כהן, כי האגודה מקצה למעשה מים לקיום העצים והבוסתנים בגינותיהם של צרכני האגודה וכי אין מדובר בחקלאות למטרות מסחריות. הובהר על ידי האגודה כי יש באגודה כעשרים חלקות של צרכנים פרטיים אשר האגודה הקצתה להם מים בשם הקוד "מכסת מים חקלאי מיוחד". יחד עם זאת למערער לא סופקו מים לחלקה 107 בתעריף של "מכסת מים חקלאי מיוחד" אלא החל משנת 2009 הופסק לספק לו מים לחלקה זו, או שסופקו לו מים יקרים. הבורר קבע כי הייתה כאן הפלייה. הואיל והמערער הוכיח, ע"י קבלות שהוגשו, כי בתקופת הזמן הרלוונטית הוא שיווק, מחלקה 107, 6 טון של sunrise בשנה, הרי שברור שיעוד השטח באותה תקופה היה לחקלאות מסחרית, ולאור כך אין דינו של המערער באותה תקופה כדין חברים אחרים ואסור היה להפסיק לו את אספקת המים.
הבורר ממשיך וקובע, כי הייתה כאן הפלייה. צריך היה לקבוע חיוב נורמטיבי – על פי סוג הגידול וכמות המים שצורך הגידול, ורק אם המערער היה חורג מהמכסה, היה אפשר לחייבו בתעריף חריגה. הבורר קיבל את עמדת המערער וקבע לו פיצוי בנדון.
28. בפתח הדברים יש לעשות מעט סדר במונחים השונים הרלוונטיים לענייננו:
א. "תעריף פרדסנים" –תעריף נמוך ביותר. כמעט ולא קיים היום במשיבה.
ב. "תעריף חקלאות" -תעריף על פי סוג הגידול. כוונהלחקלאות מסחרית.
ג. "תעריף חקלאות מיוחדת"- הכוונה למדשאות ועצי נוי.
ד. "תעריף נורמטיבי"- סוג הגידול ע"פ הוראות מ. החקלאות ורשות המים.
ה. "תעריף חריגה" –כאשר צריכת המים גבוהה יותר מהתעריף הנורמטיבי.
ו. "ממוצע משוקלל" – במים לחקלאות בלבד, נכנסים 3 תעריפים:50%, 30%, 10%. לוקחים את שלושת התעריפים, עושים ממוצע שלהם ומכפילים במספר הקוב הנצרך. כך מחשבים מים לחקלאות. מעבר ל100% האמורים יש תעריפי חריגה. 10% ראשונים – חריגה ראשונה. מעבר לכך – חריגה שנייה, יקרה יותר, וכו'.
29. האם רשאית אגודה לחייב חבר אגודה ב"תעריף חריגה"? התשובה לשאלה זו מתחלקת לשניים: א-מקרה בו האגודה עצמה משלמת "תעריף חריגה" לספק המים שלה. ב- מקרה בו האגודה אינה בחריגה ועל כן היא עצמה אינה משלמת "תעריף חריגה" לספק המים שלה.
30. התשובה לחלק א' פשוטה. ההיגיון מנחה כי אגודה עושה מאמצים רבים, במהלך פעילותה השוטפת, שלא להגיע למצב של חדלות פירעון. לאור כך, נוקטת האגודה בכל האמצעים הכלכליים העומדים לרשותה. אם יש לאגודה בעיית מימון, משום שעקב צריכת יתר של חברים היא מחויבת ב"תעריף חריגה" ע"י הספק שלה, יהיה זה נכון ראוי וצודק להעביר את נטל המימון לחברים אשר חרגו מהמכסה, ולחייב גם אותם ב"תעריף חריגה".
31. לטעמי ניתן לגזור כאן גזירה שווה מנושא חריגה בשיעורי הריבית. כאשר התקיימו דיונים במנהלה להסדרים על פי "חוק ההסדרים במגזר החקלאי-משפחתי תשל"ב 1992" (הידוע כ"חוק גל"), בחובות האורגנים החקלאיים על פי אותו חוק, עלתה השאלה האם יכולה אגודה לחייב את החבר בריבית גבוהה. תשובה שניתנה בפסיקה קבעה כי כאשר אגודה לוקחת כספים בהלוואה מהבנק והבנק גובה %x ריבית, רשאית האגודה לדרוש מהחבר תשלום של אותה ריבית שהבנק גובה ממנה, כאשר החבר חייב כסף לאגודה, זאת משום שהאגודה אינה חייבת ואינה יכולה לממן את החבר. בשלב מאוחר יותר נקבע הכלל כי אגודה תחליט בוועד המנהל שלה על שיעור הריבית, ועליה לאשר זאת באסיפה הכללית לצורך מתן תוקף להחלטה.
32. ואכן בפרשת עובדיה נ' עין תמר, (לא פורסם), מתייחס המלומד חיים נעם ומביא את החלטת הרשם בערעור, אשר קבעה בין היתר:
”לאור העובדה שמכסות המים לחברים כלולות במכסה הכללית של האגודה נוצר מצב שחבר החורג ממכסת המים המוקצבת לו פוגע ביתר החברים שכן נציבות המים מחייבת את האגודה עבור חריגה ממכסתה, לפיכך הגיוני הדבר שהאגודה תהיה זכאית לחייב חבר שחרג ממכסתו בנזק שנגרם לה."
33. מה צריך להיות הדין כאשר האגודה אינה חורגת ממכסת המים שלה, והיא אינה משלמת לספק המים שלה "תעריף חריגה". האם במקרה כזה, רשאית אגודה לחייב את החבר החורג ממכסת המים שהוקצתה לו, ב"תעריף חריגה"?
34. מקרה כזה נדון בתיק בוררות 1179/330/04 פרטוש נ' מסלול מושב עובדים להתיישבות שיתופית (פורסם בנבו).שםקבעכב' הרשם כדלקמן:
"...אין פסול בחיוב חבר שחרג מהמכסה שהוקצתה לו על ידי המושב במחיר חריגה גם אם האגודה לא חרגה ממכסתה הכוללת..."
משמע, קביעת הרשם אינה מותירה מקום לספק כי פעולה כזו (של חיוב חבר חורג ב"תעריף חריגה") היא אפשרית ומותרת. פסיקת הרשם מהווה תקדים מחייב.
35. את הרציונל העומד מאחורי החלטת הרשם לעיל ניתן להסביר על ידי בדיקת שאלת המדיניות הן של האגודה והן של הגופים המוסדיים העומדים מאחורי ההתיישבות והאחראים לה, כמו משרד החקלאות, רשות המים, רשויות הקואופרציה, ואף רשויות המדינה. משאב המים הוא משאב חשוב ביותר ויקר ביותר, על כן נכון, נבון ורצוי שהמדינה תקבע קריטריונים ותמנה גופים אשר יהיו אחראים על חלוקת משאב חשוב זה.
36. ע"א (ב"ש)13011/11/11 מושבי הנגב חברה לפיתוח מיסודן של המועצות האזוריות שלחים מרחב נ' מקורות חברת מים בע"מ (פורסם בנבו) נקבע:
" מדובר במדיניות, שעליה מושתת המשטר התעריפי, ותכליתה להשיג איזון ראוי בין צורכי החקלאות, לבין כמויות המים המוגבלות, שהן משאב לאומי חיוני, והתעריפים הגבוהים לחריגות ממכסת המים, נועדו להרתיע ולרסן".
37. וכך קבע הבורר:
"המשיבה הוכיחה כי הייתה בקשיים כלכליים בתקופה המדוברת וראתה כי נושא מכסות המים הינו מהותי ואקוטי. או אז קבלה החלטה בדבר מדיניות ואופן חלוקת המים לחברים ולצרכנים וקבעה לעצמה את הקריטריונים האמורים. משמע, כי ניכר במדיניותה הניהולית של האגודה כי היא שמה לה, בראש מעייניה, למנוע את ניצולם של תעריפי המים הנמוכים שסובסדו על ידי המשיבה (הנתבעת), על ידי חברי האגודה, ולפעול להשקעה בתשתיות ולהוצאת המשיבה ממצבה הכלכלי הקשה. מדיניות כמו זו שנקטה האגודה אינה רק מותרת, אלא שלאור המציאות הנוכחית ומצוקת המים הקשה בה מצויה המדינה ושעליה אין צורך להכביר במילים, מדיניות שכזו הינה אף מבורכת."
38. כאמור, הבורר דחה את טענות המערער בעניין זה וקיבל את עמדת המשיבה.
הנני מצטרפת לעמדת הבורר בשאלה זו, ומאשרת את החלטתו.
39. המערער טוען כי אסור למשיבה לסטות מהנוהג שהיה קיים בעבר, כלומר לחייב חקלאים בתעריף מים נמוך ביותר אשר נהג במשיבה בעבר, היינו תעריף של "פרדסנים", ויש להמשיך ולחייב על פי תעריף "פרדסנים". בתשובתה טענה המשיבה כי מזה מספר שנים קיים נוהג במשיבה על פיו גובים תעריף של חקלאות "נורמטיבית", כפי שהוסבר לעיל, ויש להמשיך ולפעול על פי נוהג זה.
40. אין אני מקבלת טענה זו של המערער. ראינו כי החלטות רשויות המשיבה התקבלו לעניין גובה התעריפים בהם יש לחייב חבר אשר סיווגו הוא סיווג "חקלאות". המשיבה אכן המציאה מספר החלטות של ועד ההנהלה לעניין תעריפי מים "לחקלאות". החלטות אלה עוסקות בגובה התעריפים עצמם אשר נקבעו במהלך 2009. אין לומר שוועד ההנהלה לא היה רשאי לדון בנושא ולקבוע מדיניות ספציפית אותה מבקשת המשיבה להתחיל וליישם. החיים באגודת מים הם שוטפים ודינאמיים, ובדיוק לשם כך קיים הועד, לשם קביעת מדיניות חלופית רצויה ונכונה, כאשר הוא נדרש לכך מעת לעת. כפי שקובעת תקנה 23 (ב) לתקנות האגודות השיתופיות(רשויות האגודה)תשל"ה-1975.
"לוועד, לרבות הועד הזמני והועד הממונה כאמור בתקנות אלה, יהיו כל סמכויות האגודה שלא נמסרו לרשות אחרת בפקודה, בתקנות אלה או בתקנות האגודה."
41. לוועד האגודה סמכות שיורית לקבל החלטות בכל נושא אשר אינו בסמכות האסיפה הכללית. מקובל שהחלטה מסוג זה צריכה לעבור אישור האסיפה הכללית. טוענת המשיבה, ואף הוכיחה זאת בפני הבורר, כי המדיניות החדשה אשר התקבלה במהלך שנת 2009, אושרה בעת אישור התקציב בשלב מאוחר יותר. מכאן שהחלטת הועד בנושא יישום המדיניות בעניין תעריפי המים, התקבלה כדין ויושמה כדין.
42. לא זו אף זו. גם אם נניח שהחלטת המשיבה משנת 2009 לא התקבלה כדין, כטענת המערער, מה שאינו כן מאחר והוצג בפנינו המסמך בו רשומה ההחלטה שהתקבלה בדבר מדיניות האגודה בשאלת חיוב וגביית תעריפי מים באגודה, בכל זאת הייתי מאשרת את מדיניותה והחלטתה של המשיבה בנדון, בנימוק המכונה בפי ערכאת בית המשפט העליון "עיקרון הבטלות היחסית".
43. עיקרון הבטלות היחסית קובע כי גם אם נפל פגם בפרוצדורה, ניתן להתגבר על פגם זה. וראה בג"ץ איילת השחר בבית המשפט העליון. שם דובר על שינוי אורחות חיים בקיבוץ, כאשר לא נרשם במועד הרלוונטי נושא השינוי, בתקנון. בית המשפט העליון קבע שאכן זה לא בסדר שאין החלטה של אסיפה כללית בנדון ושאין רישום של השינוי בתקנון, וכן כי מהיום והלאה שינוי באורחות חיים חייב להירשם כתקנון ברור. ואולם בכל זאת הנושא של השינוי אושר על ידי בית המשפט העליון בדיעבד. ראה גם פסק הבורר עו"ד עופר נעם בתיק בוררות 355/601/10, אלי בורשטיין נ. בית נחמיה. שם נקבע כי אגודה חייבת לאכוף ולבצע את המדיניות שלה. במקרה שבפנינו, נכון שהאגודה תחליט על מדיניות של חסכון במים ותדאג לביצוע המדיניות.
44. למעשה קיימות 2 החלטות של הרשם היוצא, עו"ד אורי זליגמן, בשאלת חלוקת מכסות המים באגודות, לשנים 2011,2012. בעיקרן קובעות ההחלטות שיש להשתדל לחלק את המים בשוויון. האגודה יכולה גם להחליט על חלוקה לא שוויונית ועל פי קריטריונים מסוימים, במקרה כזה, חייבת האסיפה הכללית לאשר את ההחלטה. את ההחלטה הראשונה של הרשם, מפרשים שאין לסגור מים מידית. הנושא צריך להיות הדרגתי על מנת שלא לפגוע באינטרס ההסתמכות של החבר. יחד עם זאת, לחבר אין שום זכות קנויה לקבל מים כפי שקיבל בעבר. האגודה סוברנית להחליט כל שנה מחדש כיצד יחולקו המים כל עוד הדבר נעשה בהדרגתיות ובסבירות. לכן במקרה של המערער דנן, פסק הבורר, כי ניתוק המים המידי של המשיבה בשנת 2009 היה שלא כדין, ופסק למערער פיצוי בנדון. ואולם מדיניות המשיבה, כפי שנקבעה בשנת 2009 ואשר מטרתה הייתה והינה גם היום, להיטיב עם החברים ועם צרכני המים, הייתה נכונה, התקבלה כדין ולאור כך יש לאמץ אותה ולפעול על פיה.
45. בהמשך לאמור בסעיף 38 לעיל, בשאלת קיומו של נוהג, והטענה של המערער כי יש להמשיך ולנהוג על פי נוהג, גם כאשר ברור לכל כי מדובר בנוהג נפסד, אין אני מקבלת טענה זו של המערער. וראה את החלטתי לעניין נוהג, בתיק בוררות 2523/574/03, יורם עוזרי נ. מושב רועי. שם טען החבר, שהואיל והאגודה חילקה בעשר השנים האחרונות רווחים ממטע התמרים מדי שנה בשנה, הרי שקיים נוהג באגודה ויש להמשיך ולחלק רווחים בכל שנה, ומשנמנעה האגודה מלעשות כן, הגיש החבר תביעה כספית נגד האגודה. בבוררות הוכיחה האגודה כי היא חדלת פירעון ונמצאת בגרעון של מספר מיליוני שקלים בבנק. שם פסקתי בערעור החבר על פסק הבורר, כי לא יעלה על הדעת שאגודה שהיא חדלת פירעון, תמשיך לשלם רווחים לחברים כאשר היא בהפסדים ניכרים. יש להעדיף את עצם קיומה של האגודה, על פני קיום הנוהג של חלוקת רווחים מענף מסוים. ולאור מצבה הכלכלי, נכון פעלה האגודה כשהחליטה שלא לחלק רווחים לחברים בשנה הספציפית המדוברת. החלטה זו אושרה בבית המשפט העליון.
46. לטענת המערער שהבורר אינו רשאי לתת סעד שלא התבקש לתת בתביעה. כאן מדובר בנקודה אינטגראלית שהיא בתוך הסעד. המשיבים היו נתבעים ולא תובעים על כן לא ביקשו סעד. מותר לבורר לתת הוראה לביצוע, אשר מהווה חלק מתוך הסעדים אותם נתן הבורר, לטובת התובע, בתוך פסק הבורר. היינו, הבורר פסק פיצוי כספי לתובע, ואולם התנה את קבלת הפיצוי בפעולה מסוימת בה חייב התובע לנקוט, טרם קבלת הפיצוי האמור. אני סבורה שהאמור נכלל בגדר סמכות הבורר בבוררות.
47. בית המשפט העליון קבע ברע"א 3189/06 אפרים וולפינגר נ. בן ציון ורחל ראובני, מפי כבוד השופט אליקים רובינשטיין, כדלקמן:
"במקרה זה, כנגד המבקשים ניתן פסק דין בגין עבודות בניה החורגות מההסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, שנחתם בין הצדדים. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי ע"י המבקשים נדחה, ומאידך, נתן בית-המשפט המחוזי שני צווים נוספים האחד, הריסת קירוי, והאחר, איסור על בניית מבנה מסוים. כלפי פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור זו. בבקשה נטען, בין השאר, כי כיוון שהסעד העיקרי שהתבקש בתביעת המשיבים היה צווי הריסה, לא הייתה לבית-משפט השלום סמכות לדון בתביעה. עוד נטען, כי כיון שבית-המשפט המחוזי הסתמך על העובדות שנקבעו בבית-משפט השלום בחוסר סמכות, בטל גם פסק דינו. יצוין כי טענת הסמכות לא הועלתה בערכאות הקודמות. (נטען גם כנגד קביעות עובדתיות, אולם בכגון אלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, קל וחומר בגלגול שלישי).
בית-המשפט העליון דחה את הבקשה מן הטעמים הבאים:
אכן נקבע בעבר כי "בית-המשפט ייזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת הערעור". ואולם, דומה כי תפיסה זו, נחלשה במידת מה, מכל מקום כשהמדובר בתיקים גבוליים. בית-המשפט יטה לפרש בנסיבות כאלה, שבהן לא הועלתה שאלת סמכות בערכאות הקודמות ולא נטענה, והערכאות הקודמות לא נדרשו לה, את המצב המשפטי בדרך שתאשש את הסמכות, קרי, פסק דין קודם יבוטל רק בנסיבות שבהן חוסר הסמכות מובהק, אך "ליקוי מאורות" הוא שגרם שלא להבחין בו. בגישה זו יש, כאמור, גם תרומה לחיסכון במשאבים וליעילות.
°כך גם בענייננו. אכן "ההלכה היא, כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי. אך במקרה שלפנינו איחד בית-משפט השלום את הדיון בשתי התביעות שהגישו המשיבים: תביעת הפיצויים והתביעה לצווי מניעה וצווי הריסה. גם בדיעבד ניתן לראות במכלול זה את הסעדים העיקריים כצווי המניעה (הפסקת הבניה) והפיצויים, שהם בסמכותו המקורית של בית-משפט השלום, ואת סעד ההריסה כטפל להם בנסיבות; גם לא היה טעם מערכתי לפיצול, ומה שיכול להיראות כטפל הלך אחר מה שיכול להיראות כעיקר, כך שבית-המשפט כמו סבר כמובן מאליו - משלא נדרש לכך - שקנה סמכות לדון גם בסעד הטפל (ההריסה). גם לטוען כי ראוי היה להפריד את התביעות, היה צורך להעלות נושא זה בערכאות הקודמות, ואין מקום להידרש לעת הזאת לסוגיה זו מעבר לאמור, משלא לובנה בעתה ובזמנה. לא ניתן לומר בענייננו באורח מובהק כי הייתה כאן חריגה מסמכות."
ומן הכלל אל הפרט. הבורר נתן למערער מספר סעדים כפי שהתבקשו בתביעה. במסגרת אותם סעדים, סבר הבורר כי הכרחי היה להטיל על המערער לבצע פעולה מסוימת (של התקנת שעון מים נוסף) וזאת על מנת שניתן יהיה מכאן ולהבא לקרוא נכון ובנפרד את צריכת המים הביתית של המערער, מחד, ואת צריכת המים המעין-חקלאית אותה גובים על פי תעריף נורמטיבי או תעריף חקלאות מיוחד, מאידך. המערער בוחר לראות בהחלטה זו של הבורר מעין סעד שניתן למשיבה, מבלי שהבורר התבקש לתת סעד כזה, אך כאמור יש לראות בכך עניין המשולב בקבלת הפיצוי העיקרי הכספי אותו תבע המערער, ואותו גם קיבל, בפסק הבורר.
48. המערער חולק על אופן שיטת החישוב של צריכת מים נורמטיבית, וטוען כי הואיל והמשיבה אינה מחשבת בדיוק באופן ובדרך כפי שהוא סבור שיש לחשב צריכת מים נורמטיבית, הרי שהוא נפגע מכך, מאחר וגובים ממנו יותר כסף. תשובת המשיבה היא כי היא מחשבת את מכסת המים הנורמטיבית בדיוק כפי שהורו לה במשרד החקלאות וברשות המים וכי כל אגודות המים לחקלאות מחשבות את הסכום באותה דרך בה היא מחשבת. הואיל ומדובר בשאלה עובדתית, אני מוצאת לנכון לקבל את ממצאי הבורר בנדון. בנוסף האסמכתאות אותן הציג המערער לנושא, היינו כיצד מחשבים מושבי עובדים באזור את צריכת המים, איננה רלוונטית, מאחר ואין הנדון דומה לראיה, משום שאנו דנים באגודת מים ולא באגודה להתיישבות חקלאית.
49. כבר מצאנו לא אחת כי אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה.
"קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה ראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה פוסקת אחרת אילו שמעה בעצמה את העדים".
זוסמן, בספרו סדר דין אזרחי, מהדורה חמישית בעמ' 807.
50. את ההלכה האמורה חזר ואישר בית המשפט העליון ו מספר רב של פעמים. וראה לדוגמא: אהרון כהן נ. בית נחמיה, חיים צ'מני נ. בצת, ועוד...
51. לסיום, אבקש להתייחס לטענת המערער כי גביית תשלום ממנו, החבר, בתעריף חריגה, ויחד עם זאת אספקה סדירה של מים על ידי המשיבה לצרכנים חיצוניים, מנוגדת לתקנה 2 (ג') לתקנון המשיבה.
52. איני מקבלת טענה זו של המערער ממספר נימוקים. הראשון: עיינתי עיין היטב בתקנון המשיבה. תקנה 2 מדברת על מטרות האגודה. סעיפים קטנים א, ב, ד, - כולם מגבילים את עצמם וקובעים כי יש לדאוג לחברים, ואכן המילה "חברים" מופיעה בתוך הסעיפים הקטנים האמורים. ואילו סעיף קטן (ג) במפורש אינו מגביל את עצמו ל"חברים". וכך נאמר בסעיף:
"2 (ג) לסדר הספקת מים לצורכי השקאה ושמוש בית."
"מכלל לאו אתה שומע הן". נכון שבפתיח של תקנה 2, נקבע באופן כללי כי מטרות האגודה הן לארגן ולשפר את התנאים הכלכליים והחברותיים של חבריה בהתאם לעקרונות קואופרטביים ובייחוד: -....., ואולם כאמור, בכל סעיף קטן אחר הוסיפו את המילה "לחברים" מלבד בסעיף קטן (ג) המדבר על אספקת מים לחברים. מדובר בתקנון מאושר משנת 1974.
מכאן הנני למדה כי כבר אז קבעו מנסחי התקנון כי מדובר באגודת מים, על כן לא הוגבלה אספקת המים לחברים בלבד, ממש בתוך הסעיף הקובע בתקנון. כך גם פעלה האגודה במהלך שנים ארוכות וסיפקה מים לצרכנים חיצוניים בנוסף לחברים.
הנימוק השני: בפתיח של תקנה 2 נאמר: "בהתאם לעקרונות הקואופרטיביים" על משמעות קביעה זו עמדתי כבר לעיל, היינו יש להישמע לעקרונות ההתיישבות, רשות המים ומשרד החקלאות והגופים המיישבים.
הנימוק השלישי: אנו עוסקים במשור האזרחי. כל פעולה צריכה להימדד על פי "האדם הסביר". משמע, אין לקבל טיעון האומר, אני החבר, אבזבז מים ללא כל חשבון, ואולי אף ללא סוף, רק משום שאני חבר באגודה, ואת, האגודה, אינך יכולה או רשאית להגביל אותי בכמות המים שאני צורך. טיעון כאמור הוא לא סביר, לא יתקבל, ומי שטוען כך – הוא זה שמתנהג בניגוד לאמור בתקנון, ולא ההיפך. משמע, עקרון האדם הסביר צריך להיות מופעל דווקא בנושא של שימור המים.
הנימוק הרביעי: לאור חוק יסוד חופש העיסוק, רשאית האגודה לקבל החלטה כי היא פועלת לאספקת מים לחברים, ואף לצרכנים חיצוניים, בין חקלאים ובין שאינם חקלאים, ואשר אינם חברים באגודה.
הנימוק החמישי: מכירה לצרכנים חיצוניים היא לטובת ולרווחת החברים, בכך שהאגודה קיימת ומתקיימת לאור המכירה, יתכן ויוותר רווח כספי לחלוקה לחברים בתום השנה.
מסקנה: אין אני מקבלת את טענת המערער כי האגודה פועלת בניגוד לאמור בתקנונה.
53. יש לקחת בחשבון את העובדה כי אנו דנים באגודת מים. אגודת מים שונה במהותה מאגודה שהיא מושב עובדים. שם אכן יש חלוקה של מכסות מים לחברים, ולחברים גם יש עדיפות. במקרה של אגודת מים היא קמה על מנת לספק מים לחברים וגם לצרכנים. לאור כך אין לראות משמעות חריגה לכך שמים מסופקים לצרכנים. באספקת מים לצרכנים דואגת האגודה גם לחברים וגם לצרכנים. עלות המים צריכה להיקבע על פי סוג הגידול. יחד עם זאת רשאית אגודה לתת עדיפות לחברים. על פי הנסיבות דנן, עולה שהאגודה פעלה כפי שהחליטה במדיניות נכונה. במקום בו קופח המערער, נקבע לו פיצוי בפסק הבורר. ואולם בשאלת המדיניות של חיסכון במים אני מקבלת את עמדת המשיבה והבורר וקובעת כי לא נפל פגם בביצוע המדיניות ואין לקבל את עמדת המערער בנדון.
54. הוצאות. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הבורר בנושא הוצאות. אני מניחה כי הבורר עשה שקלול של התנהגות האגודה והתנהגות החבר, שקלול של העובדות והראיות, ובסופו של יום החליט כפי שהחליט.
55. הנני דוחה את הערעור.
56. המערער יישא בהוצאות ערעור זה בסך של אלפים ₪, לטובת המשיבה.
4 בדצמבר 2013 לאה רוזנטל, עו"ד
עוזרת רשם האגודות השיתופיות
