עוזרת הרשם קבעה כי חברת המושב שאר ישוב תשלם לאגודה 250 ₪ מדי חודש עד להשלמת חובהּ בסך 13,816 ₪ לאגודה
משאר ישוב, ד"נ גליל עליון 12240
ובעניין: שאר ישוב מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
פ ס ק ד י ן
בפניי השגה על פסק הבורר מר נחום דוד מיום 8/4/2013. מפסק הבורר עולה כי הנפסק בו התבסס על הסכמות אליהם הגיעו הצדדים, אשר כב' הבורר נתבקש ליתן להם מעמד של פסק בוררות.
חרף האמור, התקבלה במזכירות ביום 22/4/2013 פניית המשיגה כי אבטל את פסק הבורר (להלן – "ההשגה").
ההשגה הועברה לתגובת המשיב תוך קביעת מועד לדיון בפניי. תשובת המשיב התקבלה ביום 9/6/2013 (להלן – "התשובה להשגה").
המשיגה ביקשה כי לא יקוים דיון פרונטאלי בשל קשייה להגיע לדיון וכי הכרעתי תתקבל על בסיס החומר שהוגש בתיק. המשיב הסכים לכך ולכן קבעתי בהחלטה מיום 9/6/2013 כי הדיון יבוטל. משכך, הכרעתי מתבססת על החומר שהגישו הצדדים בתיק זה.
תחילתו של הליך בורות זה בפניית המשיב (להלן – "האגודה") לרשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") בבקשה כי ימונה בורר בינו ובין המשיגה בשל חוב כספי בהתאם לספרי החשבונות של המשיגה לאגודה. סכום התביעה, כפי העולה מהחומר שצורף לבקשה עמד על כ- 11,100 ₪.
סעיף יישוב סכסוכים בתקנון האגודה מפנה בירור סכסוך כאמור לבוררות בהתאם לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה"). משכך, מונה מר נחום דוד כבורר ביום 28/1/2013 (להלן – "הבורר").
מפסק הבורר עולה, וכך גם מן הטענות שבפניי, כי המשיגה אינה מתכחשת לחוב האמור ורק בשל מצב כלכלי קשה אינה עומדת בתשלומים המושתים עליה. כאמור, בבקשה למינוי בורר שהגישה האגודה, חוב המשיגה עמד על הסך של 11,169 ₪, אך מפסק הבורר עולה כי סך החוב עמד על הסך של 21,280 ₪. לא זו אף זו, פירט כב' הבורר בפסקו כי סך זה מורכב מ"חוב בגין האגודה השיתופית חקלאית" מינואר 2010 ועד מרץ 2013 – על סך 13,816 ₪, ו"חוב בגין מיסים מוניציפאליים" מינואר 2001 ועד ינואר 2013 – על סך 7,464 ₪, כשצירוף הסכומים מעמידנו על סך סכום התביעה שלעיל.
אני למדה מפסק הבורר כי לאחר הדיון הראשון שהתקיים בפני כב' הבורר, ניתנה לצדדים ארכה של שבועיים בניסיון להגיע להסכמות. על פניו, ארכה זו שנתן כב' הבורר הוכיחה עצמה:
"בארכה שניתנה (שבועיים), הצדדים הגיעו להסכמות ביניהם. מעיון בהסכמות החלטתי לאמץ אותן בפסק הבוררות."
ממשיך כב' הבורר וקובע בפסקו (ההדגשות במקור):
"פסק הבוררות
1. הנני מורה לגב' לורנט לשלם את חובה לאגודה השיתופית העומד בסכום כולל של 21,280.62 ₪, בתשלומים חודשיים של 500 ₪ לחודש, ממועד פסק ביצוע הבוררות.
2. על גב' לורנט אסתר לשלם את חובה החודשי השוטף במועדו כפי שמחויב בכרטיס הרשום על משק 50 בשאר ישוב.
3. בהתחשב במצבה הכספי של לורנט החוב יישא ריבית רגילה כנהוג בישוב.
4. פיגור בתשלומים ו/או אי תשלום יישאו ריבית חריגה על פי החוק.
כמו כן האגודה השיתופית תהיה רשאית לגבות את החוב מגב' לורנט בכל דרך חוקית העומדת לרשותה.
1. כב' הבורר "התייצב חד צדדים וחד משמעית לצד המושב".
2. הליך הבוררות נכפה על המשיגה.
3. אין לראות במשיגה סרבנית תשלום, ואין לה כלל סכסוך עם האגודה. מצב הדברים הוא שאינה יכולה לשלם חובה בשל מצבה הכלכלי הקשה, בשל היותה פנסיונרית שהכנסתה מסתכמת אך בקצבה המשולמת לה על ידי המוסד לביטוח לאומי.
4. בשל מצב כלכלי זה, החליטה המשיגה זה מכבר למכור את משקה, כשבכוונתה לשלם את חובה לאגודה מכספי תמורת המכירה. ואכן, קונים פוטנציאליים אשר אף היו מקובלים על האגודה אמורים היו לקנות את משקה של המשיגה, אך לפני השלמת העסקה נמלכו בדעתם - והעסקה בוטלה. המשיגה ממשיכה בניסיונותיה למכור את משקה כאמור - "במלוא הרצינות" (כך במילותיה).
5. טענת האגודה כי המשיגה לא שילמה מיסים מזה כ- 5 שנים אינה נכונה. ולראיה – משנת 2008 ועד שנה זו שולמו על ידה כ- 15,000 ₪ על חשבון חובה, ממקורות אקראיים שהזדמנו למשיגה.
6. המשיגה חוזרת על הצעתה כי עם מכירת משקה ישולם החוב מידית במלואו.
7. המשיגה מבקשת כי האגודה תתחשב במצבה ותחייבה בסכום פחוּת מזה משמחויבים שאר החברים בגין מיסי חבר, בדומה להנחות להן זכאית בגין ארנונה. אישורים על הנחות אלה, אף רטרואקטיבית משנת 2009 ועד סוף שנת 2013 (להלן – "הנחת הארנונה"), הביאה בפני כב' הבורר אך כב' הבורר לא נתן כל ביטוי לכך בפסק הבורר וגם לפיכך ראוי לתקנו.
8. המשיגה טוענת לסכום של 1,668 ₪ ששילמה בגין דמי חכירה (להלן – "דמי החכירה") אותם לטענתה היה על האגודה להשיב לה (בדמות זיכוי חשבונה), אך האגודה נמנעה מלזכותה.
9. המשיגה מבקשת שייקבע שאינה חייבת בתשלום ריבית בגין הסכומים שלטענתה ממילא היה על האגודה לזכותה: דמי החכירה והנחת הארנונה.
10. המשיגה, בהיותה מייצגת עצמה, מעלה שאלה האם היא אמורה לשאת בשכר כב' הבורר, בסך של 526 ₪ בגין שלוש שעות התדיינות בפניו.
11. מסכמת המשיגה את הסעדים המבוקשים על ידה:
11.1. כי חשבונה יזוכה בגין חוב החכירה והנחת הארנונה, וכי בגין סכומים אלה לא תחויב בריבית.
11.2. לאפשר למשיגה לקבל הסברים בדבר אופן זיכוי חשבונה בגין סעיף 11.1 מרואה החשבון של האגודה - במשרדו (האגודה התנגדה לכך).
11.3. מחיקת סעיף 4 לפסק הבורר בשל שאינו מידתי ופוגעני.
11.4. כי אקבע שלאגודה אין ולא יהיו יותר תביעות כנגד המשיגה.
1. פסק הבורר משקף נכונה את הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בישיבה שקיימו הצדדים בעצמם (ללא ב"כ) ביום 21/3/2013, והצדדים אף חתמו על ההסכמות האמורות. משכך – מוגשת ההשגה בחוסר תום לב של המשיגה, בניסיון להתחמק מהתשלום כפי שהסכימו עליו הצדדים.
2. לאור זאת, מבקשת האגודה כי ההשגה תדחה על הסף, כי פסק הבורר יאושר וכי המשיגה תחויב בהוצאות האגודה בגין הליך זה. לחילופין, למקרה שבקשה זו של האגודה תידחה, מוסיפה היא גם עמדותיה לגופן של טענות המשיגה.
3. לעניין הנחת הארנונה - מעולם לא הוסכם כי ההנחה תתקבל בכל תנאי. כל שהוסכם הוא כי האגודה תבדוק אם נפל פגם בחיוב המשיגה בכרטסת הוועד המקומי ואם יתברר שכך הוא – יתוקן הפגם. מבדיקה שערכה האגודה לא נמצא כי יש ממש בטענות אלה של המשיגה, וכי ההנחות לה הייתה זכאית ניתנו לה בזמן אמת. ויודגש: לאישור כי המשיגה זכאית להנחות בדיעבד אין כל תוקף מחייב.
4. לעניין דמי החכירה – עד דצמבר 2009 שילמה האגודה למנהל מקרקעי ישראל את דמי החכירה באופן מרוכז, ובהתאם חויב כל חבר בכרטיסו המתנהל אצל האגודה. עם מתן פטור מדמי חכירה בעקבות בג"ץ 10695-05 קיבוץ משגב עם נ' מנהל מקרקעי ישראל – זוכתה גם המשיגה בסך 403 ₪ "באופן יחסי לחודשי השנה" (סעיף 19 לתשובה להשגה).
5. יש לדחות את בקשת המשיגה למחיקת סעיף 4 לפסק הבורר באשר הוא מידתי וסטנדרטי, וממילא ככל שהמשיגה תעמוד בהתחייבויותיה הרי שלא יהא בו כל שימוש.
6. לעניין טענות המשיגה לחיוב בריבית מבהירה האגודה כי הריבית בה מחויבים החברים זהה לריבית שמחייב בנק לאומי את האגודה.
דין ההשגה להתקבל בחלקה, אם כי לא מהטעמים המפורטים בה. ואסביר;
מעמדו של חוב בגין מיסי ועד מקומי
1. המקורות לניהול הליך הבוררות מושא החלטה זו הם שניים: תקנון האגודה והפקודה. משתקנון האגודה מפנה לסעיף 52(2) לפקודה, הרי שמדובר בבוררות סטטוטורית, הכפופה לדיני האגודות השיתופיות ואינה כפופה לחוק הבוררות. ראו לעניין זה פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל, כרך א' 205 (מהדורה רביעית מיוחדת).
2. סעיף 52(2) לפקודה קובע כי סכסוכים שיידונו לפי סעיף זה הם סכסוכים הנוגעים ל"עסקי האגודה". המונח "עסקי האגודה" הוא מונח אשר תוכנו נקבע על דרך האינדוקציה, קרי - ממקרה למקרה. מן הפסיקה עולה כי תביעה כספית של אגודה כנגד חבר אגודה, בהתאם לכרטסת המהווה חשבון החבר אצל האגודה, היא תביעה הנכנסת לגדר "עסקי אגודה". ואפנה לספרו של המלומד ח. נועם אגודות שיתופיות הלכות ופסיקה 612-614 (מהדורה מעודכנת לאפריל 2010) (להלן – "נועם") ולמקורות המפורטים שם והיפים לענייננו: המ' (חי') 1197/70 בית שערים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' ישי מיכאלי ו- 5 אח', פ"מ ע"ב, 19; תיק בוררות מס' 586/204/05 גרין משה נ' בצרה כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, נדון אצל רשם האגודות השיתופיות; וכן לפרשנות המקובלת והמרחיבה למונח "עסקי האגודה" כפי שהתוותה כב' השופטת אילה פרוקצ'יה בעת היותה שופטת בית המשפט המחוזי בה"פ 284/98 בש"א 1211/98 בית מאיר נ' רחמני.
3. אלא שבמקרה שבפניי, החוב שתבעה האגודה מורכב הן מחוב בגין מיסי חבר לאגודה השיתופית והן מחוב המשיגה לוועד המקומי ("חוב בגין מיסים מוניציפליים" בלשון כב' הבורר). נקודה זו מהותית ביותר לענייננו. יש להבחין בין ועד ההנהלה של אגודה שיתופית ובין ועד מקומי לעניינו. אמנם נכון הוא, כי במקרים מסוימים בשני ועדים אלה מכהנים בדיוק אותם חברים, היינו מתקיימת זהות פרסונאלית ביניהם, אך זאת מכוח סעיף 91 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 המתווה את "עיקרון זהות הוועדים". ויודגש: הגם שלשני הוועדים זהות פרסונאלית, אין חד הם.
4. ובמה דברים אמורים? מערכת הדינים החלה על ועד הנהלה של אגודה שיתופית איננה מערכת הדינים החלה על ועד מקומי, אף בהתאם לתפקידים השונים המוטלים על כל אחד מהם.
"בעוד ועד האגודה פועל במישור הפרטי ואינו כפוף לחוקים החלים על גופים ציבוריים הרי הועד המקומי הינו רשות מקומית שחלים עליה ההוראות המתייחסות לגופים ציבוריים."
5. כבר נקבע בפסיקה כי יש להפריד בין החיובים שמשלמים חברי אגודה שיתופית לאגודה מכוח החלטות האסיפה הכללית ובין חיובים שמשלמים חברי אגודה שיתופית לוועד המקומי, וזאת גם בהתקיים זהות ועדים (ולדידי צריך להדגיש כי כך הוא בעיקר במצב זה). מצאתי בעניין זה להפנות שוב לנועם בעמ' 466-467 (ההדגשה שלי ד.ב):
"במקום שקיימת זהות בין ועד האגודה והוועד המקומי האם רשאית אגודה לנהל את חשבונות החבר בכרטיס אחד ולחייבו באותו כרטיס במיסי אגודה ובמיסים מוניציפליים? על שאלה זו השיב ביהמ"ש המחוזי בתיק חניאל מושב עובדים נ' סגל בשלילה:
בערעור על החלטה זו ביטל כ' ביהמ"ש העליון את ההחלטה למחיקת החיובים המוניציפליים מכרטיסו של החבר והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי על-מנת שישמע ראיות בשאלה. האם רשאית האגודה לתבוע את תשלום המס המוניציפלי מכוח היחסים שבין האגודה, הוועד המקומי והחבר.
משחזר התיק לדיון בפני כב' הנשיא בביהמ"ש המחוזי בת"א, קבע כב' הנשיא הנחיות ברורות בנוגע לאופן שיש להפריד בין הנהלת החשבונות של הוועד המקומי לבין זה של האגודהעפ"י הנחיות אלו:
א. יש לנהל מערכת נפרדת ועצמאית של הנהלת חשבונות לוועד המקומי ולאגודה.
ב. ...
ג. ...
ד. ...
ה. פיגורים בתשלום מיסים מוניציפליים נושאים ריבית שנקבעה בחוק הרשויות המקומיות, ואילו חוב לאגודה נושא ריבית בהתאם להחלטת האסיפה הכללית.
ו. ..."
במקרה דנן אין בפניי כל ראיות כי אכן החיובים הופרדו כדין, וראיות כאמור אף לא עמדו בפני כב' הבורר.
6. שאלה נוספת העולה כחלק מהדיון האמור והדורשת תשובה עניינית, היא שאלת סמכות האגודה השיתופית לנהל הליכי גבייה של כספי ועד מקומי (הקרויים בפי רבים "כספים מוניציפאליים"). לטעמי בעניין זה יש לומר כמה מילים על מערכת היחסים שבין האגודה השיתופית ובין הוועד המקומי;
"לפי הוראת סעיף 91(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) משמשים, ביישוב שיתופי, חברי ועד ההנהלה של האגודה השיתופית כחברי הוועד המקומי של המקום, וועד ההנהלה נבחר על-ידי האסיפה הכללית של האגודה השיתופית (ראה דברינו לעיל), אך בכך - בהרכב החברים המכהנים בשני הגופים - מסתיימת זהות הוועדים. פרט לזהות "אנושית" זו הרי שני גופים אלה - ועד ההנהלה והוועד המקומי - משמשים כשני אורגנים משפטיים שונים ונפרדים, הן מבחינת התפקידים, במהותם ובהיקפם, המוטלים על כל אחד מהם, והן מבחינת מיקומו של כל אחד משני גופים אלה במערכת הנורמות המשפטיות המקובלות. לשון אחרת וקונקרטית יותר: כאשר מכהן ועד ההנהלה כוועד מקומי על-פי סעיף 91לצו, הריהו משמש כאורגן משפטי שונה ונפרד, המנותק מהאסיפה הכללית של האגודה ובוודאי שאיננו כפוף לה, וכל כוחו ופעילותו באים מכוח הוראות הצו כפי שנקבעו על ידי שר הפנים, ומכוחן בלבד. אסביר את הדברים.
יפה נאמר על השוני שבתפקידים ובסמכויות של "שני" גופים משפטיים אלה: "תפקידיו, סמכויותיו, כפיפויותיו של הוועד הן כפולות: בהיותו הוועד של האגודה עליו לדאוג לחברי האגודה ולנהל את ענייני האגודה; ובהיותו הוועד המקומי מוטל עליו לדאוג לכל תושבי המקום ולנהל את ענייני היישוב בכללותו" (ההדגשות שלי - מ' א') (אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 23)."
(בג"ץ 258/85 יצחק עמר נ' דוד פרץ, פ"ד מב(3) 485, 491)
לאור הדברים האמורים, למעשה, חוב שחייב חבר אגודה לוועד המקומי איננו חוב הנכנס בגדר "עסקי האגודה", ולפיכך סעיף הבוררות אינו חל עליו. למעשה, האגודה כלל לא הייתה רשאית להביא את חוב המשיגה לוועד המקומי כחלק מהחוב הנתבע בהליך בוררות סטטוטורית, וכך נגזרת חובתו של כב' הבורר לחלץ החוצה את חוב המשיגה לוועד המקומי מהתביעה אשר נדונה בפניו בהליך בוררות סטטוטורית.
7. להבדלים בין פעילות הוועד המקומי ובין פעילות האגודה השיתופית במישורים המשיקים לשני גופים אלה ראו גם: דבריה של כב' השופטת רבקה איזנברג בתא"מ 25977-03-11 קיבוץ מלכיה ואח' נ' ברנהולץ [פורסם בנבו] (5/3/2013), פסקה 6; תא"מ (חד') 25440-04-12 מרגלית אלבז רביבו נ' מושב מגדים [פורסם בנבו] (7/1/2013) פסקאות 28-29; וכן:
"ועד של מושב הינו בעל מעמד שלטוני כ"ועד מקומי" לפי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, ובעל מעמד של ועד ההנהלה של האגודה השיתופית של המושב. בפונקציה אחרונה זו עשויה הוא להיות כפוף להוראותיהם של המוסדות הגבוהים יותר של האגודה. מה שלא כן בפונקציה השלטונית שלו. כדברי השופט אלון, המסכמים את התורה שהובאה עד כה על רגל אחת:
"אין זה עולה על הדעת, ונוגד הוא תפיסות יסוד של מנהל תקין, שגוף הממוין כגוף פרטי ינחה הנחיות ויורה הוראות לגוף שהוא חלק מהמשפט הציבורי-שלטוני באשר לדרך פעולתו"
8. הבדלים אלה אף מחזקים את הקביעה כי מחובתם של שני גופים אלה, וזאת ביתר שאת מקום בו מתקיים עקרון זהות הוועדים, לקיים מערכת נפרדת של הנהלת חשבונות, באופן שכספים שגובה ועד ההנהלה של האגודה לא יתערבבו אף רישומית בכספים שגובה הוא בכובעו כוועד מקומי. ויודגש: הכספים שנגבים ככספי ועד מקומי (כמו גם החובות והפיגורים) אינם כפופים לדיני האגודות השיתופיות, ואין לטעות ולנסות להחיל עליהם דינים אלה.
9. לאור זאת אין לי אלא לקבוע כי מהחוב הנתבע יש לקזז את חוב המשיגה בגין מיסי ועד מקומי, באשר חוב זה אינו כפוף לדיני האגודות השיתופיות ולא ניתן לגבייה בבוררות סטטוטורית.
10. כפועל יוצא מקביעתי האמורה, לא אכנס לדיון בכל טענות הצדדים הקשורות עם כספי הוועד המקומי, ובכלל זה ההנחות להן טוענת המשיגה ואליהן התייחסה האגודה בתשובתה – באשר אלה אינן חלות על מיסי החבר המשולמים לאגודה.
12. המשיגה טענה כי כב' הבורר "התייצב חד צדדים וחד משמעית לצד המושב". בכל הכבוד, לטענה זו לא הובאה כל ראיה. יתרה, האגודה בתשובה להשגה אף צירפה עותק מההסכם שנחתם בין נציגי האגודה ובין המשיגה בישיבה מיום 21/3/2013 בה לא נכחו באי-כוח או הבורר, ומהשוואת הסכם זה לחלקו האופרטיבי של פסק הבורר עולה זהות תנאים. לפיכך לא ברור על מה נשענות טענות המשיגה כנגד כב' הבורר, ודין טענות אלה להידחות.
13. עוד טוענת המשיגה בפניי, כי הליך הבוררות נכפה עליה. בכל הכבוד המשיגה אינה מיוצגת. לו הייתה, כי אז בוודאי היה מביא לידיעתה בא-כוחה את ההלכה כי תקנון אגודה שיתופית כמוהו כחוזה בין האגודה ובין חבריה ולאור סעיף יישוב הסכסוכים בתקנון – לא נדרשת הסכמת המשיגה להליך הבוררות. מקום בו פתחה האגודה הליך בוררות כנגדה כדין, אין כל נפקא מינה להסכמתה. גם טענה זו נדחית.
14. טוענת המשיגה כי אין לראות בה סרבנית תשלום בשל שאינה כופרת בחובה, אלא אינה יכולה לשלמו בשל מצבה הכלכלי הקשה. בכל הכבוד, מצב כלכלי קשה אינו פוטר אדם מלשלם חובותיו (אלא בכפוף לדיני פשיטת רגל). עם זאת, מן הראוי כי האגודה הייתה עושה מאמץ להגיע להסכמות עם חברת אגודה אשר אינה כופרת בחובותיה אלא מנסה לשלמם בכפוף ליכולותיה. ובעניין זה אוסיף במלוא הזהירות כי אפשר שהיה על האגודה לשקול הצעת המשיגה לשלם סך של 300 ₪ בלבד כל חודש לאור מצבה הכלכלי הקשה והתחייבותה לשלם את מלוא חובה באופן מיידי עם מכירה משקה, תחת ניהול הליך משפטי, ובוודאי מקום בו הוסכם כי תשלם 500 ₪ בלבד כל חודש (וזאת מבלי להתייחס לכפירת המשיגה בהסכמות אלה). לטעמי יש לשקול אם העלות מצדיקה את התועלת בעניין זה, ויש מקרים בהם גילוי רגישות וגמישות מביא לתוצאות טובות הדומות מאוד לאלה שמושגות בהליך המשפטי שאותו היה ניתן - ואולי אף צריך היה - למנוע.
15. המשיגה מבקשת כי האגודה תתחשב במצבה ותחייבה בסכום פחות מזה משמחויבים שאר החברים בגין מיסי חבר, בדומה להנחות להן זכאית היא, לטענתה, בגין ארנונה. המשיגה מבססת את בקשתה על אישורים שלטענתה יש בידיה להנחת הארנונה. והרי כבר הוסבר לעיל, כי אין לערב בין הדין החל על הוועד המקומי, ובין דיני האגודות השיתופיות. משכך, אין לגזור גזירה שווה מהנחת הארנונה להנחות דומות במיסי החבר שמוטלים על כל חבר באגודה שיתופית. לא הובא בפניי ראיות בדבר מקרים אחרים בהם ניתנות הנחות אחרות בדמי החבר או החלטות מי מאורגני האגודה בקשר עם הנחות בדמי חבר ולפיכך לא מצאתי להתערב בשיקול דעת האגודה בעניין זה. אסתפק בלהביע תקווה כי האגודה תפעל בשיקול דעת וברגישות ותשקול בקשות המשיגה.
16. המשיגה טוענת לסכום של 1,668 ₪ ששילמה בגין דמי חכירה (כאמור לעיל ולהלן – "דמי החכירה") אותם לטענתה היה על האגודה להשיב לה (בדמות זיכוי חשבונה), אך זאת לא נעשה. הסבירה האגודה בתשובה להשגה כי עד דצמבר 2009 שילמה האגודה למנהל מקרקעי ישראל את דמי החכירה באופן מרוכז, ובהתאם חייבה כל חבר בכרטיסו. עם מתן פטור מדמי חכירה בעקבות בג"ץ 10695-05 קיבוץ משגב עם נ' מנהל מקרקעי ישראל – זוכתה גם המשיגה בסך 403 ₪ "באופן יחסי לחודשי השנה" (סעיף 19 לתשובה להשגה). אודה ולא אבוש כי מתשובתה של האגודה לא ברור אם המשיגה זוכתה רק בחלק מהסכום לו זכאית והמדובר בזיכוי חלקי בלבד או שסכום זה הוא כל הזיכוי לו זכאית לדעת האגודה. בעניין זה אבקש את הבהרות האגודה.
17. לעניין שאלת המשיגה בעניין שכר טרחת הבורר הרי שלאור הסכום שנתבקש (526 ₪ בגין שלוש שעות התדיינות) נראה כי סכום זה סביר ביותר. הוראת תקנה 14 לתקנות הבוררות קובעת מפורשות כי על הצדדים לשלם לבורר שכרו במידה שאישרם הרשם. יש לראות באמור אישור לשכר הבורר, ועל המשיגה לשלם סכום זה בהתאם לדרישת הבורר הנכבד. אם נשאה בסכום זה האגודה במקומה של המשיגה, הריני מאשרת לאגודה לגבות סכום זה המשיגה.
18. לעניין טענת המשיגה למחיקת סעיף 4 לפסק הבורר, הרי שטענה זו נדחית. עם זאת, ומאחר שכבר קבעתי לעיל כי בסמכותי לעסוק אך בכספים שחייבת המשיגה לאגודה בגין מיסי חבר, הריני להורות שכל פיגור של המשיגה בתשלום חובותיה לאגודה (בשונה מחובה לוועד המקומי בעניינו אין לי כל סמכות להכריע) תישא ריבית בהתאם לאשר נהוג באגודה, ולא ריבית חריגה כקביעת כב' הבורר.
עוד אוסיף כי על זכותה של האגודה לגבות חובות המגיעים לה מהמשיגה אין המשיגה יכולה להתנות, וגם לו חלק זה בפסק הבורר היה נמחק אין בכך כדי לשנות מהעובדה כי זכות זו עומדת לאגודה ממילא.
19. לסיכום:
19.1. מחובה של המשיגה בהליך זה ינוכה חובה לוועד המקומי ולפיכך הריני להעמיד את הסכום שיכולה האגודה לגבות בהליך דנן על סך של 13,816 ₪ בלבד.
19.2. מאחר שהמשיגה לא יצאה כנגד חיובה בסכום חודשי של 500 ₪ עד לתשלום מלוא חובה, חשבתי להותיר סכום זה על כנו. אלא שסכום זה, עת הסכימו הצדדים עליו, נגזר מחוב הכולל את חוב המשיגה לוועד המקומי. משאין אלה הם פני הדברים והסכום הנקבע על ידי כעת יכול להתייחס אך לחוב המשיגה בגין מיסי חבר בלבד, הריני להעמיד את הסכום החודשי שישולם לאגודה על ידי המשיבה על סך של 250 ₪ לחודש, עד לכיסויו המלא של החוב (13,816 ₪). בקובעי סכום זה הבאתי בחשבון גם את טענות המשיגה באשר למצבה הכלכלי. מובן כי על המשיגה לשלם את התשלומים הנדרשים על ידי האגודה באופן שוטף, בנוסף לאשר נקבע לעיל, בהתאם לאשר ממילא עולה מהסכמות הצדדים.
19.3. פיגור בתשלומים יישא ריבית כפי הנוהג באגודה, ולא ריבית חריגה.
19.4. לעניין דמי החכירה – תבהיר האגודה את משמעות זיכוי המשיגה בסך 403 ₪ בלבד, בשים לב לבג"ץ 10695-05 הנזכר על ידה ובשים לב לטענת המשיגה כי זכאית היא לזיכוי בסך 1,668 ₪. הבהרה זו תשלח גם למשיגה, אשר תעביר עמדתה בתוך 15 ימים מקבלתה, ולאגודה תעמוד הזכות להגיב לתשובה בתוך 15 ימים נוספים. ויודגש: הבהרה זו והתגובות לה יתייחסו אך ורק לעניין דמי החכירה כמוגדר לעיל, ולא לאיזו טענה אחרת שעלתה בהליך דנן. לאחר קבלת מסמכים אלה אתן הכרעתי בנקודה זו בלבד.
19.5. לא נעלמה מעיני חזרתה של המשיגה מבקשתה לקיים דיון בפניי. בכל הכבוד לא מצאתי להיעתר לבקשתה זו לאור כל המסמכים שהועברו על ידה. המשיגה ממשיכה וטוענת לעניין הנחת הארנונה מקום שממילא בעניינה חסרה אני בסמכות עניינית להכריע.
19.6. בנסיבות, לא מצאתי לעשות צו להוצאות. בהתחשב במצבה הכלכלי של המשיגה ובמצג כאילו אין האגודה מיוצגת, כל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ט' טבת תשע"ד דנה ביאלר, עו"ד
