עוזרת הרשם קבעה כי על אף שהתקבלה חלקית תביעתם של חברי מושב אשתאול אין הם זכאים להחזר הוצאות הליך הבוררות
ב ע נ י ן: 1. אקוע חביבה
3. ברנווסר אילן
4. הכהן בן ציון
7. ועלני שלמה
8. ועלני יצחק
11. כולני רחמים
12. לוי יחזקאל
13. מדואל שאול
14. מהצרי שלום (יהושע)
15. מהצרי שלום ומזל
16. מנצור שלום
17. ערוסי יצחק
ע"י ב"כ עו"ד בן ציון הכהן
רח' הנשיא 1 בית שמש 99307
טל': 02-9924144; פקס: 02-9924146
ו ב ע נ י ן: אשתאול - מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יניב סולמי (סולמי-לביא, עורכי דין)
רח' לינקולן 20, בית רובינשטיין, תל אביב 67134
טל': 03-5615166; פקס: 03-5615199
פ ס ק ד י ן
בפניי השגה (להלן גם – "ערעור") על החלטת כב' הבורר עו"ד שאול ראובני מיום 20/6/2012.
המשיגים משיגים בפניי על שני עניינים בלבד:
- אי פסיקת הוצאות לתובעים בפסק הבורר, מקום בו התקבלה תביעתם (גם אם חלקית).
- הימנעות כב' הבורר מקביעה פוזיטיבית כי על המשיבה (להלן גם – "האגודה") להתנות הפנייתם של תושבים לרשות מקרקעי ישראל – מינהל מקרקעי ישראל לשעבר – (להלן – "רמ"י") להסדרת זכויותיהם במגרשים המבונים בתשלום חובם לאגודה.
פסק הבורר מושא החלטה זו התקבל במזכירות ביום 25/6/2012.
ההשגה התקבלה במזכירות ביום 3/7/2012 (להלן – "ההשגה"), כתובה בכתב יד ללא נימוקים. מטעמים שאין זה המקום לפרטם, הועברה ההשגה לטיפולי באיחור ומיד לאחר מכן התקבלה החלטתי על הגשת נימוקים להשגה, זכות תגובה לצדדים ונקבע מועד לדיון.
לאחר דחיות הצדדים, התקיים הדיון בפניי ביום 9/4/2013.
העובדות כפי העולה מפסק הבורר:
עסקינן בהליך בוררות אשר החל עוד בתחילת שנות האלפיים, ובו ניתן פסק בורר ראשון ביום 13/6/2004 (להלן – "פסק הבוררות הראשון").
הרקע לפסק הבוררות הראשון נוגע לשמונה מגרשים מבונים אשר שימשו בעבר כבתים מקצועיים (להלן – "המגרשים") המוחזקים מזה שנים על ידי תושבים (או צאצאיהם) שאינם חברי אגודה (להלן ולעיל – "התושבים"). מעמדם של תושבים אלה הוא של "ברי-רשות" מטעם האגודה.
האסיפה הכללית של האגודה קיבלה שתי החלטות (מיום 12/5/1999 ומיום 4/10/2000) הנוגעות לחובות התושבים. בהחלטות אלה נקבע כי ימחקו חובות התושבים לאגודה, תוך העמדתם על סך של 10,000 ₪ בלבד (ההחלטה מיום 12/5/1999), וכי האגודה תתנה הפניית התושבים לרמ"י לשם הסדרת זכויותיהם במגרשים - בתשלום סכום זה (החלטה מיום 4/10/2000).
בפסק הבוררות הראשון דחה כב' הבורר את תביעות התובעים – הם המשיגים דנן – להורות על ביטול שתי החלטות האסיפה הכללית האמורות.
על פסק הבוררות הראשון הגישו התובעים השגה אשר נתקבלה חלקית על ידי רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם") עוד ביום 8/8/2005 (להלן – "החלטת הרשם"). בהחלטת הרשם נקבע כי עת החליטה האסיפה הכללית של האגודה על מחיקת חובות התושבים כאמור, לא היו בפניה הנתונים הנדרשים ולפיכך החלטות אלה לוקות בחוסר סבירות קיצוני.
בכך למעשה בוטל פסק הבוררות הראשון. הרשם קבע כי יש להשיב את הסכסוך לכב' הבורר, תוך מתן הוראות כדלקמן (ציטוט החלטת הרשם מפסק הבורר):
"יש להשיב את התיק לבורר, על מנת להשלים ההליכים הנדרשים, ע"י בדיקת הסוגיות הבאות:
(ב) מהו שווי המגרש והבית המבונה, ובדיקת סכומי הכסף שהשקיע, אם בכלל, כל אחד מהתושבים. ראוי שתיערך חוות דעת של שמאי לגבי כל אחד מהמגרשים המבונים.
(ג) מדוע ומתי נמסר המגרש לכל אחד מהתושבים, והאם הסיבה לכך ראויה. לאחר הקביעות הנ"ל, יש לשמוע גם את עמדת העשויים להיפגע מהחלטות הבורר; קרי, התושבים"
משכך – חודשו הדיונים בפני כב' הבורר עוד ביום 7/2/2006. תחילה כב' הבורר מינה שמאית מטעמו לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות בדבר שמאי מוסכם אחר. זאת, על מנת לקבוע את שווי המגרשים והמחוברים להם, בהתאם לסעיף (ב) להחלטת הרשם.
בד בבד להתקדמות ההליכים בפני כב' הבורר, ביום 8/11/2009 התקבלה עמדת רמ"י כי יש להכפיף הקצאת המגרשים כהגדרתם לעיל לכללים החלים על הקצאת מגרשים בשכונת הרחבה של אגודה שיתופית. משמעות עמדה זו היא כי חל איסור על אגודה להתנות הפנייה לרמ"י לשם הסדרת זכויות במגרשים בתשלום כספים כלשהם, להוציא דמי פיתוח הכפופים לאישור רמ"י מבעוד מועד.
עמדה זו של רמ"י הביאה, הלכה למעשה, להתייתרות חוות דעת שמאית לגבי שווים של הנכסים כאמור בהחלטת הרשם מיום 8/8/2005 (הצדדים אף הסכימו על כך בישיבה מיום 7/10/2012). יתרה, התובעים אף הודיעו כי יסתפקו בהתניית הפנייה לרמ"י לשם הסדרת הזכויות במגרשים בתשלום דמי הפיתוח בלבד – אותם, כאמור, קובע רמ"י.
לדעת כב' הבורר – בכך בעצם ניטל העוקץ מן התביעה מושא הליך בוררות זה.
על כל פנים, כב' הבורר המשיך את הדיון כאמור בהוראות שבהחלטת הרשם. כב' הבורר קבע כי הנטל להוכיח את גובה חובם האמתי של התושבים היה מוטל על האגודה והיא לא הרימה נטל זה. נקבע, כי הראיות כפי שהובאו בפני כב' הבורר אינן מאפשרות לקבוע מהו חובו של כל תושב, בין השאר בשל שהאגודה נמנעה מלשמור את החומר החשבונאי הרלוונטי על אף שידעה כי עליה לעשות כן – ולפיכך קבע כב' הבורר – היא זו אשר צריכה לשאת בתוצאות העדר היכולת לברר כיום את פשרם של חובות התושבים. כזכור בירור זה הוטל על כב' הבורר בסעיף (א) להחלטת הרשם.
משכך, ולאור הוראות כב' הרשם בהחלטתו, קבע כב' הבורר שאין מנוס מלקבוע שההחלטה על מחיקת חובותיהם של התושבים בטלה ומבוטלת (ההחלטה מיום 12/5/1999).
לעניין החלטת האסיפה מיום 4/10/2000 המתנה את הפניית התושבים לרמ"י לשם הסדרת זכויותיהם במגרשים בתשלום חובם, קבע כב' הבורר כי אין צורך לבטלה באשר ממילא נאסר להתנות הפנייה לרמ"י לשם הסדרת זכויות בתשלום סכום אשר אינו דמי הפיתוח שאישר רמ"י לגבות. כב' הבורר קיבל את טענות התובעים כי אין זה מתקבל על הדעת שהתושבים יופטרו מתשלום דמי פיתוח ככל שיוברר שניתן ומותר לחייבם באלה.
לפיכך, כב' הבורר קבע כי על האגודה למצות ההליכים בפני רמ"י על מנת לקבל אישורו לגביית דמי פיתוח בגין המגרשים. הסכום שיאושר על ידי רמ"י לגבייה יהווה תנאי להפניית התושבים להסדרת זכויותיהם במגרשים.
למעשה, קיבל כב' הבורר את תביעת המשיגים בחלקה אך נמנע – מהשתת הוצאות על האגודה ועל כך קובלים בפניי המשיגים. כזכור, טענתם השנייה של המשיגים נוגעת לכך שהאגודה לא חויבה, כפי שביקשו המשיגים לחייבה גם בפני כב' הבורר, להתנות את הפניית התושבים לרמ"י בתשלום חובם לאגודה.
דיון והכרעה:
מההשגה המלאה, על נימוקיה ונספחיה, אשר התקבלה במזכירות ביום 9/1/2013 עולה כי הרקע להגשת ההשגה הוא למעשה "מתן מתנה" לתושבים כהגדרתם לעיל, על חשבונם של חברי האגודה – ואסביר.
המשיגים טענו למעשה כי ההחלטות מיום 12/5/1999 ומיום 4/10/2000 הן החלטות אשר מיטיבות עם התושבים על חשבונם של חברי האגודה באופן הבא:
ראשית, חובות התושבים ימחקו, ולפי טענות המשיגים בהשגתם – חובות אלה עמדו על סך כולל של כ- 2.5 מיליון ₪. לטענת המשיגים מחיקת חובות אלה – משמעותה העברת החוב אל האגודה ואל 71 חבריה אשר מימנוהו מכספי האגודה.
שנית, ההחלטה להעמיד את חובם על סך של 10,000 ₪ בלבד והתניית הפנייתם לרמ"י לשם הסדרת זכויותיהם במגרשים – משמעותה גביית תשלום בסך האמור בגין ההפניה, מקום בו ראוי היה לגבות סכום גבוה משמעותית מסכום זה.
להטבות אלה זכו התושבים אך בשם קירבתם לוועד ההנהלה של האגודה – דאז.
בשל שמהטבות אלה נפגעים המשיגים מתוקף היותם חברי האגודה – פתחו בהליכים כנגד החלטות אלה.
המשיגים פנו תחילה לבית המשפט בתביעה מתאימה, אך זו הועברה לבירור בהליך בוררות בהתאם לסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה, המאפשר פנייה לרשם כאמור בסעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן – "הפקודה").
משכך – מונה כב' הבורר על ידי הרשם, והליך הבוררות התנהל במסגרת הנורמטיבית של סעיף 52(2) לפקודה – קרי, בוררות סטטוטורית עליה חלים דיני האגודות השיתופיות ולא חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (ראו: פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל, כרך א' 205 (מהדורה רביעית מיוחדת)).
ההשגה מושא החלטה זו היא השגה על פסק הבורר השני (מיום 20/6/2012), בו נתקבלה החלטה לאחר שכב' הרשם מצא להחזיר את התיק לבורר לבירור נקודות נוספות (להלן – "פסק הבורר").
קביעת כב' הבורר כי דין החלטת האסיפה מיום 12/5/1999 אשר מחקה את חובות המשיבים לאגודה – להתבטל. קביעה זו אינה עומדת במוקד ההשגה דנן, ולפיכך – מאושרת על ידי בזאת.
אדון בשתי הנקודות עליהן השיגו המשיגים: אי השתת הוצאות על האגודה משהתקבלו חלק מתביעות המשיגים והתניית הפניית התושבים לרמ"י בתשלום חובם לאגודה.
השתת הוצאות הליך הבוררות
לטענת המשיגים, אין ספק כי ההליך המשפטי שניהלו לצורך ביטול ההחלטה מיום 12/5/1999 (להלן – "החלטת המחיקה") צלח בסופו של יום, שהרי כב' הבורר קבע בפסק הבורר כי
"אין מנוס מלקבל את תביעה בעניין זה; ולהצהיר – כי ההחלטה על מחיקת חובת התושבים והעמדת החוב של כל תושב על סך של 10,000 ₪, בטלה."
כזכור, על קביעה זו לא הוגשה השגה, ולפיכך קביעה זו אושרה על ידי.
המשיגים הביאו בפני את הדרך שנאלצו לעבור על מנת לקבל הכרעה שיפוטית סופית המכירה בטענותיהם אלה: תחילה הגישו תביעה בבי משפט, לאחר מכן הועברה התביעה לבוררות. פסק הבורר הראשון דחה את טענותיהם והמשיגים הגישו השגה על פסק זה - אשר התקבלה. אמנם, הרשם לא הכריע באשר לגורל החלטת המחיקה, אך קבע כי החלטה זו הייתה נגועה בחוסר סבירות קיצוני ככל שבפני האסיפה הכללית לא עמד המידע הרלוונטי והראוי לשקילה עת קבעה כי החובות ימחקו. הרשם השיב לכב' הבורר את בירור טענות המשיגים תוך מתן הוראות לאמות המידה אותן יש לבדוק באשר לבחינת סבירות ההחלטה לגופה – וכב' הבורר קבע, בסופו של יום כי דין החלטה זו להתבטל.
לאור מסקנתו זו של כב' הבורר, כך מפי המשיגים, ראוי היה כי יפסקו הוצאות לטובתם בגין רכיב זה של תביעתם.
לא זו אף זו: יש להביא בחשבון את המסר היוצא אל חברי אגודות שיתופיות אחרים, מקום בו יוצאים הם למאבק משפטי כאשר לנגד עיניהם לא עומדת טובתם האישית כי אם טובת האגודה (וטובת קופתה). ככל שהתקבלה תביעתם, הרי שהמרוויחה ממאבק משפטי זה היא האגודה ולא המשיגים עצמם. מן הטעם הזה ראוי כי לכל הפחות יושבו להם הוצאותיהם הריאליות שהוציאו בקשר עם ניהול ההליך.
על כך משיבה המשיבה כי כב' הבורר נתן דעתו לטענות המשיגים בדבר הוצאות בזו הלשון (עמ' 6 לפסק הבורר, כותרת 'הוצאות המשפט', ההדגשות במקור):
"הגם שהגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל חלק מהתביעה – לא ראיתי מקום לחייב את האגודה בהוצאות, מעבר לחלקה (מחצית) בשכר הבורר.
כפי שציינתי האגודה הסכימה (בפשרה) לביטול ההחלטה למחיקת חובות התושבים; והעתירה השנייה של התובעים ביחס להפניית התושבים למינהל, נדחתה על ידי – בכפוף לחיוב האגודה לפעול לאישור גביית הוצאות פיתוח מהתושבים.
ראיתי לנכון לציין כי סיכומי התובעים רצופים "עדויות מפי המסכם"; וגם אופן טיעון זה, נלקח על ידי בחשבון בעת שקילת נושא הוצאות המשפט.
באשר לסכום שנטען בסכומי התובעים בו חוייבו בגין שכר טרחה לב"כ התובעים – הרי שלסיכומים צורפו, ללא היתר, חשבונות שהוציא ב"כ התובעים ביום 10/3/2011, בלא שהוגש הסכם שכר טרחה (בין עם עורך הדין ריבלין שייצג את התובעים בעבר ובין עם עורך דינם כיום); ובנסיבות אלה מפאת כבוד ב"כ התובעים, בחרתי שלא להתייחס לסכום החיוב הנטען."
ההליך מושא החלטה זו נושא אופי ערעורי. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא בדימוס אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי(מהדורה עשירית) בעמ' 745:
"אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.
פרט למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות קיצונית, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות. פסיקת הוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט.
לעיתים נדירות בלבד תתערב ערכאת הערעור בפן זה של הכרעת בית-משפט קמא. שיקולים שונים משמשים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט. אחד משיקולים אלה הוא השיקול האנושי "לפנים משורת הדין".
במקרים חריגים, שבהם נראה כי נראה שנפלה טעות משפטית בהחלטה או שנתגלה פגם מהותי בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה, יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור גם בעניינים אלה.
בעניין אחד, החליט בי המשפט לחייב את הנתבעים לשאת בשכר-טרחת עורך-דין של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות אשר נגרמו לה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהתובענה נוהלה באורח בזבזני. ערכאת הערעור קבעה כי, בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט להחליט שלא לחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת (תקנה 512(ב)) ואין עילה שערכאת הערעור תתערב בכך.
בעניין אחר, בית-מפשט שלערעור לא התערב בהחלטת הערכאה הדיונית, שכן ניתן היה לסבור כי הצטברות שיקולים הביאה את בית המשפט קמא לפסוק את אשר פסק: נסיבות אנושיות מיוחדות, עמימות עובדתית ונזק ראייתי שנגרם למערערת"
אפנה בעניין זה גם לע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח', פד"י ס(1) 391.
נכונות הן טענות המשיגים בפניי כי אכן נאלצו עבור דרך ארוכה טרם נתקבלה בידיהם הכרעה שיפוטית סופית בדבר קבלת חלק מטענותיהם – אלה הנוגעות להחלטת המחיקה. על אף זאת דין טענותיהם בעניין זה להידחות.
בפסיקה הרלוונטית, כמו גם בספרות, השתרשה ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות הערכאה דלמטה בעניין קביעת הוצאות, זאת מטעמים ברורים: הערכאה הדיונית היא אשר התרשמה ממקור ראשון מהתנהלות הצדדים, והיא אשר נדרשת ליתן דעתה להשתת הוצאות.
אמנם, סדרי הדין החלים בבתי המשפט אינם חלים על הליך בוררות, אך הדעת סוברת כי מקום בו צדדים מיוצגים, ומקום בו הבורר בעניינם הוא עורך-דין, סביר כי לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט תהיה השפעה כלשהי גם על הליך הבוררות – כפי שאכן ניתן לראות במקרה דנן.
כב' הבורר לא פטר את סוגיית חיוב ההוצאות באמירה סתומה כי "אין צו להוצאות" או אמירה אחרת מסוג זה. כב' הבורר, בדיוק כפי שנדרשים לעשות בתי משפט בערכאה ראשונה, נתן דעתו לעניין השתת הוצאות, ואף קבע קביעות פוזיטיביות בעניין זה. כב' הבורר טרח ונימק את סיבותיו שלא להשית הוצאות על המשיבה על אף שתביעת המשיגים התקבלה בחלקה.
הטעמים המובאים בפסק דינו של כב' הבורר הנם טעמים המביאים לידי ביטוי באופן מובהק את יתרונה של ערכאת הערכאה הדיונית על ערכאת הערעור בעניינים אלה. כב' הבורר ציין במפורש כי בהחלטתו שלא לחייב המשיבה בהוצאות הביא בחשבון הן את התנהלות הצדדים והמשיגים בפרט, הן את חוסרן של ראיות מהותיות אשר היה על המשיגים להציג אם ביקשו כי טענותיהם לעניין זה תתקבלנה, הן את החשבוניות הספציפיות שהציגו המשיגים בעניין זה כמו גם את הבעייתיות העולה מהן, ועוד.
עיננו הרואות כי כב' הבורר עמד על בקשת המשיגים לחייב את המשיבה בהוצאות, נימק את דחייתה כראוי, ובנימוקים אשר מטבעם מביאים לידי ביטוי את יתרונה היחסי והמובהק של ערכאה דיונית על פני ערכאת ערעור – יתרונות אשר אף לא נתערערו גם בטענות אשר העלו המשיגים בהשגתם.
מקום בו אלה הם פני הדברים, לא ניתן לומר כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעות ערכאה דיונית בעניין זה. ההפך הוא הנכון: נימוקי הערכאה הדיונית – קרי, כב' הבורר, רק הדגישו את נכונותה של הלכה זו מקום בו יתרונותיה באו לידי ביטוי באופן מובהק בנימוקיה שלא לחייב צד בהוצאות הצד השני.
המדובר בהליך בוררות שהתארך שנים רבות, ואשר להתרשמותו של כב' הבורר מהתנהלות הצדדים צריכה וחייבת להיות חשיבות מכרעת בעניין חיוב צד בהוצאות הצד השני, ומשכך דין טענות המשיגים בעניין זה להידחות.
אי חיוב האגודה להתנות הפנייה לרמ"י בהסדרת חובות התושבים
כזכור, תחילה הגישו המשיגים הגישו השגה קצרה ביותר, כתובה בכתב יד. משקבעתי כי עליהם להגיש נימוקים להשגה (קביעה שלדידי צריכה הייתה להיות ברורה למשיגים), או אז נימקו טענתם זו בקיצור נמרץ, בזו הלשון (סעיף 26 להשגה):
"בפסה"ד שבבוררות, סעיף 5 – כותב כב' הבורר כי הוא חייב את האגודה לפעול לאישור גביית הוצאות פיתוח מהתושבים. אולם, ככל שידוע למערערים, האגודה לא פנתה עד עצם היום הזה למינהל-מקרקעי-ישראל לבקש אישור לגביית הוצאות פיתוח, כתנאי למתן המלצתה, ויש לקבוע כי על האגודה לעשות זאת בלוחות זמנים שיקבעו מוקדם ככל הניתן. באופן ברור וללא "מסמוס" החלטה זו."
על כך השיבה האגודה כדלהלן (סעיף 14 לתשובת האגודה להשגה):
"14.1 עד היום אף לא אחד מהבעלים של הבתים המקצועיים פנה לאגודה שתתן המלצתה למינהל לצורך רישום הבית על שמו, ולכן כל עניין גביית הוצאות הפיתוח בעניין זה – הינן תיאורטיות.
14.2 האגודה פעלה ו/או תפעל לפנות למינהל בעניין זה בימים הקרובים"
משכך, נראה כי ממילא התייתר הצורך בקבלת הכרעתי בעניין זה.
על אף זאת לא אצא ידי חובתי מבלי להעיר כדלקמן:
יש לזכור כי הרקע לכל ההליך מושא הליך הבוררות כולו, הוא תחושתם של חלק מחברי האגודה – הם המשיגים דלעיל – כי האגודה מיטיבה עם התושבים על חשבונם של חברי האגודה כולם, באופן לא ראוי. תחושתם זו משתקפת בהכרעת כב' הבורר כי דין החלטת המחיקה להתבטל, ואין נפקא מינה אם הסכימה לכך האגודה בפשרה אם לאו.
לנוכח שינויי העתים והוראות רמ"י בענייננו, הסכום היחיד שרשאית האגודה לגבות מהתושבים הוא סכום הוצאות הפיתוח אשר יאושר על ידי רמ"י. מצופה מן האגודה, אפוא, כפועל יוצא מפסק הבורר, לעמוד בהתחייבותה כפי שהובעה בתשובתה להשגה (כמצוטט לעיל) ולפעול בהתאם לאמור בפסק הבורר, וזאת גם ללא שצוינו בו לוחות זמנים כפי שביקשו המשיגים.
לאור כל האמור, דין ההשגה להידחות.
בגין הליך זה יישאו המשיגים בהוצאות המשיבה בצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 800 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם בתוך 7 ימים מקבלת החלטתי זו. מתום מועד זה ועד לתשלומו המלא בפועל יישא סכום זה ריבית והצמדה כדין.
ניתן היום, א' טבת תשע"ד דנה ביאלר, עו"ד
04 דצמבר 2013 עוזרת רשם האגודות השיתופיות
בירושלים, בהעדר הצדדים. ומנהלת מחלקת הבוררויות
המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים בדואר רשום.
