עוזרת הרשם קבעה כי פנחס יסלק ידו מהשטח הדרוש לסלילת דרך במושב מרגליות
ב ע נ י ן : פנחס אפלטון ת"ז 053236139
ע"י ב"כ עו"ד דדי סופר
מרח' הרקפת 34/1,ת"ד 3021, טבריה
טל': 04-6731061; פקס: 04-6731061; נייד: 054-5299466
ו ב ע נ י ן: מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לארי גולדשטיין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות')
מקניון הגליל העליון, ת"ד 42, חצור הגלילית 10300
טל': 04-6487000; פקס: 04-6487007
בפניי, השגה על פסק בורר אשר קיבל את תביעת המשיב לסילוק ידו של המשיג ממקרקעין שבתחום המשיב, ואשר לטענת המשיב אינו חלק מנחלתו של המשיג.
1. הרקע:
1.1. תחילתו של הסכסוך מושא פסק הדין בכתב תביעה שהגיש המשיג לבית משפט השלום בקרית שמונה. בפני בית המשפט הסכימו הצדדים למסור את בירור הסכסוך לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות.
1.2. ביום 20/5/2012 התקבלה במזכירות פניית המשיב (להלן – "האגודה") לה צורף פרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט ביום 1/4/2012, בו באה לידי ביטוי מפורשות הסכמת הצדדים למסור הסכסוך לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות (להלן – "הרשם"), אך גם הוראתו המפורשת של כב' השופט כי ההכרעה בבוררות תובא בפניו לאישורו. עוד עלה מפנייה זו של האגודה כי לצדדים ידוע שעל הליך הבוררות יחול חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן – "חוק הבוררות").
1.3. ביום 3/6/2012 מונה כבורר יחיד בסכסוך עו"ד דן שגב וימר (להלן – "הבורר"). יובהר, כי על אף העולה מהחלטת בית המשפט ומפניית המשיב מיום 20/5/2012 – מונה הבורר בהתאם לסמכות הרשם שבסעיף 52(2) לפקודה. משמעות הדבר היא כי הליך הבוררות כולו נוהל במסגרת של בוררות סטטוטורית, אשר חוק הבוררות אינו חל עליה. ראו לעניין זה: פרופ' ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל, כרך א' 205 (מהדורה רביעית מיוחדת) (להלן – "אוטולנגי"). לכך עוד אשוב בהמשך.
1.4. ביום 14/4/2013 התקבלה במזכירות בקשת האגודה לאישור פסק הבורר (להלן – "בקשת האישור") ממנה הובא לידיעת הרשם לראשונה, כי בסכסוך זה ניתן פסק בורר עוד ביום 27/3/2013 (להלן – "פסק הבורר").
1.5. ביום 21/4/2013 וטרם התקבלה החלטה בבקשת האישור, התקבל במזכירות 'ערעור מטעם הנתבע' (להלן – "ההשגה"). ביום 24/4/2013 הועברה ההשגה לתגובת האגודה ונקבע מועד לדיון – 28/5/2013. ביום 20/5/2013 התקבלה תשובת האגודה להשגה (להלן – "תשובת האגודה") – בהתאם להחלטתי.
1.6. ביום 21/5/2013, בהחלטה אשר על גביה קבעתי כי תשלח לצדדים בפקס ובדואר רשום, דחיתי את מועד הדיון ליום 4/6/2013 בשל טעות משרדית בעתיה נקבעו שני דיונים באותו מועד.
1.7. לדאבוני החלטה זו לא נשלחה בפקס לאגודה, אשר התייצבה לדיון ביום 28/5/2013. באי-כח הצדדים הסכימו באדיבותם כי על מנת למנוע הוצאות נוספות לצדדים, יבוטל הדיון שנקבע ליום 4/6/2013, יוגשו סיכומים ותתקבל הכרעתי על סמך החומר שיוגש ללא דיון.
1.8. ביום 26/6/2013 התקבלו 'סיכומים מטעם המשיג' (להלן – "סיכומי המשיג"). ביום 9/7/2013 התקבלו 'סיכומים מטעם המשיבה' (להלן – "סיכומי האגודה").
2. פסק הבורר
2.1. המשיג הוא בר-רשות של האגודה במשק מס' 14 בשטחה.
2.2. טענות האגודה בפני כב' הבורר היו כי המשיג הרחיב את גבולות נחלתו ולמעשה השתלט על שטחים אשר זכות השימוש בהם ניתנה לאגודה (במסגרת הסכם משולש שהצדדים לו הם האגודה, מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית) והיא לא הקצתה זכויות שימוש אלה למשיג באופן שהוא למעשה מסיג גבול בשטחים אלה (להלן – "שטח המריבה"). ויובהר: שטח המריבה מצוי מחוץ לגבולות נחלתו של המשיג, בסמוך לנחלתו, כך לטענת האגודה.
2.3. פניות האגודה למשיג כי יפסיק השימוש בשטח המריבה לא הועילו, ולפיכך תבעה האגודה ליתן צו לסילוק ידו של המשיג מהם, תוך פינוי המחוברים, הנטועים, אדם, חפץ, האשפה שהצטברה בהם וכל מכשול אחר. האגודה ביקשה כי כב' הבורר יורה שככל שלא יעשה כן המשיג – תעשה זאת היא – על חשבונו.
2.4. האגודה אף תבעה כי יינתן צו מניעה האוסר על המשיג לעשות שימוש בשטח המריבה, וחיוב המשיג בהוצאותיה בגין הליך זה, לרבות שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין.
2.5. המשיג, כך מפסק הבורר, טוען כי שטח המריבה הם בעצם חלקה 149 בשטחי האגודה, עליו ממוקם לול מטילות והשטח ניתן לו לחזקתו עוד בשנת 1984. יתרה, בשנת 1999 אושרה תוכנית המקנה לו זכות לבניית לול מטילות נוסף על חלקה זו. המשיג טען בפני כב' הבורר כי האגודה היא אשר הרשתה לו עשות שימוש בחלקה זו, אף חתמה על כל התוכניות שהעניקו לו את האישורים (בדמות היתרי בנייה) לעשות שימוש בחלקה זו לשםהקמתם של הלולים ולפיכך תמוהה בעיניו תביעתה.
2.6. המשיג הבהיר כי מהלול שהיה קיים בשנת 1985 נותר בשימושו רק משטח הלול (להלן – "המשטח") באשר לול זה פורק על ידו זה מכבר, בעוד הלול שהוקם בשנת 1999 עודנו קיים ופעיל עד ימים אלה. עוד הוסיף המשיג כי למעט הלול והמשטח אשר בשימושו אין לו כל רכוש או פסולת או ציוד בשטח המריבה – הם חלקה 149. המשיג טען, כך בפסק הבורר, כי האשפה או הפסולת אשר טוענת האגודה כי קיימת בשטח המריבה, היא למעשה כלי עבודה וציוד חקלאי המשמשים אותו, הנמצאים על גבי המשטח ואינם מהווים הפרעה או מכשול למעבר של מאן דהוא, כך שטענות האגודה למטרד והפרעה הן חסרות שחר.
2.7. מפסק הבורר עולה כי הוכח בפני כב' הבורר שבעבר, המשטח כהגדרתו לעיל, היה מבנה לול, אך סמוך לקבלתו ("כמה שנים" לאחר קבלתו) פורק הלול, נמכר ונותר משטח עליו מאחסן המשיג מטלטליו. משכך, אין המשיג עושה בשטח עליו ממוקם המשטח את השימוש שלצורכו ניתן לו.
2.8. כב' הבורר ניתח את מעמדו של המשיג ומצא כי מאחר שמעמדו הוא בר-רשות של בת-רשות (האגודה), אזי לאגודה הזכות להפסיק את רשות השימוש "בכל עת", "תוך מתן ארכה מספקת ותוך מתן פיצוי להשקעות מקבלי הרשות" (סעיף 67 לפסק הבורר).
2.9. למשיג אין זכויות קנייניות בקרקע אלא זכויות חוזיות בלבד, והאגודה "זכאית, כאשר היא זקוקה לקרקע לצרכים מסוימים לדרוש א פינוי הקרקע" (סעיף 80 לפסק הבורר).
2.10. בכל מקרה, קבע כב' הבורר, כי לציפייה להמשך קיום רשות לטווח ארוך דרושה הסכמה מפורשת המעוגנת בכתב, וכזו – אין.
2.11. לעניין קרקעות המהוות חלק מהנחלה (שטחי א' ו- ב'), הוסיף הבורר כי במקרים מסוימים תקום לאגודה הזכות לדרוש אף את פינויים, ולעיתים אף ללא הקצאת שטח חליפי. מכוח קל וחומר קביעות אלה נכונות מקום שמדובר על קרקע עודפת – קרי, הקצאת קרקע מעבר לקרקע המהווה חלק מנחלתו של חבר, בהתאם לתקן הנחלה שבאגודה הרלוונטית.
2.12. במקרה זה, כך קבע כב' הבורר, הוכח כי שטח המריבה מצוי בשטחי ג' של האגודה, ואינו מהווה חלק מחלקות א' ו- ב' של המשיג, וגם בשל כך זכותה של האגודה לדרוש פינויו.
2.13. כב' הבורר קבע כי על פי הראיות שהובאו בפניו, הלול משנת 1985 אינו קיים, ומהלול שהוקם בשנת 1999 נותר שלד-לול בלבד שאינו פעיל כלול. מכאן, מסיק כב' הבורר, כי גם אם היה מקבל את גרסת המשיג כי הוא מחזיק בשטח המריבה באישור – הרי שהרשות ניתנה לצורך הפעלת לולים – וממילא לא זה שימושו של המשיג בשטח המריבה וקמה לאגודה הזכות לדרוש את פינויו.
2.14. כב' הבורר קיבלת את תביעת האגודה במלואה, וחייב את המשיג בהוצאותיה.
3. טענות המשיג בפניי
3.1. המשיג הנו חבר אגודה אשר לו הוקצו הזכויות במשק מס' 14 בשנת 1978. בשנת 1985 ניתנה לו זכות שימוש בקרקע נוספת, לשם הקמת לול מטילות – בחלק מחלקה 149 אשר הוגדרה לעיל שטח המריבה.
3.2. מאחר שניתן למשיג היתר בנייה לבנות את הלול, הרי שהיה זה בידיעת האגודה ובאישורה, והלול אכן הוקם בשנת 1985. מלול זה נותר כיום המשטח, כהגדרתו לעיל. המשיג לא טען מעולם כי קיימים כיום שני לולים בשטח המריבה, אלא רק כי השטח הוקצה לו לצורך בניית לולים.
3.3. לטענת המשיג, עיקר המחלוקת היא בשאלה אם הוא מחזיק בשטח המריבה בזכות וכדין, ואין נפקא מינה לעניין קיומם הפיסי של לולים בשטח המריבה. מששטח המריבה הוקצה לו כדין, אזי אין לראות בו מסיג גבול כטענת האגודה גם כיום, וגם כאשר לא קיימים בשטח המריבה שני לולים, כי אם אחד בלבד.
3.4. המשיג טוען כי עוד משנת 1984 שימש שטח המריבה אותו בלבד, עד אשר בשנת 2009 נדרש לפנותו לראשונה.
3.5. לטענת המשיג שגה כב' הבורר עת התמקד בכך כי בשטח המריבה לא קיימים שני לולים. תחת זאת היה עליו לבחון אך את השאלה האם בשעתו (בשנות ה- 80 וה- 90) הוקצו לו זכויות השימוש בשטח המריבה כדין. הא ותו לא. משמחזיק הוא בשטח המריבה כדין – הרי שאין לסלק את ידו כעת.
3.6. המשיג נתבקש לסלק ידו משטח המריבה כעת, בשל שהאגודה זקוקה לשטח זה על מנת לאפשר דרך מעבר למשק מס' 24 של החבר יהודה קמרי. טוען המשיג כי עמדה זו תמוהה באשר למשק מס' 24 כביש גישה סלול, ואין צורך אמתי בדרך עפר נוספת. לטענת המשיג המדובר בסיבה אשר אין אמת בצידה, וכפי שטען גם בפני כב' הבורר אך זה דחה טענתו זו – המניע האמתי לתביעה לסילוק ידו מהשטח אינו רצון האגודה, כי אם רצון שכנו ממשק מס' 24, מר קמרי, המשמש חבר ועד הנהלה של האגודה. בינו ובין המשיג יחסי שכנות עכורים והם אשר עומדים ביסוד התביעה אשר הוגשה כנגד המשיג מלכתחילה.
3.7. לטענת המשיג, כב' הבורר התעלם מטענותיו כי למשיג הוקצו פחות קרקעות מתקן הנחלה שנקבע למשקים באגודה, וכי סובל הוא ממילא מקיפוח בגין כך. בעוד שלטענת המשיג תקן הנחלה עומד כיום על 30 דונם, לטענתו מחזיק הוא ב- 15 דונם בלבד. משכך, הקצאת שטח המריבה למשיג לא נעשתה על דרך המקרה, והמשיג אף ניהל את שטח המריבה כחלק מחלקה ב' של נחלתו, לכל דבר ועניין. לעניין זה לא ניתן כל ביטוי בפסק הבורר.
3.8. בשל כל האמור מבקש המשיג לקבוע כי הוא מחזיק בשטח המריבה כדין, כי לו הזכות להמשיך ולהחזיק בשטח זה עוד מימים ימימה, ובכך בעצם מבוקש לבטל את פסק הבורר, תוך חיוב האגודה בהוצאות ובשכר טרחת עורך-דינו של המשיג.
4. טענות האגודה
4.1. פותחת האגודה בציטוט ההלכה לפיה על דרך הכלל אין מתערבת ערכאת הערעור בממצאי ערכאה דלמטה.
4.2. מקום בו לאגודה זכות שימוש במקרקעין, והמשיג הנו אך בר-רשות, כי אז טוענת האגודה, הנטל להוכיח כי המשיג מחזיק ומשתמש בשטח המריבה כדין – מוטל על המשיג, והוא לא הרים נטל זה.
4.3. לטענת האגודה, גם לו היה מרים המשיג את נטל הראיה האמור, משנקבע כי הוא בר-רשות, ואינו עושה שימוש במקרקעין בהתאם לרשות שנתנה לו האגודה – ברי כי יכולה האגודה לבטל הרשות. ומן הכלל אל הפרט: האגודה נתנה רשותה להקמת לול מטילות בשטח המריבה (שני לולים). מקום בו לא זה השימוש שעושה בו המשיג, כי אז אין לו זכות שימוש בשטח, ובוודאי מקום בו דורשת האגודה השבתו של שטח זה.
4.4. טוענת האגודה, כי מהראיות שהביא המשיג לא ניתן ללמוד כי האגודה נתנה רשותה לשימוש שעושה בשטח המריבה המשיג. בשונה מאשר ניסה המשיג לטעון בפני כב' הבורר - אין בחתימת האגודה על היתרי הבנייה ככל שאכן חתמה, כדי להעיד על זכויותיו של המשיג בשטח המריבה. חתימת האגודה ככל שקיימת על גבי היתרי הבנייה רלוונטית אך לעולם התכנון והבניה, ולא על איזה דבר מתחום זכויות הקניין (ובכלל זה גם זכויות מעין-קנייניות) של מאן דהוא בשטח המריבה, וזאת ביתר שאת מקום בו ממילא השימוש שנעשה בשטח המריבה כיום אינו זה לו נתנה האגודה רשותה.
4.5. המשיג הגדיל לעשות וטען כי בשנת 1999 אושרה תוכנית נוספת המתירה לו עשות שימוש בשטח המריבה. עד היום לא נבנה לול מטילות במקום הרלוונטי לפי תוכנית זו; גם הבקשה שהציג המשיג בעניין זה – אינה חתומה, אינה מאושרת, עליה מחיקות שנעשו בטיפקס, ואין בה כדי להעיד על איזה סממן להיתר בניית לול בשטח. משכך – אין לראות גם בבקשה זו איזו הסכמה של האגודה להשתלטות המשיג גם על השטח הנוסף עליו השתלט עוד בשנת 1999, כך לטענת האגודה.
4.6. על אף כל האמור מבהירה האגודה, כי מבקשת את סילוק ידו של המשיג אך מהשטח בעניינו נטען כי הרשתה למשיג השימוש בו לצורך בניית לול בשנת 1985, ואין כוונתה לסלק ידו מהשטח שלטענתו ניתן לו בשנת 1999. כלומר, האגודה מבקשת סילוק ידו של המשיג מחלק משטח המריבה, ולא מכולו. זאת מן הטעם כי האגודה זקוקה לשטח ספציפי זה לצורך סלילת דרך, וממילא המשטח כהגדרתו לעיל משמש לפסולת המשיג ולא לשימוש שהותר למשיג לעשות בו גם בהתאם לטענותיו הוא. ובמילות האגודה (סעיף 39 לתשובת האגודה להשגה, ההדגשות במקור):
"המקרקעין שבמחלוקת ממנו מבקשת האגודה לסלק את ידו של המשיג, הנו המקרקעין בו מצויה פסולת ותו לא. כלומר – האגודה איננה מעוניינת כל עוד איננה צריכה, לסלק את המשיג משלד הלול שהקים (ונטש) אן מן המשק אשר נמסר לשימושו – אלא אך ורק מן השטח עליו השתלט המשיג לעצמו זכויות במקרקעין לא לו שלא כדין – כאשר כל השימוש שנעשה בו הינו צבירת פסולת – והכל בכדי "לקבוע עובדות בשטח" ובניסיון לייחס לעצמו זכויות במקרקעין לא לו".
4.7. טענת המשיג כי ישנו לול בטח המריבה הפעיל עד היום אינה נכונה. מן הצילומים עולה בירור כי מדובר רק בשלד של לול, אשר נותר במצבו זמן רב. ואם ממילא לא משלים המשיג בנייתו של לול אזי זכאית האגודה לבטל הרשות. לעניין זה יש לזכור כי ייעודו של שטח זה הוא לולים. כך שגם טענתו של המשיג כי בכוונתו להקים חממות ושלצורך כך רכש ציוד – אינה יכולה לעזור כי אם להפך.
4.8. לחילופי חילופין טוענת האגודה, כי גם אם תתקבל טענת המשיג כי אינו מסיג גבול וכי ניתנה לו הרשות עשות שימוש בשטח המריבה, אזי מדובר בזכות בר-רשות שניתנה למשיג בחינם וממילא זכות זו הדירה. זכות זו מבקשת האגודה כעת לבטל בשל היזקקותה לשטח, כאשר ממילא רק את חלקו מבקשת להשיב לצורך סלילת דרך - אותו חלק אשר אין מחלוקת לגביו כי אין המשיג עושה בו שימוש לפי הרשות שניתנה לו, אם וככל שניתנה (וזאת מוכחש). ביטול הרשות ראוי ונכון גם לאור העובדה שבחלק אותו מבקשת האגודה להשיב לעצמה לצורך האמור, מצויים מפגעים וממילא לה החובה לסלקם על פי סעיף 21 להסכם המשבצת.
4.9. מבקשת האגודה כי פסק הבורר יאושר, וכי המשיג יחויב בהוצאות האגודה בגין הליך זה.
5. דיון והכרעה
5.1. שאלת הסמכות
5.1.1. כאמור, תחילתו של הסכסוך בכתב תביעה שהוגש בבית משפט השלום בקרית שמונה. ביום 1/4/2012 קבע כב' השופט מרדכי נדל כך (ההדגשה שלי ד.ב):
"נוכח הסכמת הצדדים, יופנו הם לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות, כאשר הבוררות תערך תוך 60 ימים ותוצאותיה יודעו לביהמ"ש תוך אותו מועד, ע"מ ליתן תוקף של פסק דין."
5.1.2. בפניית האגודה מיום 20/5/2012 נכתב (ההדגשה שלי ד.ב):
"בעקבות האמון שהצדדים רוחשים למוסד רשם האגודות השיתופיות, הצדדים מבקשים מכם למנות בורר שיהא בקיא בעניינים הקשורים לפינוי ו/או סילוק יד של חבר אגודה ממקרקעין שאינם שייכים לו.
ידוע לצדדים כי הבוררות תתקיים על פי הוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968".
5.1.3. מן הדברים האמורים עולה המסקנה כי מסגרתו הנורמטיבית של הליך הבוררות אמורה הייתה להיות חוק הבוררות, והרשם נתבקש, למעשה, למנות בורר בהתאם לסמכותו שבסעיף 52(1) לפקודה.
מסיבה לא ברורה, ועל אף הדברים הללו, מכתב המינוי של כב' הבורר עולה כי מונה בהתאם לסעיף 52(2) לפקודה – קרי, בוררות סטטוטורית אשר חוק הבוררות אינו חל עליה וחלים עליה דיני האגודות השיתופיות: הפקודה והתקנות שמכוחה ובפרט תקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), תשל"ב-1972 (להלן – "תקנות הבוררות"). וראו לעניין זה אוטולנגי בעמ' 205, כאמור לעיל.
יש להדגיש כי בתקנון האגודה מפנה סעיף יישוב הסכסוכים לבוררות סטטוטורית בלבד.
5.1.4. כב' הבורר כמו גם הצדדים לא העירו דבר באשר למינוי, ולסתירה שבינו ובין החלטת בית המשפט ורצון הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בפנייה מיום 20/5/2012.
5.1.5. יתרה, עם מתן פסק הבורר, פנתה האגודה בבקשה לאישור פסק הבורר – סמכות המסורה לרשם אך בבוררות סטטוטורית, שהרי בבוררות הכפופה לחוק הבוררות מסורה סמכות זו לבית המשפט בלבד.
5.1.6. המשיג, מצדו, הגיש לרשם השגה – כאשר גם זכות זו להשיג בפני הרשם היא זכות העומדת לצדדים אך בבוררות סטטוטורית.
5.1.7. למעשה, למן מינוי הבורר ועד עתה, נהגו הצדדים באופן מובהק כפי שמורה הדין בבוררות סטטוטורית, על אף שכוונתם המקורית, כמו גם החלטת בית המשפט, הצביעה על כוונה אחרת.
5.1.8. אף כב' הבורר ראה את ההליך המתנהל בפניו כהליך בוררות סטטוטורית, ולראיה: הוסיף בפסק הבורר את זכות הצדדים להשיג בפני הרשם בתוך 10 ימים – הוראה החלה אך בבוררות סטטוטורית כאמור בתקנה 19(א) לתקנות הבוררות.
5.1.9. במצב דברים זה: התנהגות הצדדים לכל אורך הליך הבוררות, התנהגותו של כב' הבורר וסעיף יישוב הסכסוכים שבתקנון האגודה, הקימו לרשם, כמו גם לבורר, סמכות לדון בסכסוך בהליך של בוררות סטטוטורית, וככזה אף נוהל בפועל.
5.1.10. תוצאה זו מביאה בהכרח גם לחיסכון במשאבים וכן לחיסכון בזמן שיפוטי הן של כב' הבורר והצדדים והן של בית המשפט, עת מנועים הצדדים מלטעון כעת כי הליך הבוררות כולו נדון בחוסר סמכות.
הריני לקבוע כי הליך הבוררות מושא פסק דין זה נוהל בהליך של בוררות סטטוטורית, וככזה ימשיך להתנהל.
משכך, אף לא נדרש אישור בית המשפט לפסק הבורר – כאמור בחוק הבוררות. על אף זאת ולאור קביעתו של כב' השופט נדל, הריני מורה לצדדים להביא הכרעתי זו בפניו, כאמור בהחלטתו מיום 1/4/2012.
5.2. משהסרתי את המשוכה בעניין המסגרת הנורמטיבית של הליך הבוררות מושא החלטה זו – וכפועל יוצא מכך גם טענות פוטנציאליות בעניין שאלת סמכותי, אפנה כעת לדון בטענות הצדדים לגופן.
5.3. הזכויות בשטח המריבה
5.3.1. דומה כי אין חולק על כך שמעמדה של האגודה במקרקעיה הוא בת-רשות מכוח הסכם משולש בינה, בין מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל כיום) ובין הסוכנות היהודית. עוד, אין מחלוקת על כי מעמדו של המשיג הוא בר-רשות של בת-רשות.
5.3.2. כלומר, המשיג הנו בר-רשות של האגודה בנחלתו – משק מס' 14. נשאלת השאלה: מה מעמדו של המשיג בשטח המריבה?
5.3.3. המחלוקת בין הצדדים בפניי עמדה בשאלת זכויות המשיג בשטח המריבה נכון לימינו אנו. מחד גיסא, האגודה מחזיקה בעמדה כי ממילא מעולם לא ניתנה למשיג הרשות לעשות שימוש בשטח המריבה בשל שטענה זו לא הוכחה ונטל הראיה להוכיח טענה זו היה על המשיג אך הוא לא הרים נטל זה, וגם אם תתקבל הטענה כי ניתנה למשיג רשות שימוש הרי שזו הדירה וממילא ניתנת לביטול. מאידך גיסא, סבור המשיג כי האגודה הרשתה לו עוד בשנות ה- 80, ולאחר מכן בסוף שנות ה- 90 עשות שימוש בשטח המריבה. משכך, מחזיק הוא בשטח המריבה בזכות, אותה אין האגודה רשאית לבטל כעת, ושטחי המריבה הנם חלק משטחי ב' של נחלתו.
5.3.4. המשיג אף הגדיל וטען כי מאחר שתקן הנחלה כפי שנקבע לנחלות בתחום האגודה גדול בהרבה מזה אשר הוקצה לו כחלק מנחלתו – כי אז קמה לו זכות חזקה בשטח המריבה עד כדי הצדקה לספח שטחים אלה לנחלתו, והוא אף נהג בשטח המריבה כחלק משטחי ב' של נחלתו. זאת, בניגוד לקביעת כב' הבורר כי שטח המריבה נמנה על שטחי ג' של האגודה.
5.3.5. המשיג טוען כי שטח המריבה הוקצה לו על ידי האגודה בשתי פעימות: הראשונה בשנת 1984 והשנייה בשנת 1999. אין מחלוקת כי ההקצאה הייתה לצורך הקמת לול מטילות. בשתי הפעמים. אניח לרגע את השימוש שעשה המשיג בפועל בשטח המריבה. המשיג מבקש להתייחס להקצאה זו כאילו מהווה היא חלק משטחי ב' של נחלתו. זאת בניגוד גמור לעמדת האגודה. יתרה, עמדה זו נוגדת את קביעותיו המפורשות של כב' הבורר בפסק הבורר.
5.3.6. בעניין זה איני יכולה שלא לתהות באשר לאופייה של רשות-שימוש זו: אם תתקבל עמדת המשיג כי שטח המריבה הוקצה לו כחלק משטחי ב' של נחלתו אזי מה ההיגיון בהקצאת השטח דווקא לשימוש ספציפי? והרי השימוש בשטחי ב' של נחלה אינו ספציפי ומוגדר מראש, כפי שהוגדר השימוש בשטח המריבה, כך שאיפיון זה מחליש את טענת המשיג.
אין מחלוקת כי משק מס' 14 הוקצה למשיג עוד בשנת 1978. הקצאת שטח המריבה הייתה מאוחרת לזמן זה – בשנות ה- 80 וה- 90, אך המשיג לא הביא ולו בדל ראיה נוסף כי יש לראות בהקצאה זו כחלק בלתי נפרד משטחי ב' שהוקצו לו עוד בשנת 1978. כל שביקש הוא כי יוסק מן הטענה, אשר אף היא לא הוכחה, כי מאחר ששטחי נחלתו קטנים מתקן הנחלה – ייקבע ששטחים אלה הם חלק משטחי ב' של נחלתו, וככאלה התייחס הוא אליהם.
בכל הכבוד, אין טענה זו מתיישבת עם הגיונם של הדברים כפי שהובאו בפניי. על מנת לקבוע ששטח המריבה הנו חלק משטחי ב' של נחלת המשיג היה על המשיג להביא ראיות לכך וזאת לא עשה.
"באבחנה בין השטחים השונים המהווים את הנחלה, הכירו בתי המשפט ורשם האגודות בשבתו כערכאת ערעור בפסקי דין שנתנו ע"י בוררים שנתמנו על ידו בסכסוכי קרקעות. וכך למרות העובדה שהמצב המשפטי השורר כיום הוא שהחבר מחזיק בנחלה כולה כבר רשות, קשה למצוא מקרה בו המינהל או האגודה בקשו להפקיע את הנחלה כולה מידי בעל הזכויות, וחלוקי הדעות שהתעוררו התייחסו לרוב לחלקות ב' ו- ג' שהחבר החזיק בהן, למעט שאלות שהתגלעו ביחס לזכות הירושה..
לעומת זאת לגבי מה שנקרא ומוגדר כחלקה ב', שהינה חלק מהמשבצת החקלאית שהוחכרה לאגודה, כאן הוכרה זכותה של האגודה ליטול שטחים מחלקות ב' המוחזקות ע"י החברים כברי רשות, ככל שהאגודה זקוקה לשטחים אלו לצורך פתוח המושב, הקצאת מגרשים וכו'. כל זאת תוך התחשבות בנסיבות שבהן הוחזקה חלקה ב' ע"י החבר כגון תקופת האחזקה השימוש שנעשה בה מצד אחד והצרכים הציבוריים של האגודה לאותה חלקה מצד שני."
5.3.8. מהדברים הללו למדה אני כי גם לו תתקבל טענת המשיג בדבר היות שטח המריבה חלק משטחי ב' של נחלתו, גם אז במצבים מסוימים קמה לאגודה הזכות לבקש שטחים אלה בחזרה לשימושה היא, ואין זכות השימוש מובטחת לו לעולמי עד בכל תנאי.
5.3.9. לפיכך, איני מכריעה בשאלת איפיון שטח המריבה – האם הם חלק משטחי ג' או ב' של נחלת המשיג – בשל העובדה כי שאלה זו אינה משנה לתוצאה אליה מגיעה אנוכי, וגם בשל העובדה כי ממילא לא הובאו בפניי די ראיות להכריע בשאלה זו. מכל מקום, בנסיבות מסוימות קמה לאגודה הזכות לדרוש חלקה זו בחזרה, ולטעמי נסיבות אלה ממילא התקיימו במקרה דנן.
5.3.10. כבר כעת אומר כי איני נדרשת להכריע גם בשאלה אם ניתנה או לא ניתנה רשותה של האגודה לשימושו של המשיג בשטח המריבה, בשנות ה- 80 או בשנות ה- 90 לצורך הכרעתי זו. אניח לצורך הדיון כי כך הוא, שהרי אין להניח שהאגודה צפתה במשיג מסיג את גבולה שנים כה רבות מבלי עשות דבר לפנותו משטח המריבה, כאשר טוענת היא בפניי שזו חובתה כפי העולה מתקנונה, חובה הנגזרת גם מחובת השוויון שיש לאגודה כלפיי חבריה.
5.3.11. לפיכך, אניח כי רשותה של האגודה בשנים עברו לשימוש בשטח המריבה ניתנה למשיג, ואף כי מהווה הוא חלק משטחי ב' של נחלתו. אלא מאי? דומה כי אין די בכך. מקום בו ניתנה רשותה של האגודה, אך לאגודה צורך בשטח בו נתנה רשות שימוש למי מחבריה בחינם (וראו הציטוט לעיל סעיף 5.3.7) – כי אז יכולה היא בזכות לבקש ואף לדרוש את השבתו של השטח.
דברים אלה נכונים אף ביתר שאת אם אקבל את טענת המשיג כי חתימת האגודה על היתר הבנייה כמוה רשות שימוש בשטח המריבה, אך למעשה השימוש שעושה המשיג בשטח המריבה אינו זה שלשמו ניתנה לו רשות זו.
אמנם, מחזיק המשיג בשטח המריבה שנים רבות, אך לא בהתאם לתנאי ההיתר שניתן לו, ומכאן חשיבות העובדה כי בשטח אותו מבקשת האגודה להשיב לעצמה כלל לא קיים לול, במשך שנים כה רבות.
5.3.12. בעניין טענת המשיג כי נחלתו קטנה מתקן הנחלה כפי שנקבע בהשוואה לנחלות אחרות באגודה אומר רק זאת: לא הוכחה בפניי טענה זו, אלא נטענה בעלמא בלבד. אך אניח לרגע כי גם טענה זו נכונה היא.
כלום יכול חבר אגודה לקבל רשות שימוש בשטחים סמוכים לנחלתו לצורך ספציפי, ולאחר זמן (כשלפחות בחלק מן הזמן אין מחלוקת שאינו עושה שימוש בהתאם לאשר הותר לו), לבוא ולטעון שכיוון שנחלתו קטנה מהתקן – יהוו שטחים אלה חלק מנחלתו? אם ביקש המשיג לטעון כי נחלתו קטנה מן התקן, וכי על האגודה להקצות לו שטחים נוספים בדומה לחברי אגודה אחרים, היה עליו לפנות בבקשה מתאימה לאגודה. אין לאפשר לחבר אגודה להשתלט על שטחים שאינם חלק מנחלתו באופן שעשה המשיג, רק בשם ערך השוויון שהופר – כך לטענתו ולדעתו. חבר אגודה הסבור כי קופח, עומדים לו סעדים, יכול לפתוח בהליך בוררות (מאחר שכך מורה התקנון) ולעמוד על זכויותיו. עשיית דין עצמי כפי שעשה המשיג אינה ראויה ויש להוקיעה. טענה זו נדחית על ידי מכל וכל.
גם מקום בו אניח שניתנה רשות האגודה, כפי שטוען המשיג בפניי, אך האגודה מבקשת לבטל רשות זו – הלכה זו בעינה עומדת. זכות השימוש שניתנה למשיג על ידי האגודה ניתנה בחינם, והנה זכות הדירה הניתנת לביטול. אף אם שטח המריבה הוא חלק מחלקה ב' – הוכרה זכותה של האגודה לבקש השטח בחזרה מקום בו זקוקה לו לצרכי פיתוח או סלילת דרך כבמקרה דנן. מכאן שגם לו תתקבלנה טענות המשיג, וכי אכן עושה הוא שימוש בשטח המריבה בזכות ואין לומר כי השתלט על שטח המריבה כטענת האגודה, הרי שאין זו זכות מוקנית לנצח.
5.3.13. המשיג טוען כי אינו מסיג גבול, ואניח כי כך הוא. אם ניתנה לו הרשות, כטענתו, הרי שהוא צודק. אלא שיגעתי ולא מצאתי מילה וחצי מילה לגבי משך הזמן בו רשות זו תעמוד בתוקפה לשיטתו של המשיג. האם רשות השימוש נצחית היא? לא סביר כי התשובה לשאלה זו תהא חיובית ואף לא ראוי כי כך. מקום בו התכוונה אגודה ליתן למי מחבריה זכות שימוש ללא הגבלת זמן כי אז מן הראוי שיהיה מסמך כלשהו המעיד על כך, ראוי כי ייעשו צעדים לסיפוח השטח לנחלת אותו חבר וצעדים אחרים דומים. משכך, ומקום בו בשנת 2009 ביקשה לעצמה האגודה בחזרה חלק משטח המריבה, ומדובר רק על אותו החלק הדרוש לה לצורך סלילת דרך, הרי שלא מצאתי מדוע אין זכותה של האגודה לצאת בדרישה זו. אף המשיג לא שכנעני אחרת.
5.3.14. כאמור, מקבלת אני את טענת האגודה כי ככל שניתנה למשיג רשות שימוש הרי שמדובר ברשות שימוש הדירה בחינם - הניתנת לביטול. מקבלת אני גם את הראיות בדבר העובדה כי אין בשטח המריבה כל השקעות אשר בנסיבות אחרות אפשר שהייתי פוסקת כי על האגודה לפצות את המשיג בגינן, ולו רק בשל אמירה זו ודומותיה השזורות לאורך כתבי בי-דין שהגיש המשיג (ההדגשות שלי ד.ב):
"...ובבוא הימים לאחר פירוק ומכירת הלול (המבנה הפיסי) ע"י המשיג שימש השטח הנ"ל כמשטח עבודה עבור המשיג, בו אכסן את כלי עבודתו, חלקים מלול..."
5.3.15. המשיג בעצמו העיד כי פירק את הלול מס' שנים לאחר הקמתו ואף כי קיבל תמורה בגין מכירתו. התמקדותי במִִשטח (אשר שימש בעבר לול לטענת המשיג) המצוי על שטח שניתן למשיג עוד בשנת 1984 היא בשל העובדה כי רק משֵטח זה מבקשת האגודה כעת לפנות את המשיג, ולא את השטח שניתן לשימוש המשיג בשנת 1999 על פי טענתו. כלומר מבקשת האגודה את פינוי המשיג אך מאותו חלק משטח המריבה אשר אין מחלוקת כי אין עליו לול, כי הלול פורק ונמכר, וכי משמש הוא את המשיג שלא למטרה לשמה ניתן לו – וזאת לצורך סלילת דרך. ואדגיש: אין באמור כדי לקבוע אם השטח ניתן למשיג כטענתו או שהוא הסיג את גבולה של האגודה - כטענתה.
5.3.16. האגודה הוכיחה כי לה שימוש בחלק משטח המריבה, אותו מבקשת כיום לפנות ולהשיב לעצמה, לצורך סלילה של דרך. האגודה אף הצהירה, כי את אותו חלק משטח המריבה אשר אין לה בו שימוש כיום, אין נדרש המשיג לפנות, ודי לי בכך על מנת שלא אכריע באיזה עניין הקשור לחלק משטח המריבה ממנו האגודה לא מבקשת לפנות את המשיג. בזאת שוכנעתי כי אין בדרישת האגודה כי המשיג יפנה את החלק הספציפי של שטח המריבה איזה פגם, חוסר שוויון או מניעים פסולים אחרים.
5.4. לא נעלמה מעיני טענת המשיג כי ידו של שכנו בתביעת סילוק היד אשר פתחה את ההליך מושא החלטה זו. בכל הכבוד, טענה זו נטענה בעלמא וממילא לא הוכחה, כך שלא מצאתי לדון או להכריע בה.
5.5. לסיכום:
5.5.1. הריני מקבלת את תביעת האגודה לסילוק ידו של המשיג מהמִשטח – אותו שטח בו עושה שימוש המשיג למן שנת 1984-5. זאת, לצורך סלילת דרך הנדרשת לאגודה.
5.5.2. מאחר שבעניין המשטח הודה המשיג כמה פעמים כי אשר היה בנוי על המשטח נמכר, הרי שאין המשיג זכאי לאיזה פיצוי בגין פינויו.
5.5.3. מאחר שדרישתה של האגודה לפינוי המשטח הייתה עוד בשנת 2009, יש לראות בה התראה לביטול רשות השימוש חינם - ככל שניתנה, וממילא על המשיג לפנות את המשטח.
5.5.6. מקום בו יודיע המשיג לאגודה בכתב כי אינו יכול לקיים קביעתי שבסעיף 5.5.4 לעיל והודעתו תתקבל בתוך תקופת 90 הימים האמורים, תפעל האגודה כאמור בסעיף 5.5.5 לעיל.
5.5.7. בגין הליך זה יישא המשיג בהוצאות האגודה ובכלל זה שכר טרחת עורך-דינה של האגודה בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם בתוך 7 ימים מקבלת הכרעתי זו, ועד לתשלומו המלא בפועל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין.
